מאת: דורון ברקת

לא כל צולל שואף להיות מדריך, בדיוק כשם שלא כל דוקטור מסיים את דרכו במוסד אקדמי. אבל אם חיידק הצלילה תפס אתכם חזק, ואתם מעוניינים להשתפר ולהתקדם אל מעבר לרמת הקורסים הבסיסיים, הדרך פתוחה בפניכם - באמצעות קורסי התמחות מקצועיים, המתמקדים בתחומים ספציפיים בצלילה.

ההתמחויות רבות ומגוונות: התמחות לילה, מחשבי צלילה, נייטרוקס, סקוטרים, עומק, חיפוש והצפה, אוניות טרופות, מערות, חליפות יבשות ועוד. צולל, שעבר קורס הצלה ועוד 5 התמחויות שונות על פי בחירתו, זכאי לתעודת סקובה-מאסטר – תעודה מקבילה לדרגת דייב-מאסטר, אבל ללא הפן ההדרכתי של הסמכת הדייב-מאסטר. בסדרת כתבות זו נסקור בכל פעם קורס התמחות אחד' או שניים, הנערכים בחסות PADI, ומטרתם לשפר את מיומנויות הצלילה. והפעם, ירדנו לאילת כדי לעמוד מקרוב על קורס "צולל עומק".

לצלול לעומק הדברים

קורס "צולל עומק", הוא קורס בן יומיים הכולל שלוש צלילות ושיעורי תאוריה, ומטרתו להסמיך את הצולל לעומק של עד 40 מ'. הדרישה המינימלית לקבלה לקורס היא הסמכת 2 כוכבים (צולל מים פתוחים) ולא נדרש מינימום של צלילות רשומות. על פי חוקי הצלילה הספורטיבית, הרשות מכירה בכל צולל מעל גיל 16 ובעל לפחות 40 צלילות רשומות והתמחות עומק – כצולל דרגה ג'.

את הקורס העביר בועז סמוראי (סמו), מנהל בית הספר של מנטה שלאחרונה הפך להיות גם צלם תת-ימי מהולל (לאחר שזכה במקום הראשון באחת מן הקטגוריות, בתחרות הצילום של סנדיסק, שנערכה זה לא מכבר במועדון - ראו כתבה בגליון זה), ומלבדי השתתפו בו עוד שלושה חבר'ה: דודו – צולל ותיק מגיל 12, שאולסי פרי נמוך לידו (להלן: הטוויל), מיכאל, גם הוא צולל ותיק מאוד (להלן: המבוגר), ואורי – חייל צעיר שרק סיים את 20 צלילות החובה שלו (להלן: המרחף).

קבענו להיפגש בשעה עשר בבוקר במועדון לשיעור תיאוריה ראשון. השיעור החל מעט באיחור בגלל שהמבוגר איחר ("מה אתם רוצים ממני? קשה לקום מוקדם ביום שישי בבוקר!"), אבל אנחנו היינו סבלניים והמתנו לו. השיעור הראשון בקורס עוסק בהשפעות העומק על הפיזיולוגיה ובהשפעת הגזים הדחוסים על הגוף. עבורי הייתה זו חזרה נהדרת על החומר של קורס נייטרוקס, ולדעתי מומלץ מאוד לעשות קורס נייטרוקס לפני כל קורס אחר (על נייטרוקס בכתבות הבאות) – אבל בהחלט ניתן לעבור הסמכת עומק גם ללא נייטרוקס – מספיק אוויר רגיל.

ברמת קורס העומק – אין פתרון אמיתי להשפעת שיכרון המעמקים, זולת ההכרה בו והניסיון בתרגול. כבר אמר מאן דהוא ש"הכרת הבעיה היא חמישים אחוז מהפתרון", וזה למעשה מה שקורס "צולל עומק" עושה – הוא מלמד את החניכים על השפעות העומק, הן מצד החנקן (שיכרון מעמקים) והן מצד החמצן (הרעלת חמצן - במיוחד כשמדובר בנייטרוקס), נותן להם כלים לחוש ולזהות את התופעות ולהתמודד איתן, ובוחן את החניכים בפועל בצלילת עומק ואף בעליית חירום.

צלילה ראשונה: מי שכח את מספר הסלולארי שלו?

את הצלילה הראשונה עשינו לאחר שעה וחצי של שיעור תאורטי – ירדנו לעומק של 35 מטר לערך, ליד אתר היתוש. הפעם האחרונה שירדתי ליתוש הייתה לפני כמה שנים, והיה זה מאוד מרגש לחזור ולפגוש אותו. היתוש הוא הספינה (נו, טוב – סירה) הטבועה הראשונה שאי פעם צללתי בה. מאז שחו הרבה זהרונים בים, וצללתי בספינות רבות – יפות וגדולות, אך ליתוש שמורה פינה חמה בלבי.

התרגיל שקיבלנו מבועז היה, לכתוב את מספר הטלפון הסלולארי שלנו בצורה הפוכה על גבי לוח – בהתאם לדוגמא שלו. אני הייתי השלישי, ולהפתעתי הרבה השניים שהיו לפני כתבו את הטלפון באופן נורמאלי – משמאל לימין. אחרי שכינסתי את כל התושייה שלי לישיבת חירום, תחת השפעת החנקן הדחוס, הגעתי למסקנה שאני צריך לרשום את הטלפון באופן הנכון – אבל להתחיל מן המספר האחרון – וכך עשיתי אני וכל מי שאחרי, עד שהתברר שלא זו הייתה כוונת המשורר. עוד קצת שיטוט במרחב המשמים וחסר הדגים, גילה לנו שני דיונונים חביבים ששטו להם במעלה ההר – ואנחנו אחריהם. עוד חניית בטיחות קצרה ובזאת הסתיימה לה הצלילה הראשונה בקורס.

יצאנו מהמים והתארגנו לצלילה השנייה, לאחר חצי שעה בערך. בצלילה הזו, הטוויל היה השותף שלי. הוא היה באמת אחלה שותף – רק שהוא היה צריך להתכופף אליי בשביל לבדוק לי את הציוד. מיכל החמצן על הגב שלו נראה כמו מיכל גז של סודה-סטרים, אבל הוא היה צולל מעולה – ללא ספק.

צילום אילוסטרציה , מניפות בעומק 30 מטר

הצלילה השנייה הייתה רדודה יחסית (במושגים של קורס עומק) – רק 20 מטר. המטרה הייתה לצלול צלילת "מים כחולים" – כלומר, להימצא בעומק של 20 מ' במקום בו לא רואים את הקרקעית, או את קו המים – ללא יכולת להתמצא במרחב ובעומק ע"י ראייה. מעין "צלילת מכשירים", אם להקביל אותה ל"טיסת מכשירים" בתחום התעופה – הצולל חייב להסתמך על מד העומק, או מחשב הצלילה, כדי לדעת באיזה עומק הוא ואם הוא עולה, שוקע, או מאוזן. דבר נוסף שתורגל בצלילה הזו, היה עזרה לחבר. כל אחד סימן לבן זוגו את הסימון של "אני נחנק – אין אוויר", ועל הבאדי היה להגיע במהירות לחבר ולתת לו את האוקטופוס. כל זאת, כמובן, תוך שמירה על עומק של 20 מ' ללא שינויים.

למיומנים מבינינו מדובר בצלילה מאוד כיפית. כל מה שצריך זה להתאזן לפי האוויר שבריאות – ואז אפשר ממש לעשות מדיטציה במים. זה ממש כמו לרחף בחלל. אבל לפחות מאוזנים מבינינו מדובר בצלילה מאוד מסוכנת, משום שמתחילים אותה בעומק רדוד יחסית אבל תוך שניות הצולל הלא מיומן עלול למצוא את עצמו בעומק של 40, 50 מטר. לחילופין, כמובן, קיימת סכנה של עלייה מהירה לפני השטח, ע"י צולל שבכלל לא מודע לכך שהמאזן שלו מלא באוויר ומציף אותו.

סה"כ התרשמתי מאוד לטובה מכישורי הצלילה החלודים שלי, וכן גם משל האחרים. המרחף, אמנם, הדגים במים בעליות וירידות כיצד יראה גרף של פולינום (או גרף טבלת הצלילה שלו, כאשר נדפיס אותה ממחשב הצלילה שלו), אבל גם הוא השתפר פלאים מן הצלילה הקודמת. זו הייתה הצלילה האחרונה לאותו יום.

היום השני לקורס: השכמה מאוחרת

היום השני החל בשעה 10:30 בבוקר – כדי לאפשר למבוגר להתעורר בזמן. היום החל בסקירה קצרה של הצלילות הקודמות על ידי סמו, והמשיך בתדרוך לגבי הצלילה השלישית והאחרונה לאותו יום – צלילה לעומק של 40 מטר, לערך. בצלילה זו, הטוויל – שהיה שותפי לצלילה – נאלץ לסחוב מיכל פוני של 15 ליטר נייטרוקס עם ארבעה אוקטופוסים בשביל כולנו. לרגע היה נראה שהוא עומד להישבר תחת הלחץ – אבל כמא"גיסט אמיתי הוא עמד בנטל בגבורה.

ירדנו ל"אמפי" – קרחת יער בצורת אמפיתיאטרון שממוקמת מאחורי הסטי"ל, בעומק של 45 מ'. הרעיון היה לצוף בצורה מאוזנת מעל לאמפי בעומק של 42 מ', אבל מחזה מוזר משך את כולנו מטה: במרכז האמפי היה תקוע מוט ברזל שעליו לופפו שישה או שבעה זוגות של סנדלים מפלסטיק. מחזה ביזארי כזה לא ראיתי, מאז ערמות הנעליים שצפות להן במעמקי אוניית הטיסטלגורם בסיני. בצלילה זו הרעיון היה לעבור את זמן התחתית והעומק המותרים, על פי טבלאות הצלילה הספורטיבית, כדי לתרגל מה קורה בצלילת עומק בחירום. בעומק כזה, בו זמן התחתית המקסימאלי עומד על 7 דקות בערך – מהר מאוד החלו מחשבי הצלילה שלנו לצפצף בהיסטריה – ולסמן לנו שעתה אסור לנו לעלות לפני השטח ללא חניית דקומפרסיה נוספת – "דקו-סטופ" בעומק של 9 מטרים.

איש בדרכו הוא התמודד עם השיכרון (אני שאפתי לחפור בור באמפי, למשל), ולאחר עוד דקה של שהות, הצלחנו לנתק את המרחף, שבהה בסנדלים (ועוד מעט גם היה מודד כמה), והחלנו לעלות לאט ובזהירות – העפלנו על צלע ההר, ואמרנו יפה שלום ליתוש. בעומק של 9 מטרים, התיישבנו במעגל וניתקנו את הפוני מן הטוויל (שכמעט וצף לו מחוסר המשקל). כך ישבנו ארבעתנו בעיגול מסביב לפוני – נושמים ניטרוקס כדי לזרז את פינוי החנקן מהגוף. לאחר חמש דקות נוספות בתחנת בטיחות יצאנו מהמים – ובזאת הסתיים החלק המבצעי של הקורס.

ולסיכום:

קורס "צולל עומק" מתאים לכל מי שלא מתכנן על קורס דייב-מאסטר בזמן הקרוב, ובכל זאת מעוניין להגדיל את עומק הצלילה המקסימלי שמותר לו ל- 40 מטר. במאמר מוסגר אומר, שהדברים היפים באמת בים – למעט מערות וספינות טבועות – שוכנים בעומקים רדודים בהרבה. אבל מעבר לעומק עצמו, מצאתי בקורס הזה השלמה טובה מאוד לחומר הנלמד בקורס נייטרוקס. זו דרך נהדרת לצוללים ותיקים להבריש את האבק מעל ספרי הלימוד ולהתרענן בכל מיני חוקי לחץ, פיזיקה ופיזיולוגיה. מומלץ לצוללי נייטרוקס ולצוללים חובבי מעמקים.

לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן