נראה שאין חובב טבע, או צילום כיום, שאחת לפחות מתמונותיו המרשימות של עמוס נחום אינה צרובה בזכרונו. עמלץ לבן מתרומם מהמים, זנב לווייתן ענק, מטוס מתחת למים. אלה ורבות אחרות הפכו לחלק מ'הנוף' של כולנו תודות לאיש אחד והמצלמה שלו

מאת: נחום דוניצה

עמוס נחום. השם כבר הפך למותג עולמי ומאחוריו עומד אחד מצלמי הטבע הגדולים ביותר שאחזו מצלמה בחייהם. עבודותיו של נחום התפרסמו בכ-500 הוצאות לאור, ביניהן נשיונל ג'אוגרפיק, טיים מגזין, ניו יורק טיימס, וערוצי טלוויזיה, כמו הבי.בי.סי, ערוץ דיסקברי ועוד.

נחום מתגורר בשנים האחרונות בסן פרנסיסקו, שם ייסד את חברת BIG ANIMALS המתמחה בהובלת משלחות קטנות במיוחד למקומות נידחים ביותר בעולם בכדי לאפשר הצצה ותיעוד של חיות גדולות, כמו דובי הקוטב, לווייתנים, ועמלצים לבנים. מסעותיו, שאורכים לרוב שבועיים, נערכים  בתזמונים מדויקים בכדי  להיות במקום הנכון בדיוק כשדובי הקוטב מלמדים את גוריהם לצוד, או כשמיליוני הסרדינים נודדים לאורך חופי אפריקה ומובילים אחריהם דולפינים כרישים וציפורים בחגיגת צייד נפלאה.

נחום מקדיש את חייו לאהבת הים והטבע ולהגנה עליו. במסגרת עבודתו הוא מקפיד באדיקות על שמירה על חוקי הטבע ולכן הוא לוקח איתו קבוצות קטנות של כארבעה צלמים בלבד. הטבע כך נראה מחזיר לעמוס באותה מטבע של כבוד והערכה. וכך, בעשרים השנים האחרונות הוא הביא לעולם כמה מהתמונות היפות ביותר שנראו.

"צלם טוב חייב לנסות ולדמיין בעיני רוחו תמונה אחת ויחידה", אומר נחום. "תמונה אשר תכיל בתוכה את כל הסיפור כולו . אז, צריך לנסות ולהגיע למצב האידיאלי ביותר לצילום תמונה זו ולצלם אותה עד כמה שאפשר, נאמנה ל'מקור הרוחני' שלה. לא די בכך, שתצלמו עוד תמונה תת-ימית 'טובה', או שמושא התמונה יהיה זן נדיר של דג זה או אחר. ניתן לומר, כי הנסיבות הכריחו אותי ללמוד ולהעדיף את רעיון 'עשיית התמונות', על פני 'צילום התמונות'".

אני יודע שכבר סיפרת שוב ושוב את סיפור אחת התמונות המפורסמות שלך, מהטבעת המטוס בפלורידה, אבל, האם אתה מוכן לחזור עליו, פעם נוספת, בשבילנו. אני זוכר שכששמעתי אותו לראשונה הוא עשה לי משהו...

"הסיפור התחיל עם סטיב או'ניל, ידיד שמכבר הימים, שהתקשר אליי יום אחד וסיפר שהוא מתכנן להטביע מטוס בואינג 727 כחלק מתכנית הריף המלאכותי במיאמי. קפצתי על ההזדמנות וטסתי לשם. צילום ההכנות היה מרגש יחסית. אולם למחרת - יום הטבעת המטוס, היה הרבה יותר דרמטי ומהיר. מספר רב של צוותי וידאו רצו ממקום למקום, תרו אחר המיקום הטוב ביותר לצילום האירוע. כולם התרגשו מן ההזדמנות, לצלם אירוע נדיר מעין זה.

לאחר סיום הצילומים, עדיין לא הרגשתי כי השגתי את 'לבו' של הסיפור המצולם. שהרי, כל מי שהיה שם עם מצלמה השיג את אותה התוצאה. אכן השגתי את תמונות ההטבעה, אך לא תפסתי בצילומים אלו את הרעיון של 'מטוס מתחת למים'. למטוס יש קו מתאר מאוד פשוט, יחסית לשרידי ספינות טבועות. סה"כ מדובר בצינור ארוך עם כנפיים - צורה לא מוכרת בעולם התת-ימי, לשם הגיע. כל הזמן ניקרה במוחי השאלה, 'כיצד אוכל להדגיש את הנקודה, כי מדובר במטוס מתחת למים ולא סתם חורבות?', 'איך אוכל להמחיש ולהעצים את הקונספט הזה, כדי למשוך את עין הצופה בתמונה?'...

שאלות אלו ניקרו במוחי כל אותו היום, ולא עזבו אותי עד מאוחר באותו הלילה, כאשר באמצע הארוחה החגיגית, הכה בי רעיון. 'המקום הכי הגיוני למצוא בו מטוס (עד כה) היה או באוויר, או בשדה-תעופה. בשדה-תעופה מטוסים ממריאים ונוחתים מתוך מסלול המראה'... ניסיתי כך להרכיב את הפזל במוחי הקודח... 'טוב, שדה תעופה, מסלול... כדאי לצלם מסלול בלילה, כדי להמחיש את אורות המסלול מול השמיים הכהים...'. 'אז מה?', שאלתי את עצמי... 'חשיפה כפולה', הייתה המחשבה הבאה, שצצה בראשי. לנסות ולצלם מסלול המראה בלילה, ואז לחשוף שנית את אותה התמונה, בצילום המטוס מתחת למים - בין אורות המסלול. רק בעיה אחת הייתה - מעולם עד כה לא צילמתי בחשיפה כפולה ולא היה לי שמץ של מושג כיצד לעשות זאת. ובכלל, איך אצליח לצלם את מסלול ההמראה העמוס של מיאמי באמצע הלילה?.

ביצוע צילום זה היה מאוד מורכב והתבסס על עזרת אנשים רבים, תיאומים בין ארגונים ורשויות, השגת רשיונות מיוחדים וניצול הרבה טובות מחברים. הייתי חייב להיות משכנע ובטוח בצדקת דרכי כדי, שהאנשים סביבי יקבלו את אותה תחושת שליחות ומוטיבציה, להצליח במשימה. והתוצאה - לא מן העולם הזה. זו הייתה כתבתי הראשונה, שפורסמה במגזין 'ספורט דייבר' וכן ב'נשיונל ג'אוגרפיק'.

מאז והלאה, בכל שלב בקריירה שלי כצלם, הרשיתי לעצמי להעז ולדמיין כל תמונה בעיניי רוחי לפני הביצוע. הייתי חולם על התמונה הבאה ימים ולילות. אני יודע שזה נשמע מוזר מאוד, אך דמיון זה הוא שאפשר לי להשיג את התמונות הכי מרגשות והכי מיוחדות. למעשה, תמונות שהותירו אותי חסר מילים ומופתע".

וגם פיתחת שיטה לכך...

"בהחלט. על מנת להתחיל תהליך חינוכי זה, של תכנון הצילומים בעיני רוחי ועיבודם, תכננתי שיטה, שכללה חיפוש בלתי נלאה בסרטי וידאו, מגזינים וספרים אחר רעיונות לנושאי צילום מעניינים. כך הייתי מקבל מושג לגבי רעיונותיהם   של צלמים אחרים. לאחר קבלת רעיון כלשהו, הייתי מתרכז ומתכנן את זווית הצילום האידיאלית, לצילום תמונה זו באופן מוצלח, מיקום הצילום וכולי - כל אותם פרטים קטנים וחשובים".

וככה הגעת לצילומי הלווייתנים המפורסמים שלך.

"במשך שבע שנים הסתובבתי בעולם בחיפוש אחר צילומים חדשים ומרעננים של לווייתנים ענקים, אבל ללא הצלחה משמעותית. מזיכרוני, כאשר נברתי במגזינים בחיפוש אחר תמונות, של לווייתנים, נזכרתי שכל אותן תמונות צולמו באופן מאוזן. אף אחת מהן, כמעט, לא צולמה בצורה אנכית. החלטתי שהצילום, אותו אני אעשה, יבוצע בצורה אנכית ולא מאוזנת. אמנם, שבע שנים חלפו ללא תוצאות משביעות רצון, בהן המשכתי לשמור בקנאות על הרעיון האידיאלי שלי לתמונה זו. ונכון, במהלך שבע שנים אלו, צילמתי מספר מועט של תמונות טובות (בצורה מאוזנת) של הלווייתנים דנן. ברם ,יש רבים כאלו בשוק ואין בתמונה זו משהו מיוחד. הייתי מרוצה מהתמונות שלי, אבל עוד לא הייתי גאה בהן מספיק, כדי לפרסמן.

ואז, בטיול בממלכת טונגה זה קרה. היה זה מאוחר בבוקר, כאשר נתקלנו בנקבת לוויתן וגורה הצעיר, בן שבועיים בלבד. היינו שלושה צוללים חופשיים על הסיפון, באותו בוקר. נכנסנו למים יחדיו ולפי סימן מוסכם מראש, התחלנו יחדיו בצלילה חופשית. כאשר התיישרתי לבסוף, בעומק של 12 מטר, נקבת הלווייתן עמדה כמעט מאונך בתוך המים, ומבטה עקב אחרינו בחשדנות. הרמתי את מצלמת הניקונוס 3 והסתכלתי על ה'אקשן'. זו נראתה לי כתמונה מדהימה - כמו התמונה ששטה בדמיוני במהלך שבע השנים האחרונות. לווייתן כחול וגור בצורה מאונכת! כל כך התרגשתי, שירקתי את השנורקל מפי. אולם, עוד לא יכולתי לצלם את התמונה, שכן שני האחרים היו בתוך הפריים. הרגשתי את האוויר אוזל, אבל הייתי חייב לחכות שהם יזוזו.

בלעתי קצת מים, וכאב חד פילח את החלק התחתון של ריאותי. הרצון לנשום הפך להיות עז עד כאב. אולם, הרצון להשיג את תמונת חלומותי היה עז אף יותר. נשכתי את לשוני בטעות, במקום את השנורקל, אותו ירקתי לפני מספר שניות, בעטתי את עצמי קדימה עוד מספר מטרים קרוב יותר ללווייתנים, שהתנשאו מעליי והרמתי את המצלמה שנית. הצוללים האחרים כבר לא היו בפריים, כיוונתי את המצלמה לכיוון הלווייתנים וצילמתי, אך עצמתי את עיני מעצמת הכאב.

לאחר הצילום פתחתי את עיני והתחלתי לעלות לפני המים, כאשר הגור הקטן עזב את מקומו לצד אמו והתקדם אל בין המצלמה לבין אמו. עצרתי במקום, מתעלם מן הכאב הנוראי ששכן בריאותי וצילמתי תמונה נוספת, מאונכת כמובן, ועפתי למעלה במהירות הבזק.

היה זה החלום, שפעם בי משך שבע שנים, שנתן לי את הכוח להישאר במים זמן כה רב..."

"הרעיון הגדול ביותר שלי הוא: לתפוס בצילום חיות פרא ימיות, בייחוד חיות גדולות בטבע, במהלך קשר שקט ורגוע עם בני אדם", אומר נחום. אני רוצה לשבור את המיתוס של בע"ח ימיים מסוכנים".

השאיפה הזו הביאה את נחום לקירבה של ממש עם לווייתני האורקה. זה קרה בחודש נובמבר, ביום קר במיוחד בנורווגיה. מגזין "נשיונל ג'אוגרפיק" שלח צוות צילום וידאו לנורווגיה, כדי לצלם אותי שוחה עם לווייתני האורקה ומאכיל אותם בטבע. רוב הזמן חלמתי. שוב ושוב שיחזרתי במוחי את הסצינה האידיאלית במהלך הלילות הארוכים... את הירידה למים מן הזודיאק, לבישת חליפת צלילה יבשה, משקולות, מיכל אוויר על הגב ומצלמה ביד. לא היה לי מושג, מדוע חזרתי על כל הפרטים הללו במוחי כל הזמן, אך שוב ושוב המשכתי בכך. שיחזרתי בדיוק את הגלישה למים, הירידה המיידית לעומק תוך כדי פנייה ימינה. היתה לי תחושה פנימית לפיה, האקשן יבוא מצד ימיני. משך חמישה ימים חזרתי על כך אינסוף פעמים.

ביום האחד-עשר לשהותנו, מאוחר אחר הצהריים, נתקלנו בעדר של שמונה לווייתני אורקה, שוחים להנאתם ונערכנו למפגש פנים-אל-פנים עמם. כשהגיע הקריאה לרדת למים, החלקנו לתוך המים והחלנו בירידה לעומק. עשיתי בדיוק את אשר תכננתי במוחי משך כל אותם ימים ללא צורך במחשבה על כך - סמכתי על עצמי, ועדר האורקה אכן הגיע לימיני. הרמתי את המצלמה, ובמהלך חלק ורצוף הנפתי אותה אל מול המסכה וצילמתי את התמונה הראשונה, לאחריה השנייה ולאחריה השלישית. רק אז העזתי והסתכלתי דרך כוונת המצלמה. ארבעה לווייתנים חצו מולי מצדי הימני אל השמאלי, במרחק של 3 מטר ממני. אחד מהם סחב איזשהו עצם בפיו, אשר לא הצלחתי לזהות בוודאות מהו. לאחר שכבר הבחנתי באותם ארבעה לווייתנים, כבר לא היה טעם לנסות ולצלם עוד תמונות - היה זה מאוחר מדי. כמובן שלא היה טעם לנסות ולרדוף אחריהם. לאחר מס' שניות הבנתי מה סחב אותו לווייתן בפיו - היה זה גור לווייתן מת, נישא בפי אמו ואילו האחרים ליוו אותה ביגונה, טרם תעזוב את תינוקה המת.
האם אכן הצלחתי להשיג תמונה של אירוע נדיר ומרגש זה? כמובן שכן! תמונה זו הפכה לנושא המרכזי בתוכנית הטלוויזיה 'אקספלורר' של הנשיונל ג'אוגרפיק. כדברי הקריין בתוכנית - תמונה מעין זו מעולם לא צולמה קודם לכן".

ואי אפשר בלי איזו הרפתקאת עמלץ לבן...

"נסעתי לדרום אפריקה, כמו רבים מהקולגות שלי, על מנת לצלם ריחוף של עמלץ. למדתי רבות מאותו טיול. ברם, לקח זה לא בא בקלות, אלא לאחר יומיים ישיבה בירכתי סירה, כאשר אני אוחז במצלמה מול פני למשך שעות רבות, נושם את אדי המנוע ורטוב מהתזות הגלים. אמנם, דרך כוונת המצלמה ראיתי רק את הים, אך בעיני רוחי כבר דמיינתי את אותן קפיצות לאוויר מתוך המים. כל אותה עת התעלמתי מן התנאים הקשים והכאב הפיסי, והתרכזתי במטרה, שעמדה לנגד עיני - לצלם כריש באוויר.

במהלך אותם יומיים ראיתי רק קפיצה אחת של כריש ולמדתי מכך, עד כמה קשה להשיג תמונה טובה של אירוע מעין זה. בנוסף הבחנתי בעובדה, שמכיוון שכל כך קשה לתפוס ולצלם את התופעה, כל הצלמים עד כה צילמו תופעה זו במאוזן. לא היה בנמצא צלם, שיסכין לסבול את התנאים הקשים והסיכויים הנמוכים להצלחה, ויסתכן בצילום מאונך. לדעתי, מבחינה אמנותית, צילום זה יהיה מקצועי ומיוחד אם יצולם בצורה אנכית, חרף התנאים הקשים לביצוע. זאת משום, שזה למעשה כיוון התנועה של הכריש.

חזרתי שנית למקום בעונה הבאה (שנה אחרי) למסע בן ארבעה ימים. לאחר יומיים מייאשים מאוד, בהם היו מעט מאוד קפיצות, גיליתי עד כמה קשה להחזיק ולאזן את מצלמת הניקון 5F שלי בצורה מאונכת, כאשר מורכבת עליה עדשה 80-200 מילימטר. שוב נשמתי את אדי המנוע ושוב נרטבתי מן הגלים - כבעבר.

ביום השלישי, החלטתי לוותר על הניסיון לצלם מאונך וחזרתי לצורה המאוזנת. גם אני רציתי לוודא כי שוב לא אחזור בידיים ריקות. לאחר כשעה כבר חזינו בשלוש קפיצות של כרישים וידעתי כי יש בידי לפחות מספר תמונות טובות. מעודד מהתנהגות הכרישים באותו בוקר, טענתי מחדש את המצלמה בסרט וחרף הקושי והכאב הייתי מוכן לנסות ולהשיג בשנית את מטרתי - לצלם תמונה מאונכת של קפיצת הכריש.

מרוכז במטרה שלפני, התיישבתי בתנוחה הרגילה והכואבת - בירכתי הסירה והדבקתי את עיני לכוונת המצלמה. שעה עברה, שום דבר לא קרה וכבר נכנסנו לשעה השלישית והאחרונה שלנו לאותו יום. מבלי לשים לב התחלתי לחלום בהקיץ מאחורי המצלמה, מרחף בין שינה לבין עירנות למרות כל הרעש וההמולה מסביבי. זכור לי הכאב הנורא באצבעות, מתפיסת המצלמה בצורה המאונכת והלא נוחה.

בפעם הזו, כאשר קפץ לו כריש מעל פני המים, הייתי כל כך מוכן לכך, שעל אף שלא הייתי ער לחלוטין לחצתי על לחצן המצלמה במהירות וצילמתי כ-18 תמונות בפחות משלוש שניות. ידעתי מיד - הצלחתי במשימה! האמת היא, שמעולם לא ראיתי את אשר אירע באותו רגע קצר ומהיר. הגבתי באופן אוטומטי לחלוטין ומבלי כל מחשבה מתוכננת. לאחר כל כך הרבה שעות מאחורי המצלמה, בהן תכננתי ושחזרתי במוחי את עשיית הצילום הזה, ברגע שהעין זיהתה תנועה חשודה במים, המוח נתן פקודה לאצבע ללחוץ ולצלם, ולמעשה לא הספקתי לעכל את אשר אירע - לא ראיתי את הכריש עד שהוא כבר ריחף באוויר.
חישבתי כי אם סך כל הקפיצה מההתחלה עד לסוף היה 3 שניות, אזי ההתרוממות מן המים לא ארכה יותר ממחצית השניה. זהו זמן קצר מאוד ע"מ להספיק לראות, להבין ולצלם. להערכתי, הייתי כל כך מרוכז בכך, שראיתי את הכריש יוצא מן המים בעיני רוחי עוד לפני שבאמת הוא יצא. מה שמייחד את התמונה, אותה צילמתי הוא, שקפיצת הכריש מצולמת עוד לפני שהוא הגיע לשיא הגובה ושכיוון הצילום זהה לכיוון הכריש (מאונך). שום תמונה אחרת לא תשיג את העוצמה, הדרמטיות והנדירות שיש בתמונה זו".

כאשר התחלתי את חיי כ"צלם מחושב", גיליתי מהו המחיר הנדרש ממני. אז גם גיליתי כי עבור כל תמונה חדשה צצו לי אתגרים חדשים. מה שהתברר לי עם הזמן הוא שמדובר גם בתהליך בניה. כלומר, כל הישג צילומי היה נדבך חשוב להישג שאחריו.

בסופו של דבר, התמונות ה"מחושבות", או היצירתיות, משקפות את העולם הפנימי, האישי של כל צלם. לכן, מי שבוחר בצילום כדרך חיים, חייב לזכור כי מדובר בעבודת חיים ולא סתם ב"צילום". המשמעות - ככל שהצלם משקיע בעצמו, מפתח את הפנימיות שלו, כך גם ישתפרו התמונות שהוא מצלם ובמקביל יגדלו הדמיון והרצון לעשות את התמונה הבאה לטובה יותר מקודמתה...

אתר האינטרנט המרשים של עמוס נחום: WWW.BIGANIMALS.COM