מסע קצר אל המקום בו המילים מוחלפות בצבעים והאותיות בדגמים
 
נטע חיזי-דגני צילומים: ג'ף רוטמן
 
לא צריך להיות צולל ותיק בכדי לדעת שאחד הדברים המרשימים ביותר בצלילה הוא הצבעוניות של הדגים הרבים המרקדים מעל ראשי האלמוגים. גם לא צריך להיות סקרן גדול, או חוקר בעלי חיים מושבע, בכדי להרהר מדי פעם בשאלה מה התפקיד של הצבעוניות הזו, ומדוע מעוטר גופם של דגי השונית בצבעים כל כך מרהיבים?
שונית האלמוגים היא סביבת החיים המגוונת ביותר בים. סביבת חיים שיש בה עושר ומגוון מינים עצום, שעומד בקנה מידה אחד רק עם יערות גשם טרופיים (שגם בהם היצורים החיים שם מפורסמים בזכות צבעוניותם). אחת הסיבות לכך נובעת, ככל הנראה, מהעובדה שימים טרופיים קיימים כבר מיליוני שנים, ושתהליכי הברירה הטבעית שמתרחשים בשונית מזה זמן רב, תרמו להיווצרות צורות חיים שונות ומשונות, ועושר של דגמים וצבעים.
הצבעים והדגמים המרהיבים האלה לא נוצרו במקרה. הם גם לא נוצרו, כמובן, בכדי לסבר את עינינו, אלא התפתחו מתוך מטרה שימושית בחיי הדג -  הסוואה, אזהרה, הטעיה וראווה (הרשמת בנות הזוג למטרות של הזדווגות). במקום בו מילים מוחלפות בצבעים ואותיות בדגמים, צבעי הדגים הם בעצם עדות לשפה עשירה שרק אלו שהשכילו להשתמש בה בצורה חכמה, שרדו את מיליוני שנות הברירה הטבעית שפעלה ועדיין פועלת על יצורים אלה.
הפסים השחורים החוצים את גופו של כילון הנקודותיים, החי בין קוצי קיפוד הים, תורמים להסוואתו מפני טורפים. כך גם צבעה הבהיר של הסולית, בעלת מבנה הגוף השטוח, החיה על חול הים, וצבעיהן השחורים-לבנים של האלמוגיות, החיות בין ענפיהם של אלמוגים שיחניים. הסוואה אינה מיועדת למטרות של הגנה בלבד, אלא יכולה לשמש גם כאמצעי התקפה. הסוואתו של האבנון שרובץ על קרקעית הים, ושדומה בצורתו לאבן, מאפשרת לו להמתין לטרפו ללא נוע -  שוכב במארב. דג שמתקרב אל פיו נבלע - בלא שיספיק להבין כלל מה קרה לו. צבעי ההסוואה של האבנון, בניגוד לצבעיהם של דגים אחרים, אינם צבעי גופו, אלא צבעי אצות שגדלות עליו. מספר פעמים בשנה משיל מעליו האבנון את מטען האצות העודף שכיסה את עורו, ומסתתר במשך מספר ימים בהמתנה לצמיחתן המחודשת.
בעוד האבנון, הכילון והסולית מתאמצים להסתתר, משייט לו הזהרון בנחת, בולט לעין כל בצבעיו הרועשים. צבעים אלה (אדום-שחור-לבן) מהווים תמרור אזהרה המרמז לכל טורף פוטנציאלי -  "לא כדאי לך לתקוף אותי, אתה עלול להינזק".
השימוש בצבע יכול גם לעזור לדגים להיראות יותר גדולים ממה שהם באמת, וכך להפחיד את כל מי שרוצה להרע להם. דגי היולית הצעירים עושים זאת בעזרת דגם של עיניים מדומות גדולות המעטר את גופם. המרחק בין העיניים וגודלן משווה ליוליות דמות של דג גדול ומפחיד.
דגים אחרים (ובעיקר דגים בני משפחת הפרפרונים) "השכילו" אף הם לנצל את משחקי הצבעים בכדי להגדיל את סיכוייהם לשרוד -  עיניהם הפגיעות מוסתרות על ידי פסי צבע כהים ובמקומם מופיע לעתים דגם של עיין מדומה באזורים פחות חיוניים לדג, כמו למשל בזנב, מה שמעלה את סיכויי ההימלטות של הדג בעת התקפה.
ישנם דגים שמנצלים את צבעיהם למטרות של "התחפשות", בדרך כלל בכדי לנצל את מעמדו של דג אחר לטובתם. דג החקאי למשל, כפי שמעיד שמו, מנצל לטובתו את מעמדו המכובד של הנקאי. הנקאי משמש כמדביר טפילים, ודגי השונית אינם מפחדים ממנו, ואף מפקירים עצמם לחסדיו. החקאי שדומה בצבע, בצורה ואפילו בתנועה ובהתנהגות לנקאי, מזוהה על ידי הדגים בטעות ככפילו, ובזכות כך זוכה להתקרב אל הדגים המחכים לניקיונם, ולנצל את שעת הכושר בכדי לנגוס בבשרם. עד שקולטים הדגים ההמומים והמרומים את שקרה מספיק החקאי לברוח ולהעלם, שבע וללא פגע, בין נדבכי השונית.
צבעי הסוואה, אזהרה והטעייה קשורים בעיקר לתקשורת עם מינים אחרים, אך גם לצבעים שמקורם בתקשורת בתוך המין, תרומה נכבדה בעיטור גופם של הדגים. צבעים אלה -  כתום, חום, צהוב כחול וטורקיז אופייניים בדרך כלל למינים שרוצים לפרסם את עצמם, דגים שבעצם משמשים כ"כרזה" מהלכת (או יותר נכון שוחה), המבליטה את כוחם ואת ויופיים בפני בני מינם, ובעיקר בפני בנות זוגם.
בחלק גדול מהדגים יש הבדל בצבע בין הזכר והנקבה -  נקבות התוכינונים והפזיות ונקבות של עוד דגים רבים אחרים, שונות בצבעיהן מהזכרים בני אותם מינים. גם בקרב דפדוף הפסים, שצבעי הזכרים והנקבות אצלו זהים, מצא הטבע פתרון וכל תקופת "ייחום" משתנה גוון הזכרים והם הופכים כהים יותר. בזכות הבדלי הצבע האלה מצליחים זכרי הדפדוף, התוכינון והפזיות, מצד אחד, למשוך אליהם נקבות שמזהות אותם כזכרים יפים וחזקים, ומצד שני לזהות את הזכרים המתקרבים אל נקבותיהם ולגרשם.
אחת הקבוצות הצבעוניות ביותר בשונית היא זו של הפרפרונים, שמקושטים בצרופים בולטים של לבן, צהוב, שחור ולעתים אף אדום. מדוע מנסים דגים אלה להבליט את עצמם? מטרתם היא לא לגרום למשיכה בין בני הזוג, כיוון שצבעי הזכרים והנקבות זהים בדיוק. העובדה שהפרפרונים חסרים מנגנוני הגנה ומתחמקים ברגע שמתקרבים אליהם, מצביעה על כך שצבעיהם אינם אמצעי אזהרה. אורח החיים של הפרפרונים מרמז על התשובה: מי שצולל הרבה בוודאי שם לב לכך שלכל זוג פרפרונים יש טריטוריה עליו הוא שומר בקנאות. בעוד שהפרפרונים אדישים לחדירתם של דגים ממינים אחרים לטריטוריה שלהם, חדירתו של דג זהה להם לשטחם מלווה באופן מיידי בהתקפתו ובסילוקו. צבעם של הפרפרונים מהווה, אם כן, תו היכר לזיהוי פולשים בני מינם. בניסיונות שנעשו נמצא שאפילו לוחות צבועים בצבעי הפרפרונים, שהוכנסו לאזור הטריטוריה של הדג, הותקפו קשות, גם אם צורתם לא הייתה זהה כלל לזו של הפרפרון.
בדומה לפרפרון, גם הקיסר ההדור הוא דג מאד טריטוריאלי, וגם אצלו מבוססת התקשורת התוך מינית על צבעיו הבולטים והמרהיבים. הדג הזה הוא כל כך טריטוריאלי עד שהוא יכול היה לסכן ולאכול אפילו את ילדיו הדומים לו בצבעיהם. כדי לתת "צ'אנס" ל"ילדים" הקטנים האלה, מצא הטבע פתרון אלגנטי. צבעיו של הקיסר הצעיר שונים לגמרי מצבעי הוריו. כך יכול הצעיר שצבעו כחול-לבן להימלט מזעם הוריו ולחיות בטריטוריה שלהם, ללא חשש, עד שיגדל ויאלץ למצוא לעצמו שטח מחייה משלו.
פרי היצירה של הכוחות האבולוציוניים שיצרו את אינסוף הקומבינציות האלה, שרק חלק קטן מאד מתוכם שרד את הברירה הטבעית, יכול ללא קושי, כפי שמעידות התמונות המעטרות כתבה זו, להתחרות עם מיטב הציירים המודרניים ובוודאי לעמוד בליגה אחת עם אומנים כמאטיס, מונה ופיקאסו, ואף להוות השראה ליצירותיהם. ועוד נקודה אחת חשובה: אם יש צבע, הגיוני להניח שיש מישהו שמבחין בו... במילים אחרות: אם כל הדגים היו עיוורים, הם גם לא היו צבעוניים...

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>