בזמן שמרבית בני ישראל היו עסוקים במנגל החג, בילו ישראלים אחרים, שוחרי ים, על חופי סיני. המחמירים, יצאו על גבי יאכטות לבחון מקרוב, ממש מקרוב, את אתרי הצלילה המופלאים של הים האדום. סיפורן של 15 צלילות חגיגיות במיוחד

מאת: דורון ברקת
צילומים: אפרת גביש, ישי ומתן אמיר, באסם אגבריה

הבוקר שלי התחיל די גרוע. עזבתי את ביתי וגיליתי כבר בתחילת הדרך פנצ'ר באחד מן הגלגלים. נכנסתי לכפר ערבי בדרך, ולהפתעתי הרבה הגלגל תוקן במהירות, ביעילות ואף בזול. לא ידעתי בשלב זה של נסיעתי דרומה, אל גבול מצרים, שסוגיית הפנצ'רים תלווה אותי לאורך כל הטיול - שכן היה זה רק המקרה הראשון.
לפנות ערב הגעתי למעבר הגבול בטאבה, כשטעם האוכל מליל הסדר עדיין בפה. מחוץ לגבול עמדה קבוצה של כעשרה אנשים והצטרפתי אליהם. על כולם ניצחה ביד רמה אפרת, הדייב-מסטרית של "מטריף" ולידה עמד אמנון, מדריך הצלילה. בשעה שבע בערב החלטנו לעבור את הגבול מבלי להמתין לשאר חברי הקבוצה. אפרת המתינה להם בחוץ ואילו אמנון, שדובר ערבית מצרית רהוטה, עבר אתנו את הגבול.
לרגע הזה הכנתי לעצמי ספר ודיסקמן, עם חבילה נאה של דיסקים. פרסומי הטלוויזיה דברו על עשרות אלפי אנשים, שיחצו את הגבול למצרים למחרת ליל הסדר. להפתעתי הרבה, המעבר נמשך רק כעשרים דקות - המקום היה ריק. יודעי דבר סיפרו לי, שבלילה לאחר ליל הסדר היה המקום עמוס לעייפה.
לאחר סיום ההליך המהיר, ישבנו בטרמינל והמתנו לחצי השני של הקבוצה. בינתיים פגשתי את אור וגרגורי, שהגיעו מחיפה. אותם משך לספארי חברם, אלכס, שבסופו של דבר נבצר ממנו להגיע, וכך הגיעו שניהם בלעדי היוזם. תוך שעה קלה עברו כולם, סה"כ 26 אנשים ובמהרה עלינו על האוטובוס.
האסוציאציה של אוטובוס מצרי, אצלי היא משהו שמזכיר את האוטובוסים של אגד משנות החמישים, אבל להפתעתי עלינו על אוטובוס חדיש, ממוזג ובעל טלוויזיה.
בשעה 20:00 שמנו פעמינו לשארם והגענו ב-23:00  למרינה. חלוקה מהירה של הציוד והאנשים לפי יאכטות - חצי מהקבוצה על ה"אוריאנה" והחצי השני, כולל אותי, על היאכטה "מוברק 2000".
ישבנו כולנו, 12 איש, בסלון ה"מוברק" ועשינו הכרות בינינו ועם היאכטה. היו אורן ומירב, שוטרים מחיפה שבילו את ירח הדבש שלהם, אור וגרגורי מחיפה, שאותם כבר הכרנו מקודם, אילנה - צוללת ותיקה מרעננה, שבאה עם שני ילדיה - התאומים מתן וישי (16), דן - סוחר רהיטים מהמרכז שהגיע בגפו וכמוהו גם בועז, שזהו הספארי השני שלו. אתנו ישב אמנון, מדריך הצלילה ואתו אור - בנו בן ה-13, שזהו טיול, מתנה לבר-מצווה.
היאכטה הייתה גדולה ומטופחת. נאמר לנו שזוהי הספינה האחרונה שקיבלה אישור לעבוד בשארם. כאשר בעליה ביקש אישור ונענה בשלילה, הוא שינה את שם היאכטה ל"מוברק 2000", מתוך הנחה שכך לא יוכלו לסרב לו - וצדק.
בשעה 01:00 בלילה, אכלנו ארוחת ערב יפה וגדולה שכללה פסטה, עוף צלוי וסלטים. לאחר מכן ארגנו איש איש את ציודו הוא והיכטה יצאה לדרך. כולנו היינו עייפים עד מאוד, אך העדפנו לשבת ולשוחח עד 04:00 לפנות בוקר מאשר לישון. בסופו של דבר, נרדמתי על הספה תוך כדי שיחה עם כולם.

יום רביעי. צלילות
ההשכמה ה"מוקדמת" הייתה בשעה שמונה בבוקר. כולנו קמנו, הלומי שינה והתחלנו לארגן את ציוד הצלילה שלנו. משך הלילה חנינו בראס אום-סיד, וכך התעוררנו ליום יפיפה, עם שמש חמימה וים שקוף ורגוע. בשעה 10:00 לערך, נערך תדריך מקיף בקשר לצלילה הראשונה ומטרותיה, ובשעה 11:00 ירדנו למים.

צלילה מס 1:
"ראס קאתי" (ריף בתור אתר "ראס אום-סיד").
זמן תחתית: שעה אחת.
עומק מרבי: 15 מ'.
הצלילה הראשונה, הייתה בעצם צלילת ריענון, כדי להכיר את יכולותיהם של הצוללים וליישר קו. לאחר הירידה למים מהיכטה, ביצענו את התרגולים הרגילים בעומק 5 מ' (מציאת וסת, ריקון מסיכה, הורדת מסיכה ואיזון במים). משם המשכנו לסיור קצר באתר בכלל ובריף "ראס קאתי" בפרט. מדובר באחד האתרים היפים ביותר באזור. מן הקיר התלול שלאורך החוף, מתגלה מושבת אלמוגים היורדת עד לעומק של 15 מ'. ככל שממשיכים להעמיק, נעלמת הקרקעית ומתגלה קיר אלמוגים רכים מדהים ביופיו, בעל אלמוגי מניפה ענקיים ושלל דגה צבעונית.
מימין לקיר, יש המשך של הריף בעומק של 15 מ', ובמרחק של 50 מ' מהחוף עומד לו אי קטן בתוך המים - ראס קאטי. באזור זה ניתן להיתקל בברקודות (על אף שלא מצאתי אפילו אחת לרפואה) וגם דגי ים גדולים, אשר נקלעו למקום בטעות, או מתוך סקרנות. הריף עצמו מלא באלמוגים רכים, שושנות ים ושלל דגי ריף בצבעים שונים, ביניהן ניתן לראות גם תריסניות.
חזרנו ליאכטה בשעה 12:00. לכל אורך הצלילה, הרגשתי קצת כבד ועתה גיליתי את הסיבה - מסתבר כי המאזן שלי היה מפונצ'ר ולא הצלחתי למלא אותו באוויר. כפי שגיליתי, היה זה המשך פואטי לפנצ'ר מאתמול. אמנון, המיומן בפתרון בעיות, ניסה לעזור לי, אך כשהתייאש, דאג לי למאזן חדש ותקין.
ארוחת הבוקר נראתה טעימה מתמיד. אולי היה זה החמץ, שבלט כשינוי מטפורי להמצאותינו במצרים, בחג יציאת מצרים, אולי היה זה הפול הטעים - אותו אוכלים המצרים כל בוקר ואולי היו אלו החביתות והנקניקיות המתובלות. כך או כך - נטרף הכל ולא נשאר פירור. אמנון, בעל עבר מצרי עשיר, ידע לספר על פתגם מצרי: "פול, אוכלים בבוקר המלכים, בצהרים העשירים ובערב העניים". ואכן - הרגשנו כולנו כמלכים באותו יום.
לצלילת הצהרים ירדנו בשעה 14:00, בראס גזלני. לאחר התדריך המקיף של אמנון, שכלל תרשימים, טווח זמנים, דגה נצפית ושאר ירקות - ירדנו למים.

צלילה מס 2:
"ראס גזלאני"
זמן תחתית: 37 דקות.
עומק מרבי: 20 מ'.
הירידה מן היאכטה התבצעה בקפיצה, כאשר היכטה נסחפת (כדי לא להתקרב יותר מדי לריף). מדובר באחד האתרים הפחות מוכרים, אך בזכות זה, אולי, הוא די שמור ונקי.
מדובר בצלילה רגועה ושקטה, הזרם חלש והראות טובה. לאורך מורד החוף יש עצי אלמוגים גדולים, שולחנות שלא היו מביישים את שולחן ליל הסדר וגם אלמוגי מניפות, שמגדרות את האזור באופן טבעי. מעבר לדגה האופיינית למקום, נתקלתי גם בחתול ים מנומנם, שעקב אחרינו בחוסר מעש.
חזרנו ליאכטה ובעצלתיים ארגנו את הציוד והתארגנו לארוחת צהרים. לאחר סיום ארגון הציוד מחדש ורישום הצלילה בלוג-בוק, התיישבנו לאכול. ארוחת הצהרים הייתה מורכבת מנתחי קבב בגריל, צ'יפס ופסטה, וכללה סלט יקרות ירוק, סלט טחינה, חצילים ועוד מספר סלטים לא מזוהים - ככל הנראה מן המטבח המקומי.
לאחר מכן ישבנו לנוח, לעכל ולהחליף חוויות. התאומים התלהבו עד מאוד, שכן היו אלו הצלילות הראשונות שלהם לאחר הקורס. כך גם אור, בנו של אמנון המדריך, אשר צולל באופן קבוע - אך עוד לא היה בסיני. החבר'ה המבוגרים היו יותר רגועים. דן ובועז החליפו חוויות על מסעות בארצות העולם השלישי ואילו אורן ומירב חסכו במקום על הספה וישבו אחת על השני, תוך כדי ניהול שיחות אינטימיות ביניהם.
לאחר מנוחה קצרה, התארגנו לצלילה נוספת - צלילת ערב. אור הדמדומים הבהיק באדמומיותו וגבעות ראס מוחמד נראו בוהקות כהרי אדום ממש, לצד השינוי בגוון הים הכחול כהה - נוף עוצר נשימה.

צלילה מס 3:
אלטרנטיב (נקרא גם "שבעת האיים").
זמן תחתית: 47 דקות.
עומק מרבי: 17 מ'.
האתר ממוקם במעבר בין שני ריפים קטנים מתוך שרשרת של שבעה איים דרומית לשארם. המצרים קוראים לו "סבעה בוטש'" - שבעת האיים, אך שמו הרשמי הוא "אלטרנטיב", משום שהזרם שם תמיד נוח לצלילה. לכן נוהגים להשתמש באתר הזה כאתר צלילה חליפי, כשהים סוער ושאר האתרים בלתי נגישים.
הייתה זו צלילת ערב, באור הדמדומים. הירידה למים התבצעה מזודיאק, משום שיכטה לא יכולה להיכנס אל בין הריפים הרדודים. השקיעה למים מתבצעת בין שני האיים האחרונים - אי גדול ואי קטן, וכך נמנעים מהשפעת הזרם הסוחף. הקפנו את האי הגדול ולאחריו גם את הקטן. האי משופע באלמוגים רכים ומוקף בגן שולחנות מכל עבר. בין הגורגונות ואלמוגי המוח, ניתן למצוא גם זהרונים, חתולי ים (ראינו שניים) ולפעמים גם טונות מסתובבות באזור.
ביציאה הורגש, כי המים היו חמים יותר מאשר בחוץ. רוח קרירה הצליפה בנו וכולם החליפו בגדים מהר, כדי לא לקפוא - ורצו אצו היישר אל.... האוכל - אלא מה!  נתחוני בקר ברוטב סויה, אורז ושעועית, סלט פלפלים קלויים ועוד מטעמים כהנה וכהנה. השתייה, כמובן, חופשית.
בסביבות השעה 23:00, החליטו אור (הגדול) וגרגורי, הצוות החיפאי שלנו, לרדת גם לצלילת לילה. לצורך כך הם הצטרפו לעוד חבר'ה מה"אוריאנה", וירדו. בתחילה חשבתי להצטרף אליהם, אך בזכרי את הקור לעת ערב, ויתרתי על הרעיון - והפסדתי. אלה שירדו נהנו מהופעה בלעדית של רקדנית ספרדייה.

יום חמישי. ספינה טבועה
עם קריאת ההשכמה השנייה וכוס הקפה הגענו לאתר והתארגנו לתדריך. הפעם היה התדריך ארוך יותר מאתמול, שכן אתר הצלילה הבא אינו רק ריף יפה, כי אם גם ספינה טבועה.

צלילה מס 4:
דנרייבן (שאב מחמוד).
זמן תחתית: 32 דקות.
עומק מירבי: 27 מ'.
הזודיאק ריחף קלות מעל הריפים הרדודים ועד ההגעה למצוף הענק. משם קפצנו למים ושקענו בדיוק מעל הספינה הטבועה.
הדנרייבן, ספינת משא בריטית באורך של 82 מ' ובעלת מנוע קיטור, טבעה בשנת 1876 עת הובילה עץ ותבלינים מבומביי לניו-קאסל, אנגליה. כאשר טבעה היה הים שקט לחלוטין. נסיבות טביעתה היו מוזרות מעט: רב החובל ואשתו ניהלנו מריבה קשה ערב הטביעה ורב החובל ניחם את עצמו בשתיית אלכוהול מרובה. עקב כך, הוא לא הבחין בריף הרדוד והתנגש בו בעצמה. כניסיון להתחמק מן השרטון, ניסה להסתובב שמאלה תוך כדי התחככות בשונית, שפערה חריץ גדול לאורך הצד הימני והובילה את הספינה, הפוכה, למצולות.
לאחר מחקר ארכיאולוגי, שנעשה בשנת 1979, לא נשאר בספינה כלום זולת הגוף ההפוך, מדחף, בוילר גדול ועוד כמה שברים. אך יופיו של האתר טמון באלמוגים הרבים שבו ובדגה העשירה שמתגוררת כעת בספינה. כבר בכניסה קיבלה את פנינו להקת דגי גרזינונים - שומרי השער. כמעין דלת נעה הם עומדים וחוסמים את פתח הכניסה בחלק הקדמי, ועם הגעתנו אליהם - התפזרו לכל עבר.
גוף הספינה כולו כבר נהפך לחלק מן הנוף - שושנות רבות על שושנוניהם שוכנות בספינה, קיפודים תופסים בהם מחסה לשנת היום החמימה, כך גם זהרונים רבים ויפים ופזיות רבות, שמסתובבות באתר וסביב לו.
מתוך הכניסה התקדמנו פנימה וחלפנו בצמוד לדוד ענק בו נוצר הקיטור וממנו - ליציאה בינות לשרידי השלד מאחור. כדאי מאוד לחלוף ולראות את המדחף הענק, שהניע את הסירה - כיום הוא שמורת אלמוגים בזעיר אנפין.
לאחר סיום הטיול בספינה, מומלץ לחזור לכיוון הריף עצמו. הריף תיקן את עצמו לחלוטין במהלך 128 השנים האחרונות, מאז גירדה אותו הספינה וכיום הוא מדהים ביופיו. המים כאן שקופים וצלולים בצבע טורקיז והאלמוגים מרהיבים בשלל צבעים.
כיוון הזרם באזור זה הוא כמעט תמיד דרום-מזרחי, ולכן מומלץ מאוד לערוך צלילת סחף באתר.
ייתכן שבגלל עומק הצלילה, או אולי בגלל חוסר מיומנות בצריכת האוויר, לקראת סוף הדרך הגיע ישי, אחד מן התאומים החמודים, ל-50 בר, ולכן התחבר לאוקטופוס של אמנון המדריך, עד לסיום חניית הבטיחות והעלייה. אחר כך יספר אמנון, שיכול היה לראות את מחוג מד הלחץ שלו יורד בקצב מהיר במיוחד...
שבנו ליאכטה, רעבים. רעש המנועים כבר יצר במוחנו התניה פאבלובית ובלוטות הריר החלו לפעול במלוא המרץ. תוך שניות סודר ואורגן ציוד הצלילה לצלילה הבאה, וכולם התנפלו על שולחן האוכל. לארוחת הבוקר דהיום היו מרכיבים דומים לשל אתמול, אך בתוספת שינויים קלים: מקומן של החביתות והנקניקיות לא נפקד לצד קערת הפול הענקית, אך כתוספת לכך נמצאו גם פנקייקים מרנינים וחמים עם רוטב מייפל וסירופ שוקולד.
בשעה אחת לערך, התארגנו לאחר מנוחה קצרה והתמקמנו בסיפון העליון, כרגיל, לתדריך של אמנון. זה המקום לציין, כי תדריכים מפורטים כאלו - עם שרטוטים ומפות - זכורים לי רק מימי הטירונות שלי, באימוני ניווט והתמצאות בשטח. לאחר התדריך עלינו על ציוד ויאללה - למים.

צלילה מס 5:
Small Passage.
זמן תחתית: 42 דקות.
עומק מרבי: 21 מ'.
שאב מחמוד, ריף צר וארוך מאוד (13 ק"מ) דרומית לראס מוחמד, נחצה באמצעו ע"י שתי תעלות: החריץ הגדול (Big Crack) והחריץ הקטן (Small Crack). מבין שניהם אין ספק, כי הקטן יותר עולה באיכותו ויופיו על הגדול.
מדובר באתר קטן ולא מוכר, לכן אינו רווי בצוללים ובנזקיהם. רוב משתתפי הספארי טענו, כי זו הייתה הצלילה היפה ביותר. בנוסף, תנאי הזרם מאפשרים צלילה מכיוון הים הפתוח ולא מכיוון הלגונה - דבר שמאפשר לפגוש מעט דגי ים. אנחנו, בהתאם לזרם, קפצנו מעט מערבית לחריץ ונספחנו לתוכו. כך, ללא מאמץ ממש איזנו את עצמנו ופשוט נהנינו מן הנוף המדהים. בתעלה עצמה ניתן למצוא מספר אלמוגי אש אדומים ויפים (לא לגעת!), מעט שולחנות אלמוגים המפצים בגודלם על כמותם הקטנה, חתולי ים, צב ים משועמם שלא ממש התייחס אלינו, להקה של דגי זכוכית מרהיבים - שעשו לנו מופע בתיאום כוריאוגרפי מעולה ואף דג נפוליאון ענק וסקרן, שהחליט להצטרף אלינו לטיול (עד לעליה למים).
הזרם אמנם פעל לטובתינו, אבל היה חזק מאוד. לא מומלץ לנסות ולשחות נגד הזרם - אלא להיכנס לתוך הלגונה ושם לעשות חניית בטיחות (בצידה המזרחי, הלגונה בעומק של 5 מ'). לאחר חניית הבטיחות, חזרנו חזרה עם הזודיאק ליכטה.
לעת ערב התארגנו לצלילה הנוספת באתר. בעצלתיים משכתי מיכל אוויר חדש והרכבתי את הציוד. החושך כבר נראה באופק ואתו הגיעה רוח הערב הקרירה והחודרנית.

צלילה מס 6:
Small Crack.
זמן תחתית: 38 דקות.
עומק מרבי: 20 מ'.
לצלילת ערב זו, ירדנו בדיוק במקום בו הפסקנו את הצלילה הקודמת והמשכנו לאורך הריף מזרחה - עם הזרם. לאורך הריף פגשנו אחת לכמה עשרות מטרים מורנה - סה"כ שלוש מורנות. הראשונה הוציאה את ראשה הענק מבין האלמוגים עם חיוך ממזרי כזה וכמעט עשתה לי התקף לב. לאחריה כבר לא הייתי מופתע יותר. אותו נפוליאון שטייל אתנו קודם לכן, קפץ להגיד שלום אך נעלם במהירות - כנראה שכבר מיצה את סקרנותו והחליט לעבור לפרויקט אחר. בצד הכחול הפתוח נצפו להן טונות שחלפו כעשר מטר מאתנו, ברקודה בודדה נצפתה פה ושם ואף מספר צנינתיים (Jackfish) חלפו להם.
לעיתים מגיעים ללגונה כרישי שונית (White tip) וכרישי זנבתן מנומר (ליאופורד), אך לא הזדמן לנו לראות כרישים בצלילה זו.
עם החזרה לזודיאק, מסיבה לא ברורה, נפתח שסתום האוויר והסירה החלה שוקעת. במהלך הניסיון להגיע ליאכטה מבלי לטבוע, ניסינו להוציא את המים עם קנקן ואף נפטרנו מחלק מהחברים, אשר קפצו ושחו לסירה אחרת, שנראתה באופק. כאשר הגענו לבסוף אל היאכטה - הזודיאק שקע לעומק של כחצי מטר, ורק שולי כיסי האוויר נראו מעל למים. בסופו של הסיפור, הזודיאק נופח מחדש והשסתום נסגר. לחבר'ה שלום. ובזאת הסתיים בצורה טובה הפנצ'ר השלישי (והאחרון) בסיפורינו.
עם החזרה ליאכטה, חיכתה לנו הפתעה. הקפטן העמיד מנגל בירכתי הספינה ובדיוק חימם את הגחלים. לידו היה שולחן עמוס בשר מכל טוב. כולנו עמדנו, מזילי ריר, וקולות מוזרים בקעו מקיבתנו. אין ספק, שהייתה זו אחת מארוחות הערב המהנות ביותר בספארי. שיפודים, פרגיות, סטייקים וכבד עוף, להם התלוו סלטים מכל סוג, פיתות ולקינוח - פירות העונה.

יום שישי. סוער
הבוקר הזה התחיל קשה יחסית. המנועים הופעלו כבר בשעה 06:00, וכל ניסיונותיי להסתובב לצד שני ולהתכרבל בתוך השמיכה עלו בתוהו. הים היה סוער וגלי והיאכטה רעדה וקפצה מצד לצד, כאילו ניסתה לגלגל את כולם יחד מתוך המיטות.
בלית ברירה ועם תחושת קבס קלה, קמנו כולנו ועלינו לסלון. במאמץ רב הכנתי לעצמי כוס קפה, רק כדי לגלות, שחציו נשפך מהטלטולים ובחציו השני כבר לא חפצתי. מתן, אחיו התאום של ישי, כבר רץ פעמיים להקיא וכל השאר הצטנפו להם בסלון, מנסים להימנע מאימת הרוח בחוץ.
החל התדריך. הפעם, אמנון שקד על הציור זמן רב (כשרון מבוזבז), והמחזה שנגלה בשרטוטים היה מרתק - הטיסטלגורם. במשך שעה עמל אמנון על תכנון צלילה זו בים סוער, זרם חזק וגלים גבוהים. הכל הוסבר שוב ושוב על לפרטים הקטנים ביותר, ואף הוכן מיכל אוויר נוסף עם וסת, כדי שימתין בחניית הבטיחות לצרכני האוויר הגדולים שבינינו.

צלילה מס 7:
טיסטלגורם.
זמן תחתית: 30דקות.
עומק מרבי 26 מ'.
הטיסטלגורם, ספינת משא בריטית שהובילה נשק וציוד רב לחיילי הוד מלכותה בתקופת מלחמה"ע II, טובעה ב-6/10/1941  ע"י שני מפציצים גרמניים (אחד מהם נפגע מטילי הנ"מ של הטיסטלגורם והוא טבוע לא רחוק משם, בעומק 80 מ').
על סיפונה נהרגו 9 מלחים בריטיים וכל הציוד שהיה עליה אבד. בין היתר: 2 קטרים, 2 מכליות לרכבת, פסי רכבת להרכבה, 3 נגמ"חונים, עשרות ג'יפים, משאיות ואופנועי בי.אס.איי., ארגזי תחמושת ורובים.
מעבר לרעשי המנועים, היאכטה טולטלה קשות מגלי הים הסוער - דבר שהכריח את כולם לקום ואף חלק מאתנו להקיא. בשעה שמונה בבוקר לערך, הגיעה היאכטה ליעדה ובמאמצים רבים של אלאדין, מדריך הצלילה המצרי שלנו, שקפץ למים ונלחם בזרם - היכטה נקשה בשני חבלים לטיסטלגורם.
הירידה הייתה קשה. הים נפנף אותנו כדגל, עת צללנו מטה והחזקנו בחבל. כה קשה הייתה המשימה, עד שבהגיעי מטה גיליתי, כי נותרתי רק עם 150 אטמ' של אוויר במיכל.
אט אט, עם הירידה מטה דרך תלאות הזרם הקשוח והראות העכורה, כבמטה קסם נגלתה לפנינו הטיסטלגורם במלוא הדרה.
כקונטרה לקשיי הירידה, עם ההגעה לספינה הטבועה, רגע הזרם והראות נהפכה טובה יותר. התכנסנו כולנו בירכתי הספינה הענקית ומשם נכנסנו פנימה לתוך המחסנים (מחסן 2 ו-3). בתוך המחסן הענק, עמדו עשרות משאיות בדפורד בשורות כבמסדר ועליהן מסודרים בשלשות - אופנועי הבי.אס.איי האנגליים, אשר מעולם לא נעשה בהם שימוש. בנוסף מצאנו מספר ג'יפים בקומה מעל (בחלקם אפילו היה אוויר בגלגלים), חלקי מטוסים ואף כנפיים שלמות, מאות מגפי גומי וחלקים של פסי רכבת.
משם עלינו לכיוון החרטום. עם העלייה ניתן היה לראות טילי טורפדו, מונחים להם על הסיפון, וכן את קטר הרכבת (קטר נוסף נפל ממנה, והוא זרוק לצד הספינה בעומק של 33 מ').
משם המשכנו לתוך הקבינה הקדמית - מגורי הקפטן. במקום היה ארון מתכת גדול מאוד, שהייתי רוצה לפתוח - לו יכולתי. בחלקה האחורי של הספינה כדאי לראות את תותחי ה-נ.מ., שאחראים להפלת אחד מן המטוסים התוקפים ואת המדחף הענק של הספינה. באזור הירכתיים הפגוע, ניתן להבחין בשני משוריינים, שנפלו מן הספינה בפיצוץ. צריך להיזהר באזור זה - יש שם ארגזי תחמושת גלויים שמעולם לא נאספו.
חזרנו מעלה בלית ברירה, על חבל החרטום. הזרם גבר עם עלייתנו מעלה ושיחק בנו כאילו היינו בובות סמרטוטים. החזרה ליכטה לא הייתה קלה, אך השתדלנו לעלות מהר ככל האפשר ולברוח מן הגלים האימתניים ומן האזור.
באפיסת כוחות לאחר המלחמה עם הזרם, ארגנו את הציוד מהר ככל הניתן - כדי להסתלק מן המקום ולעגון במים יותר שקטים לארוחת הבוקר. בשניה בה גמרנו לארגן, לאפסן ולאבטח את הציוד, הניע קפטן פאראג' את המנועים ובמהירות עזבנו את המקום לכיוון האתר הבא, ה-"Stingray Station". לאחר כשעה קלה הגענו למקום ועגנו. המים היו רגועים ושקטים - בדיוק מה שייחלה לו קיבתי.

צלילה מס 8:
Stingray Station.
זמן תחתית: 45 דקות.
עומק מרבי: 17 מ'.
צלילת צהרים קלילה, לאחר צלילת הבוקר המתישה. מדובר באחד האתרים הפחות מפורסמים לצלילה, אבל בד"כ הים נוח ורגוע ולכן מדובר בצלילה קלה וכיפית.
ניתן להגיע עד לאתר עם היכטה, שכן השוניות נמצאות רחוק מהחוף בעומק בינוני. מדובר בשורה של עמודי ריף קטנים, אשר מגיעים סמוך מאוד לפני הים. הריף המערבי ביותר הוא היפה ביותר מכולם ועל שמו קרוי האתר, שכן מצויים בו חתולי ים בכמות לא קטנה. במקרה שלנו, לא ראינו רבבות חתולי ים. עם הכניסה למים נתקלנו ברבבות של מדוזות, שבאו לברך אותנו לשלום.
עם הירידה מטה, קיבלו את פנינו שני דגי נפוליאון גדולים וטריגון נקוד (חתול ים) אחד שנמצא שם, כנראה, כדי לייצג את בני מינו ולהצדיק את שמו של המקום. חוץ ממנו לא נתקלתי בעוד חתולים, ייתכן בגלל העונה המוקדמת. הקפנו את הריף ונתקלנו בהמשך באבו-נפחא חביב,  וכן בלהקה של שרביטיות. עברנו דרך סדקים בברך הריף, אשר היו מלאים בדגי זכוכית יפים, פזיות ואלמוגים רכים. קיווינו לצפות גם בכרישי זנבתן מנומר, הידועים בחיבתם למקום, אך לשווא.
קרקעית הריף עמוסה בחול. לכן חשוב מאוד שלא לשחות קרוב לקרקעית, כדי לא להעלות ענני חול ולהעכיר את המים.
חזרנו ליאכטה ועסקנו בשיזוף פראי על גג הספינה. השמש הייתה חמה ונעימה מתמיד, הים רגוע וכחול מתמיד ואילו הקולה הייתה קרה וטעימה מתמיד. זוהי הסצינה, בה דמיינתי את עצמי זמן רב - נח ומשתזף על גג של יכטה יפה.
לאחר ארוחת צהריים שהתבססה על כרעי עוף צלויים בתנור עם אורז ברוטב עגבניות וסלטים ומנוחה של שעתיים, נפגשנו כולנו לתדריך הצלילה הבאה, בסיפון העליון.

צלילה מס 9:
Stingray Station.
זמן תחתית: 36 דקות.
עומק מרבי: 15 מ'.
צלילת ערב זו היוותה המשך לצלילה הקודמת, אך מעט רחוק יותר. לנוף הקודם נוספה גם להקת חדי-קרן, שעברה אותנו והשוויצה בצבעיהם היפים לאור שמש הדמדומים השוקעת. מספר זהרונים וקיפודי ים כבר התמקמו להם בציפייה לחושך הקרב ושאר הדגים התכוננו לשנת הלילה בינות לאלמוגים. השושנונים כבר התכרבלו להם בשמיכת שושנות הים ואף צב ים חלף אותנו ונעלם לו אי שם. עם סיום הריף והכניסה לכיוון היום הפתוח גבר הזרם מאוד וסחף אותנו ללא יכולת להתנגד. נאלצנו לעלות תוך כדי היסחפות - ולהיאסף ע"י הזודיאק, חזרה ליאכטה.
השעה הייתה כבר 18:00 בערב. התארגנו לנו באיטיות. את השבת קיבלנו בשירי שבת קלילים ובשיחות על מהות הקיום והאלוהות בעולם. ייתכן שתחושת קדושה זו הייתה קשורה למיקום המדהים שלנו - הרים יפים ואדומים, ים כחול ושקוף ונוף מהמם - אולם ברגע שהגיעה ארוחת הערב - נשכחו כל הוויכוחים וכל הטענות. מסתבר, כי במהלך היום נפגש צוות היכטה עם דייגים מקומיים ובעסקאות חליפין וכסף, נרכשו מהם פירות ים ודגים טריים. ארוחת הערב המפוארת כללה שרימפסים מטוגנים בשום וחמאה, סלט פירות ים, מקלות קלמרי מטוגן, נתחי דגים בגריל, סלט פירות, סלט חצילים, סלט טחינה (כל קשר לטחינה המוכרת לנו בארץ - מקרי בהחלט!) ועוד, ועוד, ועוד... לקינוח היה אבטיח ומלון. השף קיבל מחיאות כפיים סוערות.

יום שבת. כרישים?
השכמה בשעה 05:00. קמנו מוקדם במיוחד מתוך שאיפה להגיע ראשונים לאתר הצלילה הבא שלנו - ריף הכרישים. קיווינו, שאם נהיה הספינה הראשונה באתר, אולי עוד יהיה סיכוי לראות כרישי שונית לבני סנפיר וכרישי זנבתן מנומר. עוד היה חושך יחסי בחוץ, על אף כי השמים היו בהירים.

צלילה מס 10:
ריף הכרישים וריף יולנדה.
זמן תחתית: 31 דקות.
עומק מרבי: 21 מ'.
קפצנו למים הקפואים מן היאכטה, לאור דמדומי הבוקר המדהימים ביופיים. ריף הכרישים נחשב לאחד האתרים היפים ביותר מבין אתרי ראס מוחמד וצוללים רבים באים לכאן - לכן חשובה הזריזות וההשכמה המוקדמת. השקיעה התבצעה דרומית מזרחית מעט לריף ומשם נתנו לזרם לשאת אותנו. לאורך השונית ניתן למצוא דגי ים רבים, שבאו לסעוד את ליבם, ביניהם גם ברקודות וצנינתנים. כרישים, לצערנו הרב לא נראו באופק. משם עברנו את האוכף אל עבר ריף יולנדה. הריף קרוי ע"ש ספינה קפריסאית שטבעה במקום ב-1.4.1980. שרידי הספינה נחו בעומד רדוד באזור עד שנת 1987, כאשר בעת סערה, ירדו שבריה למצולות. הספינה הובילה גלילי טפטים, ארגזי ויסקי, כלים סניטריים וגם מכונית ב.מ.וו, שהייתה שייכת לסקיפר.
במקום נשארו ערמות של אמבטיות (אחת בתוך השנייה) והר יפה וסוריאליסטי של אסלות, שהפך בין לילה לביתם של דגים רבים. כאשר באתי לשבת על אחת האסלות, יצאה לעברי מורנה ובהנף לסת גירשה אותי מן האסלה. יש במקום מספר מערות קטנות, כמו זו שלידה עשינו את חניית הביניים. הן יפות מאוד ומלאות בדגים.
לאחר צלילה זו, במהלך ארוחת הבוקר התקדמה היכטה לכיוון אתר הצלילה הבאה - Jack fish alley. לכל אורך הדרך נשמר הנוף הקמאי של ראס מוחמד. ארץ שממה לא מאוכלסת ומדהימה ביופייה. עם ההגעה והעגינה באזור, לא התאפקתי וקפצתי למים עם סנפירים ושנורקל. שלוש דקות שחייה הביאו אותי לחוף הנטוש הזה. ריף האלמוגים מתחיל כעשר מטר בתוך המים, שם גובה המים הוא כחצי מטר, ולאחריו חוף ריק וחף מאנשים. לראשונה זה ארבעה ימים, דרכו רגליי על אדמה מוצקה, שאינה נמצאת בקרקעית הים! במהירה גיליתי את הסיבה לשמימותו של החוף, עת מצאתי עליו תרמילים, פצצות מרגמה מפוצצות ושרשירים. חוף זה שימש כשטח אימונים צבאי לצבא המצרי, והעלייה עליו  - אסורה.

צלילה מס 11:
JackFish Alley.
זמן תחתית: 45 דקות.
עומק מרבי: 17 מ'.
כקונטרה לצלילת הבוקר המדהימה, צלילה זו נעשתה באחד האתרים הפחות מרכזיים של ראס מוחמד. מדובר בריף חולי מאוד ובעל מעט אלמוגים. כפיצוי יש בו מערות גדולות ויפות וכמובן - דגי ג'ק (צנינתיים).
קפצנו מן היכטה ושקענו לעומק של 5 מ'. שם נכנסנו לתוך המערה הראשונה. מדובר בחריץ צר וארוך, הסגור מלמעלה בסדק צר. משחקי האור במים פשוט מדהימים. יכולתי לשבת שם שעות ולעשות מדיטציה, לו היה לי מספיק אוויר. היציאה מתוך המערה היא בעומק של 9 מ', משם העמקנו לעומק של 18 מ' - היישר לתוך מערה נוספת, אמנם גדולה יותר אבל מעניינת פחות. בפנים פגשנו להקת גלס-פיש וטריגון אחד, שנח על קרקעית המערה.
בעבר נהגו להסתובב במקום כרישים לבני סנפיר (White Tips), מנטות, טריגונים וכמובן - ג'קים. כנראה, שכמות הצוללים הפחידה אותם והם בחרו להעמיק או לעקור לשכונה יותר שקטה. מומלץ לקחת פנס למערות - אבל אין חובה.

צלילה מס 12:
ראס זעתר.
זמן תחתית: 50 דקות.
עומק מרבי: 20 מ'.
ראס זעתר הוא עוד אתר משרשרת האתרים של ראס מוחמד, שנמצא בקצה הדרומי של מרסה באריקה. ייחודו הגדול הוא, שברובו מדובר בצלילה ללא קרקעית. זהו קיר ריף ענק, שיורד לכמה מאות מטרים בתוך המים - והוא עשיר מאוד בצמחים, אלמוגים ודגים. בלהקות קטנות, דגי השונית למיניהם מתאספים להם סביב מקורות האוכל והמחבוא. בתוך הכחול ניתן להבחין בלהקות טונה וברקודות ועם קצת מזל, אולי גם כרישים. בין הסלעים בקיר יש צלופחים בשפע (ראיתי לפחות שתיים), פזיות, שושנונים קטנים, המפזזים מסביב לאלמוגים - אך לעולם לא רחוק מדי משושנת הים, שמגנה עליהם, דגי ליצן, חדי קרן ואף שרביטיות. הנוף משגע ביופיו, אבל במקביל חשוב לשים לב למד העומק, שכן בצלילה בכחול נוטים לאבד את תחושת הגובה.
במשך שאר היום כבר לא צללנו. את חלקו הראשון בילינו בקפיצות נועזות למים מגבהים שונים ביכטה. עם שקיעת החמה, הלכו אור (הקטן) ודן לשנורקל בחושך עם פנסים (חוץ מזהרונים, קיפודים וקצת דגי שונית - לא היו דברים מיוחדים), ואנחנו הסבנו בסלון לשתיית תה מנחה, לפני ארוחת הערב.
ארוחת הערב הייתה שוב מפירותיו של המנגל לוחש הגחלים. קפטן פאראג' הדליק את האש וליבה אותה ע"י שימוש באוויר ממיכל צלילה (שיטה קלה בהרבה מן הנפנוף). הארוחה כללה סטייקים רגילים וסטייק עוף, חצילים קלויים על האש וגם פלפלים חריפים קלויים, פירה, אורז וסלטים. ארוחת הערב האחרונה שלנו ביחד התנהלה לאט ובשקט יחסי לתמיד. בפניהם של כולם ניכר, כי אינם רוצים לסיים את האוכל ואת הספארי. קינחנו בפירות ובשתי עוגות יפות ומרשימות פרי ידיו של הטבח. את אחת העוגות הוא הקדיש לזוג הטרי שלנו, אורן ומירב.

יום ראשון. מצרי טירן
קמנו בחמש בבוקר. הפעם לא הייתה בעיה לקום - כולם קמו בזמן כדי להפיק את המקסימום ממה שנשאר שהרי היום קצר מאוד והצלילה מרובה. הקפטן הפעיל את מנועיו ואצה רצה היאכטה אל עבר מצרי טירן, צלילות הקינוח ליום האחרון. בשעה שש וחצי הגענו אל האתר הראשון, שנמצא ממש בסמוך למצרים מצידו הצפוני של אחד הריפים באזור, עליו נמצא המגדלור המערבי. בעשרה לשבע כבר היינו במים.

צלילה מס 13:
Woodhouse Reef.
זמן תחתית: 38 דקות.
עומק מרבי: 28 מ'.
ריף זה אינו מבין המוכרים ואינו נחשב לאתר "רשמי", אם ניתן לכנותו כך. אבל רבים מאוד הצוללים שבאים לצלול בו. מיקום האתר חולש על כל אזור המצרים, כולל האיים טיראן וסנפיר והעיר שארם. גם כאן צריך להיזהר מן הזרם, שסוחף מאוד. מעט חוסר תשומת לב - ופתאום אתם עלולים למצוא את עצמכם באמצע המצרים - על נתיב אניות המשא הענקיות.
עם השקיעה חיכה לנו ג'ק-פיש סקרן, שהקיף אותנו ללא הרף, עד שהצטרף ללהקת טונות גדולה ונעלם באופק הכחול. הריף עצמו יפה מאוד - ארכיטקטורה ימית בהתהוותה. למרגלות הריף מתחיל בעומק 30 מ' קניון נקיקי ומקסים, אשר יורד עד ל-50 מ'. את יופיו, כמובן, ראינו רק ממעל. הדגה במצרים איננה שונה מאשר בשאר הריפים באזור, למעט העובדה שיש במקום להקות גדולות של דגי ים, החל בברקודות, דרך טונות וכלה בג'קים.
עם סיום הצלילה והעלייה חזרה ליכטה, צפינו בלהקת דולפינים חביבה, אשר קיפצו להנאתם במים. לצערי, הם היו רחוקים מדי מכדי להצטרף אליהם לשחייה קלילה.
לאחר סיום הצלילה, עגנה היאכטה בצמוד לאוריאנה, לשם ארוחת בוקר משותפת. קפצתי אליהם לביקור ולשיחת סיכום קצרה. על פניו נראה הדבר כי מצב רוחם היה זהה לשלנו - הם לא רצו לסיים את הספארי וברוח נכאים התכוננו לצלילות האחרונות.
לאחר מנוחה קצרה ושחייה עם המדוזות הרבות באזור, ולאחר שהגיעו עוד כחמש ספינות נוספות לאזור, עזבנו את המקום והתקדמנו לאורך הריף לאתר הבא שלנו, שהוא למעשה - צידו השני של הריף.

צלילה מס 14:
ג'קסון ריף.
זמן תחתית: 35 דקות.
עומק מרבי: 25 מ.'
זהו הצד הצפוני ביותר של הריף, עליו תקועים שרידי הספינה "לארה", ספינה קפריסאית שנתקעה עליו בעת סערה. ניתן במקום לצלול צלילת זרם (דריפט), שכן האתר די מוגן והזרם בו קבוע. ירדנו למים היישר מן היאכטה ואל קיר השונית. הקיר התלול נשבר בצידו הדרומי ויוצר מעין מדף סלע, שממשיך עד להתחברות עם האתר הקודם, אנו צללנו לכיוון מערב. כשאר הריפים, ריף זה שפע באלמוגים רכים ושושנות ים. בהמשך ישנה מושבה קטנה של אלמוגי אש. מומלץ להזהר. עם ההגעה לפינת הריף מומלץ לשים לב, שכן לעתים יש שם מערבולות וזרמים חזקים, אשר יטיחו אתכם בתוך הסלע - ממש כפי שקרה לספינה שמעל. עתה שינינו כיוון וחזרנו אחורנית. מרגע ההגעה לאיזון טוב - אין צורך להשתמש בסנפירים - רק לשכב וליהנות מן הזרם. לעתים ניתן לראות במקום צבי ים וכרישי שונית, אך לנו לא התמזל המזל. לקראת סוף הצלילה הבחנו במורנה אפורה יפיפייה, אשר זחלה על תלולית בשונית, בין האלמוגים.
בסיום הצלילה גבר מעט הזרם, ונאלצנו לשחות מעט, כדי לשוב ליכטה. למרות זאת - המאמץ היה שווה.
משם המשכנו ברציפות לאתר האחרון שלנו, כדי לסיים מספיק מוקדם ולחזור לשארם. בחוסר רצון התחלנו לקפל את הציוד האישי בתיק. נדמה לי תמיד, שהציוד שבדרך לטיול נכנס בקלות לתיק - עתה מסרב להתקפל ולהיכנס באופן מסודר. רק בניסיון השלישי שלי הצלחתי לסגור את התיק. התיישבנו כולנו בסיפון העליון לתדריך האחרון של אמנון, שדאג לפרט אותו יתר על המידה - אולי אף הוא לא רצה שיסתיים...

צלילה מס 15:
תומס ריף.
זמן תחתית: 50 דקות.
עומק מרבי: 25 מ'.
גם ריף זה הוא בין הפחות מוכרים, אך עדיין מוכר דיו כדי ששלוש ספינות ימתינו כאן. סה"כ הנוף באתר זה די דומה לשאר האתרים באזור המצרים. אולי מכיוון שהייתה זו הצלילה האחרונה - היא נראתה יפה במיוחד.
במהלך הצלילה כולה - אין קרקעית - הכל כחול מתחת ורק הקיר ומד העומק, נמצאו כדי לתת פרופורציה למיקום ועומק. שפע הדגה במקום הדהים אותי, שכן מרוב דגים ממש לא ראינו את האוקיאנוס. מצד שמאל היו אלה דגי ריף קטנים, ביניהם שושנונים, פזיות, שרביטיות, חדי קרן ודגי זכוכית. ואילו מצד ימין היו אלו דגי ים, כגון ברקודות, טונות, ג'קים, ואף ראיתי סוג כלשהו של דקר ענק, ששחה לידנו וחשף שיניים מפחידות.
עם סיום הצלילה והקפת הריף, התגלה מדף קטן מתחתינו, להערכתי בעומק של 30 מ', ועליו כמות לא קטנה של טריגונים. בנקודה זו עלינו לחניית בטיחות, ליד מערה קטנה בתוך הריף, בעומק 5 מ'. עם העלייה, סיפר לי אלאדין המדריך, שלפני שנה הוא מצא שמונה כרישונים קטנים בני יומם, נחים בתוך המערה הזו. למזלו - האימא לא נצפתה באזור באותו הזמן.
הסבנו לארוחת הצהרים האחרונה שלנו יחדיו,  החלפנו אימיילים, אייסיקיו וטלפונים, החתמנו בפעם האחרונה את הלוג-בוק, שצנח עמוק אל תוך תיק ציוד הצלילה. עוד מקלחת קלילה והופ - אנחנו כבר בשארם-א-שייך.
הציוד הועמס אחר כבוד על האוטובוס והדרך חזרה לטאבה עברה בשינה עמוקה על כל אלו, שזכו ליקיצה המוקדמת באותו יום. אוסיף רק ואומר שמעבר הגבול ארך בדיוק חמש דקות! שני הטרמינלים היו ריקים מאדם ובשעה 21:00 כבר מצאתי את עצמי עומד ליד האוטו ונפרד מכולם לשלום.

סיכום:
היה טיול יפה ומדהים. אין ספק ש"מטריף" ארגנו ספארי מקצועי ובקפידה יתרה. שום פרט לא חמק מעיניהם וניכר היה כי הניסיון עושה את שלו, החל בלוח הזמנים המדויק שלו, דרך ציוד הצלילה וכלה בהדרכה מעולה ומפורטת. האוכל היה מגוון וטעים והצוות דאג לכל מחסור. אם לחפש בכוח מגרעות, הרי אציין שהדבר היחיד, שהעיב על הטיול הייתה העובדה, שלא צללתי הפעם עם כרישים - כפי שרציתי. אבל במקום זאת קיבלתי את בסאם - כריש אמיתי.