רצון לצלול במחיצתם של בעלי חיים ימיים גדולים, יצר הרפתקנות ולא מעט פנטזיות הביאו שני צוללים ישראלים אל גן העדן של שוחרי הטבע הבראשיתי, אל איי גלפגוס

כתב וצילם מישל בראונשטיין

מצחיק, אבל התחנה הראשונה שלנו בדרך ליעד האקזוטי ביותר שצולל יכול לחלום עליו (ולאו דווקא צולל ישראלי), היתה אי-שם, בעודנו מבלים על סיפון ספינה בספארי צלילה בים האדום. בין צלילה לצלילה עשינו דני ווינברג (ביקו) ואני, מה שצוללים בדרך כלל עושים: מעלים חוויות על צלילות שעשינו ומפנטזים על יעדים חדשים ובתוליים. התלוננו האחד באוזני השני על העובדה האבסורדית שלאחר אינספור מסעות ספארי צלילה בים האדום, עדיין לא יצא לנו לראות דגים גדולים באמת. מהר מאוד הגענו ליעד האולטימטיבי: גלפגוס. חודשיים מאוחר יותר, דני ואני מוצאים את עצמו בדרכינו לאיי גלפגוס המפורסמים.
תחנת עצירה ראשונה היא ניו-יורק, ארה"ב, שם אנו משלימים את ציוד הצילום שלנו בחנות המפורסמת B&H. את העצירה השנייה אנו עושים בקיטו, עיר הבירה של אקוודור. במהלך הטיסה לשם היינו קצת לחוצים שכן נתקענו מספר שעות בבוגוטה (קולומביה) והדיילת הודיעה לנו שייתכן שנשאר שם ללילה ונוכל להמשיך את מסענו רק ביום שלמחרת, כלומר יום אחד מאוחר יותר. לבסוף הגענו לקיטו עוד באותו הערב, אך עדיין היינו לחוצים שכן לא ידענו אם נמצא את הכבודה היקרה שלנו על כל ציוד הצלילה שבתוכה. נשארנו לילה בקיטו, הנמצאת בגובה 2830 מ' בלב הרי האנדים והתמזל מזלנו לאכול באותו הערב את אחד הסטייקים הטובים שאכלנו בכל חיינו.
למחרת, טסנו לנמל תעופה בלטרה - גלפגוס, הנמצא 1000 ק"מ מערבה, עם חברת תעופה מקומית של אקוודור - "TAME". ביציאה משדה התעופה, פגשנו את אנטוניו - המדריך שלנו ל-10 הימים הבאים. הוא לקח אותנו לספינת הטרימארין היפה והגדולה בעולם, ה- Lammer Law ,שהתברכה בצוות אדיב ומסביר פנים, שחימם את ליבנו כל זמן השהייה על הספינה. זו היתה, ללא ספק, אחת הספינות המרשימות בהן ביקרנו. חדרי המגורים מרווחים, 12 חדרי שינה, כאשר במרכז כל אחד מהם מיטה "Queen Size". לתמונה המושלמת התוסף אוכל נפלא.
שעות מאוחר יותר הגענו לנקודת הצלילה הראשונה ואנטוניו סיפר לנו על כל שאנו עשויים לראות: "או.קיי, במהלך הצלילה, אתם תראו כרישי פטישונים, מספר כלבי ים, מעט איגל רייז, מספר צבי ים, מספר כרישי white tips ואולי אף כרישי גלפגוס...". לתומי, חשבתי שלא הבנתי טוב, אז שאלתי אותו אם הוא מדבר על מה שנראה בטיול כולו והוא ענה, "לא ידידי, זה מה שאתה עתיד לראות בצלילה הראשונה!". הוא צדק. את הצלילה הראשונה סיימנו עם תחושת פליאה, ואף יותר מכך.

כאשר ירדנו לטייל באיים, הופתענו לא פחות לראות את שפע בעלי החיים כולל ציפורים (Blue footed Boobies, פרגטות), כלבי ים ואיגואנות ימיות, שאפשרו לנו להתקרב אליהם בלי שום פחד.
מאוחר אחר הצהרים, אנו מנווטים במשך 12 שעות לאיי הצפון Wolf & Darwin, ולשם כך אנו צריכים לחצות את קו המשווה. באיים טמפרטורת המים חמה יותר וראות המים אף היא יותר טובה. את שהייתנו כאן אנו פותחים ביום צלילה באי וולף. באותו הערב אנו מנווטים לאי דארווין. שם מתחיל הדבר האמיתי. זוהי ממלכת הטבע. לא ניתן להעלות אל האי עצמו, אך ממה שראינו מהספינה, המחזה מדהים. שפע פעילות. אינספור ציפורים מכל הסוגים, מאות דולפינים קופצים מחוץ למים מסביבנו ועד לקו האופק. מחזה זה המשיך כל היום עד "שהתעייפנו" מלהביט עליהם.
כל מה שראינו על פני המים היה רק קצהו של מה שראינו מתחת לפני הים. עוד לפני הצלילה הראשונה שלנו באיזור, אנטוניו מדווח לנו שבמהלך הטיול אחרון שלו לכטן, הצוללים ראו 15 כרישי לוויתן במכה אחת... הוא הוסיף שהוא ישמח לראות יותר בנסיעה זו. בעודנו עוזבים את ספינת ה- Lammer Law העוגנת בסמוך לאי דארווין, עזבנו עם "פנגה", מעין סירת זודיאק ממונעת, לכיוון קשת דארווין (סלע קטן בצורת קשת הממוקמת כ-250 מ' מהאי דארווין).
מייד עם הכניסה למים נתקלנו בזרם חזק אשר חייב אותנו להיאחז בסלע (אבנים בלבד ללא אלמוגים), על מנת להיות מסוגלים לשחות קדימה. עם הגיענו אל המטרה, כל שהיינו צריכים לעשות זה לנוח על הסלעים ולחכות ל'דברים הטובים'. לא היינו צריכים לחכות זמן רב שכן הפטישונים (Scalloped hammerheads) מיהרו ובאו בקבוצות של עשרות, או מאות ועברו לפנינו בריקוד בלט מסוגנן. אל החבורה הצטרפו סוגים שונים של דגים וכרישים נוספים, דוגמת כרישי גלפגוס, אשר מתגוררים רק באזור של משולש גלפגוס, מלפלו וקוקוס. אין ספק, הדבר אשר הריץ לנו את האדרנלין היו קבוצות הפטישונים, אבל כל זה היה נכון עד לדקות סיום הצלילה הראשונה, כאשר יצאנו החוצה מהריף אל תוך הכחול הגדול על מנת לבצע את עצירת הדקומפרסיה שלנו. באותו זמן, ראינו כריש לוויתין גדול, 15 מ' אורכו, עובר לידנו והוא לא לבד! כריש לוויתן שני באותו הגודל עבר לידו! בנקודת הדקומפרסיה, חיבקנו אחד את השני באושר רב.
כל הצלילות בהמשך באזור זה היו בעלות אופי דומה. ראינו כרישי לוויתן בכולן. בסוף כל צלילה, בעת נקודת הדקומפרסיה, ראינו בדרך כלל כרישי סילקי (Silky Sharks) שוחים סביבנו. המחזה היה מאד מרשים.
בצלילות המוקדמות, הזהיר אותנו אנטוניו שלא לעזוב את הריף כאשר אנו רואים כריש לוויתן. למרות אזהרה זו, במהלך אחת הצלילות, מאד רציתי להתקרב לכריש לוויתן שהגיע ועזבתי את הסלעים. נסחפתי אל תוך הכחול ולא הייתה לי ברירה אלא לעלות מעלה. בדרכי למעלה מצאתי את עצמי אל מול כריש לוויתן נוסף...

כאשר הגעתי אל פני הים, שמתי את מיכל האוויר שלי על ה"פנגה" ויצאתי לשחות בלב הים עם הדולפינים אשר שחו סביבי. פתאום, לאחר של כ-10 דקות שחייה בלב להקת הדולפינים, הם כולם עזבו את מקומם, וראיתי כריש סילקי קטן שוחה מתחתי. המחזה היה יפה וצילמתי מספר תמונות. בעודי מתבונן, ראיתי יותר ויותר כרישים, עד שזיהיתי חמישה או שישה כרישים שוחים מסביב בעודם סוגרים טבעת הדוקה סביבי. הרגשתי כמו בסרט, אך ידעתי שאני לא ג'ימס בונד ולא רציתי לסיים את הטיול הזה בקיבה שלהם. התחלתי לשחות כמה שיותר מהר לכיוון ה"פנגה" הרחוקה וכשאני צועק בקול לכיוון הסקיפר שיקרב אותה אלי. משכתי את עצמי למעלה במהירות שרק צוללי קומנדו מסוגלים לה, אפילו שאני ממש לא אחד מהם. על ה"פנגה" חזרה אלי נשימתי. קרוב למדי שלא הייתי צריך להיות כל כך מבוהל שכן כרישים אלה ידועים רק בסקרנותם.
בין הצלילות התקרבנו לאי דארווין על מנת לראות את הציפורים ולשחות עם כלבי הים הנפלאים והמהירים, שאף פעם לא הפסיקו לשחק. פעם ליד דארווין, אף ליווה אותנו כריש לויתן שהתקרב אל עבר הספינה שלנו ונשאר שם למשך מספר דקות.
בסוף היום הרביעי באי דארווין, בצלילה האחרונה שלנו, עזבנו דני ואני את הריף שאליו צללנו בדרך כלל, אל תוך הכחול העמוק לבצע את עצירת הדקומפרסיה שלנו. מצאנו את עצמנו בתוך עשרות פטישונים. לקח כמה עשרות שניות לפני שהם שמו לב אלינו ועזבו את המקום. היתה זו פינלה מכובדת לשהייתנו בדארווין.
לאחר הצלילה ניווטנו חזרה לאיי המרכז מסביב לסנטה קרוז, ושם המשכנו את הטיול שלנו. בכל אי שבו ביקרנו, יכולנו להתרשם מהיופי של הטבע ולהבין את תיאורית האבולוציה של דארווין אותה חזינו באופן חי במו עינינו.
גלפגוס הינה גן עדן אמיתי לאלה שאוהבים טבע. דני ואני חזרנו לקיטו המומים ממה שראינו, אך זה עדיין לא הספיק ורצינו עוד. עכשיו רצינו לראות לוויתנים, שנודע לנו כי הם עוברים באותה עונה ליד חוף אקוודור.
היה זה יומי האחרון באקוודור, שעות מספר לפני הטיסה חזרה לניו-יורק. על מנת לראות את הלוויתנים, היינו צריכים לטוס לעיר קטנה ליד החוף, ולתפוס מונית (נדירה) ולנסוע במשך שלוש שעות לכפר קטן על חוף הים. משם היינו צריכים לעלות על סירת מנוע קטנה ולהפליג במשך 5 שעות. היה שווה. בדרך פגשנו לווייתני humpback מאד מקרוב ואפילו ראינו מרחוק לוויתן קופץ מעל המים. היה זה מחזה מדהים. חזרנו אל החוף לאחר הפלגה קשה ולא היה לנו זמן אפילו להתייבש, שכן הייתי חייב לתפוס מטוס חזרה לקיטו. שילמתי כסף רב על מנת לשכנע את בעל הרכב היחידי באיזור שייקח אותי לשדה התעופה, שנמצא במרחק נסיעה של שעתיים וחצי משם. עזבתי את דני, שנשאר שם מספר ימים נוספים והנהג הסיע אותי לשדה התעופה כל כך מהר שחשבתי שהמכונית לא תעמוד בנסיעה עד לסיומה. במזל, ועדיין רטוב, תפסתי את המטוס בזמן, והייתי שמח שלא הייתי צריך לנסוע כל הלילה בחציית הרי האנדים אל קיטו על מנת לתפוס את המטוס שלי מוקדם בבוקר למחרת היום.