ובו יסופר כיצד קרה שגם בים התיכון פתאום היתה ראות מופלאה, איך הגיעו תמונות משני אתרי צלילה פופולריים מול תל אביב לידי הכותב וגם כמה מילות הספד למועדון שנסגר

ניר שמיע, מנהל מועדון ORCA לשעבר

סיפור שהיה כך היה (ככה אמנם מתחילים הרבה סיפורים שלא באמת היו, אבל הסיפור הזה אכן קרה).
במשך זמן לא מועט בשלהי החורף האחרון, כשהים בתקופתו הטובה ביותר, המים לא חמים מדי, לא סוערים מדי והראות, או הראות... אתם בטח חושבים לעצמכם - ים תיכון - על איזו ראות הוא מדבר בכלל, הרי גם כשיש ראות - אין ראות. לטובת הספקנים, אני חייב לציין שמי שלא היה בים תיכון כשהמים צלולים וכשמ- 20 מטר מעל רואים את שדות החול המשתרעים למול חופי תל אביב, וההרגשה היא כמו תעופה חסרת משקל מעל למגרש כדורגל - לא ראה ראות טובה מימיו.
אז בשלהי החורף האחרון ובמשך זמן לא מועט דיבר איתי פילו, הלא הוא מו"ל מגזין 'ים', על רעיון של הפקת מדריך שלם לים התיכון - כל המקומות, כל האתרים, כל הדגים, כל האלמוגים. הכל, כולל הכל. אני, בתור חובב מושבע של הים התיכון, שפנים לו רבות, שמחתי מאוד והבטחתי לעזור בכל מה שקשור לאתרים בתל אביב. פילו, שהתקופה שבה בילה מתחת למים יותר מאשר מעל - חלפה עברה לה, הפך להיות מפונק-משהו, או כדי להיות פוליטיקלי קורקט, נאמר בררן. "אני לא רוצה גלים", "סירה זה לא ממש בשבילי", "אני רוצה ראות טובה עד מצויינת ויום עם שמש גבוהה". "תודיע לי מתי". "אני בינתיים אביא את המצלמה מהבית ונרד לצלם את 'הזאב' ואת 'הצינור', אבל אני באמת רוצה ים טוב". חייכתי לעצמי, הנהנתי ואמרתי 'בסדר'."מה עם הים?", שואל פילו, אחרי בערך שבועיים מהשיחה האחרונה, "אני מבין שגליון הנושא - 'הים התיכון ואתריו' לא ייצא אחרי הכל?!", כאילו מעביר אלי את האחריות לכך שהים העכיר פניו והראות לא ממש מצויינת. בתור האיש מאחורי הקלעים ב- ORCA אני שומע את זה לא פעם. חניכים, או דייגים שלא צוללים בגלל מצב הים, באים אלי בטענות של, "מה קורה? מה יהיה עם הצלילה?". אני כמותם, שהחוסר בצלילות מעיב על מצב רוחי, מסביר שפשוט נגמרו לנו הסוללות בשלט-רחוק ששולט על הים ואנחנו מתכננים עד סוף השבוע הבא לתקן אותו, כדי שמצב הים יאפשר צלילה.
והנה התחיל שבוע שסימן התחלה חדשה. סימן ים כחול. סימן הרבה צלילות. הים שקט - לא זז. תארו לעצמכם את הים התיכון כמו מראה. אגם, או בפי אנשי הים - ים שמן. פשוט ללא תנועה. בימים האלה אני אוהב לצאת עם הסירה הדו-מנועית של המועדון (שעוד יסופר עליה בהמשך) ופשוט לרחף מעל המים.
כשהים עומד, הראות משתפרת, ואני מדבר על משתפרת פלאים. ים קריסטל. אני מאמין שיש בינכם כעט כמה שאומרים לעצמם - בטח ים קריסטל - מה הוא חושב לעצמו, נולדנו אתמול? לא צללנו בים התיכון? אנחנו לא יודעים שכשהראות טובה, או אפילו מצויינת, בים תיכון זה מתקרב בערך לראות סבירה בים סוף?! אז אני אומר ועומד מאחורי דברי: יש ימים בים התיכון, אמנם ספורים, שהראות היא כל כך טובה שהיא משאירה את ים סוף הרחק מאחור. למה לדבר הרבה - יום כזה הגיע - למעשה כמה.
יום שבת - כמדי שבת, שעת צהרים, מגיעים החבר'ה המוסמכים למועדון ומתארגנים ליציאה לצלילה ל'זאב'. זה מתחיל בבדיקת יומני צלילה, ביטוחים ותעודות, ממשיך בהרכבת הציוד והתארגנות ולאחר כמובן תדריך עם מוביל הצלילה על מה ולמה.
במקרה באותה שבת (כמו בהרבה אחרות) הייתי אני זה שהוציא את הצלילה ל'זאב'. סימנו תדריך בערך ברבע לשתיים ועלינו לסירה. להזכירכם, הסירה הדו -מנועית, ים שקט ללא תנועה ואנחנו יוצאים לדרך. עוזבים את פתח הנמל ואני דוחף טרוטלים למקסימום. הסירה מהר מאוד צוברת תאוצה ועוברת לריחוף. אני לא סתם אומר ריחוף, אני מתכון לזה - מפתח הנמל ל'זאב' בשבע דקות. חישוב פשוט יביא אתכם למהירות של שלושים קשר- וזה מהר!
מגיעים למצוף, נקשרים, יורדים למטה על החבל. כבר מלמעלה אני קולט שזה היום. ישר פילו עולה לי בראש. כמה חבר'ה היו על הסירה, כאלה שלא היו ב'זאב' מעולם ולאור העובדה שראינו אותה כבר מעומק של עשרה מטר כשהיא מונחת לה על הקרקעית בשלושים מטר, היו מאוד מרוצים מהצלילה. כאלה - המתמידים, אני קורה להם, שכבר היו לא פעם ב'זאב', כמו קוטי ואמנון ודיצה ותמיד אני יודע שזו לא הפעם האחרונה, יצאו מהמים ללא מילים - למה, אתם שואלים? משום שלהגיע ולחזות ב'זאב הים' בראות כזו זה ONCE IN A LIFETIME.
חוזרים לנמל בשבע דקות ואני מייד רץ לטלפון, מתקשר לפילו הביתה.
אני - "פילו, אתה חייב להגיע - היום זה היום לצילומים, יש ראות שלא תאמין בכלל - קדימה אני מחכה".
ופילו, רגוע ונינוח מהצד השני של הקו, בטח כבר יושב לו בנעלי בית על המרפסת נח מארוחת הצהרים, - "לא תשמע, היום כבר אבוד, מה השעה? כבר שלוש וחצי, עד שאגיע ונצא כבר בטח יהיה חמש והשמש נמוכה מדי - לא טוב לצילומים". אני נאלץ להסכים והוא מוסיף - "חוץ מזה מה הלחץ? מחר בבוקר בערך בעשר אחת-עשרה נצא, הים לא עומד להתחרבן?!"
"כן, אבל מחר יום ראשון נפתחים קורסים, לא יהיה לי זמן לצאת אתך" - אמרתי במין אכזבה של מי שעומד להפסיד חוויה שניה של פעם בחיים.
ושוב פילו בנינוחות של שבת אחרי הצהרים - "ומה עם נחומי, הוא לא יכול?". אני שכבר הבנתי שהרבה ברירות אין ואם אני רוצה לקבל תמונות אני חייב להתפשר, אמרתי בצער - "אני אדבר אתו ואחזור אליך". דיברתי עם נחומי וכמובן שלצלילה ובייחוד לכזו נחומי אף פעם לא אומר לא - המועד נקבע למחר בעשר וחצי.
למחרת מגיע לו פילו, כולו חיוכים למראה הים השטוח - "איזה ים! אני מקווה שלא אקבל בחילה למרות הכל". נחומי כבר הכין את הסירה וקיבל את פילו למה שלבסוף קראנו "קייטנת נחומי". הפליגו להם השניים ל'זאב' ולאחר צלילת צילום לאור השמש בלבד ללא פלאש ועזרים, עברו בדרך חזרה גם ב"צינור הישן" והביאו גם משם תמונות. הצינור היה פעם לפני כעשר שנים צינור הביוב של תל אביב ומאז אינו בשימוש. רוב הצילומים התבצעו ליד ראש הצינור הנמצא בעומק 12 מטר.

ונשאלת השאלה - אם כל זה קרה בשלהי החורף האחרון, איך זה שאתם קוראים על זה רק עכשיו בפאתי החורף שממשמש ובא? ובכן, לאחר שהסתיימה לה 'קייטנת נחומי' באותו היום - שבה אני חייב לציין לא חולקו שוקו ולחמנייה - גלל פילו את הסרט והניח אותו במגירתו. לאחר כמה ימים כששאלתי אותו מה קורה עם התמונות, הוא אמר - "אני חושב שמשהו לא היה בסדר עם המצלמה, הצמצם נתקע כנראה ולא נראה לי שיצא מזה משהו". כמובן שהים כבר לא היה כשהיה והייתי כלא מאמין על ההחמצה. כמה ימים של הפנמה שבתוכם החל פילו בשיפוץ מרחיק לכת גרמו לסרט הצילום להיעלם לתקופת מה. אני שהחלטתי לפתח אותו בכל מקרה נאלצתי לחכות. עברו כמה חודשים ונושא הסרט ההוא מהקייטנה ההיא עלה שוב. פילו שהיה בטוח שהתמונות שמופיעות על הסרט, לא שוות את הכסף שאני עומד להוציא על הפיתוח מסר אותו לידיי ללא מחשבה מרובה. אני מצדי, טרחתי לציין שהעובדה ש- ORCA יהיה המוציא לאור של התמונות תהפוך אותן לרכוש המועדון.
אני מתאר לעצמי שאין צורך להרבות במילים על היום המאושר ההוא שבו קיבלתי את הסרט המפותח ובו כל התמונות אחת לאחת - וחיוך היה על פני.
כמנצח שזכה בכל הקופה - השווצתי בפני פילו בתמונות - רכוש ORCA - שהוא עצמו צילם וישר עלה שוב רעיון הכתבה. כבר לא מדריך מלא לים התיכון כי אם כתבות נושא על אתרים מיוחדים. והנה הסיפור לפניכם.
אלא, שתוך כדי כתיבת הסיפור, הוחלט על ידי בעל הדעה, או איך שאנחנו רגילים לקרוא לו - נחומי, על סגירת מועדון ORCA והלא מי שמכיר יודע ש- ORCA - מועדון הצלילה של נחומי - זה חלק מהלוגו. וזו אולי הזדמנות, למרות שאין לה ממש קשר לסיפור שלמעלה, לומר שאני גאה בעובדה שהייתי חלק מהמשפחה במועדון ואני בטוח שככה מרגישים כל חלקי המשפחה - אם מדריכים, אם חניכים, אם דייגים, אם מובילי קבוצות, אם סתם חבר'ה שבאו לצלול בשבת, או יצאו אתנו לספארים. נודה בהזדמנות זאת לכל אלה שהפכו את מועדון ORCA לבית של כל כך הרבה צוללים: מי ייתן ויהיו עוד מועדונים כאלה בארצנו הקטנטונת.

להצטרפות לאלפי מנויי מגזין ים לחץ כאן
רק 26 ש"ח
לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן