מאת: יונתן ניר

"הדקו את חגורות הבטיחות בבקשה, המטוס יכנס למסלול לקראת הנחיתה בעוד מספר דקות", קורא הקול הנשי הרך ברמקול, במבטא איטלקי כבד. הבטתי דרך החלון. הים מתחתינו התמסר לליטופיה של שמש הבוקר, בעוד שהמטוס הקטן החל נוטה מערבה ואז צפונה - מנמיך לכיוון שדה התעופה הקטן של ניס – בריביירה הצרפתית.
מזה 33 שנים נערך באנטיב, המרוחקת כחצי שעה נסיעה מערבה מניס, הפסטיבל היוקרתי ביותר בעולם לצילום תת-ימי – ולשם מועדות פנינו.
באוהל ענק במרכז עיירת הנופש הזו, יתרכזו בארבעת הימים הקרובים, השמות הגדולים של עולם הצלילה כדי לראות ולהראות, לשמוע ולהשמיע. יצרני ציוד צילום, וצילום ווידיאו, בעלי מועדוני צלילה ביעדים אקזוטיים, יוצרי סרטים, צלמים, סופרים, מוציאים לאור, מעצבי אתרי אינטרנט, מוזיקאים, ציירים ועוד, שנושא עבודתם הוא אחד: העולם התת-ימי.

כבוד ויוקרה

בדוכני הפסטיבל מבקרים מדי שנה כ-25000 אנשים, ובערב האחרון - עניין של מסורת - בוחרים השופטים את היצירות הזוכות. הפרס הכספי הוא לא הנושא העיקרי כאן, כי אם הכבוד והיוקרה. עבורי זו השנה השנייה ברציפות להגיע לכאן, לפני שנה באתי לראות. השנה אני מגיע כמתחרה. לצידי יושבים שני משתתפים ישראליים נוספים. הראשון הוא דוד פילוסוף, ראשון הצלמים התת-ימיים בישראל והמוציא לאור של מגזין הצלילה "ים". "מיסייה פילו", כמו שקוראים לו כאן, היה מפורצי הדרך לא רק בישראל, אלא בעולם כולו. בשנת 1973 הוא זכה לתהילת עולם כשהיה לראשון שצילם עירום מתחת למים. "סמנתה" קראו לאישה שהפכה אותו לשם דבר בעולם הצילום התת-ימי. הוא צילם אותה לקמפיין פרסומות ידוע, מוקפת בשונית הצבעונית של סיני כשסערה הבלונדיני מתנפנף במים הצלולים.

פילו ניחן מאז ומעולם בחוש עסקי מפותח וברעיונות מקוריים, והשכיל לשלב אותם עם ראייה אומנותית ייחודית, ועם אהבתו הגדולה לים. השנה, תהיה השנה העשרים ברציפות שהוא מגיע לניס. הוא בא לכאן בעיקר כדי לקדם את תחרות הצילום התת-ימי הבינלאומית "סנדיסק הים האדום", אותה הוא מפיק כבר שלוש שנים רצופות באילת. התחרות הפכה לאחת מהחשובות ביותר בעולם תוך זמן קצר, וזאת בזכות קשריו הענפים של פילו, ולא פחות מכך בזכות הפרסים שהצליח לארגן. ערכו הכולל של הפרס הראשון בתחרות שנערכה השנה באפריל היה לא פחות מ-  25,000$.

עיירה בריביירה

המטוס משלים כעת חצי סיבוב רחב מעל הים, ומקיץ אותי ממחשבותיי כשהוא נכנס ומטלטל בתוך כיס אוויר. אני מביט החוצה שוב, רואה אותנו מנמיכים מעל אחד מהמעגנים הגדולים ביותר באירופה. מאות יאכטות מפוארות עוגנות בו. על קו החוף נראים דייגים צרפתיים היושבים בשלווה על כיסאות נוח, לצד חכותיהם הנעוצות בחול. שדה התעופה הקטן מתקרב, ורעד קל עובר בי כמו תמיד, כשהגלגלים נוגעים באדמה. "ברוכים הבאים לניס", אומרת הדיילת האיטלקייה. הגענו.

חצי שעה נסיעה מכאן ואנחנו באנטיב, וזו, לא שונה וודאי מאיך שעולה בדמיונותיכם עיירת חוף בריביירה הצרפתית: נשים יפות ועשירות המשייטות במכוניות פתוחות דרך הרחובות הצרים, זקנות המוליכות את כלבלביהם, שפרוותם סופרה ועוצבה ביד אומן לטיול של אחר הצהריים, וזוגות נאהבים החולקים צלחת של פירות ים או שבלולים, ובקבוק יין משובח, במסעדות הקטנות במדרחוב. מופעי רחוב ליד מזרקות המים, ואפילו המוזיאון של פאבלו פיקאסו נמצאים כאן, אך לא לשם מועדות פנינו הפעם, כי אם לאוהל העצום שהוקם במרכז העיירה. שם, כבר תלויות התמונות המתחרות של השנה, ועשרות הדוכנים רוחשים אדם. בשני אולמות הקולנוע הצמודים לאוהל יוקרנו במהלך הימים הבאים מיצגי השקופיות המתחרים, וסרטים - מרמת סרטי חובבים קצרים, ועד להקרנות הבכורה של הפקות הענק העדכניות של הבי.בי.סי.

אחת התחרויות המסורתיות המתקיימות כאן כל שנה היא תחרות "מיס פלונג'ה", או בתרגום עברי "מלכת הצלילה". מחוץ לאוהל מוצב אקווריום ענק, והמתחרות, בבגדי ים ומסכות צלילה, מבצעות תרגילי שחייה צורנית לעיניהם הבוחנות של השופטים.

בין הדוכנים נתקלים מידי פעם בדמויות אגדתיות. בניו של ז'אק קוסטו "אבי הצלילה הספורטיבית", או כריסטיאן פטרון – הצלם של סרט המופת של לוק בסון "הכחול הגדול", לוחצים ידיים ומחליפים חיוכים עם ממשיכי דרכם. מוציאים לאור של ירחוני טבע וצלילה מחפשים סיפורים מעניינים לפירסום, ואחד הירחונים הרוסיים מזמין את כולנו להשקת כוסית שמפנייה וקאוויאר, כמיטב המסורת. בין לבין מתנהלות שיחות,  מועלים רעיונות, ונוצרים קשרים. כולם, כך נדמה, חולקים כאן משהו שקושר ביניהם ללא הבדלי שפה מיקום גיאוגרפי או אזרחות. אהבה ודאגה גדולה לים.

כל שנה נבחר נושא מרכזי להוביל את הפסטיבל והשנה הייתה זו אחת המדינות העשירות והמרתקות ביותר על הפלנטה - פפואה ניו גיני -  הממוקמת מצפון לאוסטרליה, בחציו המזרחי של האי השני בגודלו בעולם (אחרי גרינלנד).

ארבעה וחצי מיליון האנשים החיים בה בשטח הגדול פי 20 משטחה של מדינת ישראל, משתייכים ל-700 שבטים שונים ודוברים כ-700 שפות. פפואה ניו גיני היא גם ביתם של 250 מיני יונקים, 700 מיני ציפורים, ו-450 מיני פרפרים, ומתחת למים אין תחרות לעושר שהיא מציעה. במהלך הפסטיבל הוקרנו מיצגי שקופיות שהוכיחו זאת, ושהשאירו את הצופים בהם פעורי פיות נוטפי ריר.
 
בפסטיבל השנה הוקם ביתן מיוחד לקידום התיירות בפפואה ניו גיני. פגשתי שם את ווילי בן שבט ההולי. הוא היה לבוש בבגדים מסורתיים ופניו היו צבועות באדום-צהוב. "אצלנו בפפואה ניו גיני, הצבעים האלה מסמלים אושר", הוא הסביר לי באנגלית איטית במבטא ילידי. "אני שמח להיות כאן היום, ולראות את הכבוד שרוכשים האנשים פה למדינתי, לתרבותי, ולבעלי החיים שלה".

הטבע להגן

טקס חלוקת הפרסים נפתח במצגת מהממת בעוצמתה ובה נתונים הלקוחים מתוך סרטו החדש של אל גור, שכל אחד חייב ללכת לראות (!) - "אמת מטרידה". 40% משוניות האלמוגים בים גוועות כיום כתוצאה מתופעת ההלבנה -  BLEACHING - הנגרמת עקב עליית הטמפרטורה באוקיינוסים, שפוגעת באצה החיה בסימביוזיה עם האלמוג. להרס השוניות יש משמעויות מוסרית, כלכליות, ובעתיד הלא רחוק גם קיומיות לבני האדם.

מעבר להפרת האיזון האקולוגי העדין באוקיינוס, שמהווה את מקור המזון העיקרי לכמות עצומה של בני אדם, משחקת שוניות האלמוגים בחלק גדול מהמקרים תפקיד של מגן חוצץ בין הים לבין קו החוף עליו מתגוררים 60% מבני האדם על הפלנטה. הכחדת השוניות תהרוס את המגן הזה, ובשילוב עם עלייה משוערת של מפלס מי הים ב-7 מטרים עקב הפשרת הקרחונים, תביא לחורבן שלא היה עוד כמותו. לפי הסרט והמצגת, לא נשאר לנו זמן רב להפנים זאת ולפעול.

"טבעו של האדם הוא להגן רק על מה שהוא אוהב, ולאהוב רק את מה שהוא מכיר", נאמר בסוף המצגת, וזה היה המסר שנגע בי יותר מכל בפסטיבל אנטיב השנה. עולם הצלילה הספורטיבית בכלל, והצילום התת ימי בפרט, הם החלון הפתוח, דרכו יכול כל אדם להציץ אל עולם מסתורי, יפהפה ושברירי זה, להכיר אותו - לאהוב אותו – ואז להגן עליו.
    
בהמשך הטקס הוקראו שמות הזוכים. בין המאושרים היה גם היוצר הישראלי צביקה לבנת (שלא נכח בטקס), שזכה בשני פרסים ראשונים על סרטון הסברה מקסים בן שבע דקות בשם HAWAIIAN BLUE שצילם משך שנה וחצי בהוואי.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. אם כך מה שווה תמונה שנלקחה מתוך עולם של דממה, מתוך עולם שאין בו מילים כלל - אולי אלף רגעים של שקט. לשיפוטכם!