ראיון בלעדי עם יוצרי הסרטים התת-ימיים, הווארד ומישל הול, מצלמי הקולנוע התת-ימיים, הטובים והיצירתיים ביותר בעולם, שבארון המזכרות שלהם יש שבעה פרסי "אמי" ואת התואר 'הטובים ביותר בשימוש בפורמט ה- IMAX מתחת למים'

ברט גיליאם, נשיא TDI, ארגון הצלילה הטכנית. מיוחד ל'ים'
 
הווארד ומישל הול נהנים מהצלחה עצומה בתפקידם כיוצרי סרטים. סרטים רטובים, זאת אומרת. הם היו בין הראשונים לאמץ את מערכת הנשימה במעגל סגור כציוד סטנדרטי בצוותיהם ומהתחלה צנועה בשיפוד דגים עבור אל גידינגס, בסרט "The Deep" ב1976-, נכנסו השניים לרשימת צלמי הקולנוע התת-ימיים הטובים והיצירתיים ביותר בעולם. ורק כדי לסבר את האוזן, הווארד ומישל קיבלו כבר שבעה פרסי "אמי" בעבור סרטי טלויזיה מיוחדים שיצרו, וכן, הם נחשבים לטובים ביותר בשימוש בפורמט ה- IMAX מתחת למים.
את הזוג תפסתי באיי קוקוס, שם שהו במסגרת משלחת בת שלושה שבועות (החמישית שלהם), לצילום הפקת IMAX חדשה, הנקראת "Island of the Sharks". ניצלנו מטר טרופי, האופייני לאיים, על מנת לקיים את הראיון המובטח על ספינת השניים. אבל, זה לא כל מה שעשינו באותו יום... כולנו העברנו כשבע שעות מתחת למים באותו היום, תודות למערכת הנשימה במעגל סגור, ובעזרתם האדיבה של מספר בקבוקי יין אדום, הבאתי את הווארד ומישל לדבר על עבודתם ועל הדרך בה התחילו את הקריירה המרתקת שלהם.
בעולם המאכלס יותר מדי טיפוסים יומרניים, שחצנים מסוג "אני איש חשוב" וממש "קוצים בתחת", גיליתי מהר מאוד כי השניים נחמדים באורח כמעט בלתי אפשרי. כזוג מושך יותר ממה שאי פעם תרצו לפגוש, הם התגלו גם כסבלנים ואדיבים באופן בלתי יאומן. פלא מהלך...
באותו ערב גם צפיתי בהווארד נדחק לפינה על ידי צולל טכני להוט יתר על המידה, אשר תחקר אותו ללא הפסקה במשך כמעט כשעה. הווארד המסכן כמעט ולא יכול היה לאכול את ארוחת הערב שלו. לבסוף הפסקנו מישל ואני את חקירתו הצולבת, הגלינו את התוקף לסיפון העליון ואני התנצלתי בפני הווארד על שהיה קורבן למבול שאלות מעין זה. תשובתו היתה כי "לא היתה לי בעיה עם כמות השאלות, אלא שהוא לא ממש האזין לתשובותי". וכך, תחת ההבטחה שאנחנו כן נקשיב בתשומת לב לתשובותיו - במלואן, התחלנו את הראיון, בעוד גשם ניתך מעת לעת אל תוך כוסות היין שלנו.

טוב, השאלה הברורה הראשונה. מתי התחלת לצלול?
הווארד: "ההורים שלי לקחו אותנו לטיולים ב- Guymas, מקסיקו ושם היינו משנרקלים. לא ידעתי עדיין לשחות, אבל למדתי צלילת-שנורקל. היתה לי מעין מסיכה שכיסתה את כל הפנים, עם זוג שנורקלים בהם הוחזקו כדורי פינג-פונג. אני זוכר שהשתמשתי בזה לפני שיכולתי לשחות, בעוד הורי צופים בי מהמזח, כאשר ניסיתי לתפוס כוכבי ים. כאשר הייתי בתיכון, השתתפתי בחוג שחייה תחרותית, ובשנתי הראשונה עשיתי קורס צלילה".

מתי התחלת לעבוד בצלילה?
"כמעט באופן מיידי. קיבלתי עבודה בבית ספר לצלילה כאשר הייתי בשנתי האחרונה בתיכון. לאחר מכן התקבלתי לקולג' בסאן-דייגו, ומצאתי שם עבודה כמדריך צלילה וזה מה ששילם את שאר שהותי בקולג'. מאוחר יותר עברתי ל- Diving Locker משם יצאו מקצוענים רבים: מארטי שיידרמן, סטיב ארלי, פיליפ ניקלין, מארק ת'רלואו - חבורה גדולה החלה שם. אני התחלתי בצילום תמונות סטילס ובכתיבת סיפורים בעבור מגזיני צלילה, ועד 1978 כבר הצלחתי להפוך זאת לעבודה במשרה מלאה".

אני זוכר שאחת מעבודותיך הראשונות בסרט מקצועי היתה ב- The Deep. משם המשכת לעשיית דברים שונים...
"אחרי The Deep עשיתי את עבודת הצילום המקצועית הראשונה שלי בסרט על כרישים בעבור NBC. משם עברתי לעבוד על חלק מפרקי הסדרה American Sportsman שם צילמנו להקות דגי-פטיש ואנשים הרוכבים על מנטות. אז עברתי לביים כ16- פרקים של Wild Kingdom ("ממלכת הפרא"). לאורך כל התקופה הושפעתי בעיקר משני אנשים יקרים ומוכשרים: ג'ק מק'קני וסטאן ווטרמן. הם קידמו אותי כצלם צעיר. למדתי רבות משניהם.
מסטאן למדתי איך לעבוד עם אנשים ואיך לשמור על דברים בפרספקטיבה נכונה. מה שלמדתי מג'ק היה שונה מאוד. למדתי את שיטת הצילום של ג'ק. כבר אז הוא עשה דברים שאפילו היום רבים מהצלמים לא מצליחים להבין. הוא היה גאון בשימוש במצלמה תת-ימית".

כגון?
"ג'ק היה האדם הראשון שראיתי שעשה שימוש בחצובה ובאורות על מנת לצלם צילומי מאקרו מתחת למים. אני זוכר שראיתי את אחד מסרטיו בפסטיבל סרטים בסאן-דייגו ושם היה צילום תקריב מרהיב של nudibranch זוחל לאורך הריף. זה היה בפריים מלא, ססגוני באופן בלתי יאומן ויציב כסלע. מעולם לא ראיתי צבעים כאלה. הדבר נעשה באמצעות חצובה, במשקל כבד, ועם המון תאורה ועדשות מאקרו מיוחדות. רוב הצלמים התת-ימיים היו פשוט מחזיקים את המצלמה ביד, אבל ג'ק היה פרפקציוניסט. ג'ק היה אחראי ליצירת רוב צילומי יצורי הבר המתוחכמים של זמנו".

אם כבר מדברים על עבודת צילום עכשווית, אתה עברת מ16-מ"מ, לפורמט גדול יותר ומשם ל- IMAX. ה- IMAX הוא מחזה מדהים. איך זה היה, לעשות את הפקת ה- IMAX התלת-ממדית התת-ימית הראשונה?
"יום אחד התקשר אלי גריאם פרגוסון, אחד ממיסדי ה- IMAX וביקש ממני לביים סרט IMAX תלת-ממדי. הוא ראה את "Seasons in the Sea", שזכה בפרס ה- Best of Show בפסטיבל הסרטים Wildscreen International .
פרגוסון רצה שאני אעשה את סרט ה- IMAX התלת-ממדי הראשון מתחת למים, פרוייקט שהפך לסרט בשם Into the Deep"". בהתחלה חשבתי שמדובר בבדיחה. הוא רצה שאכתוב תסריט, אארגן את כל ההבטים הלוגיסטיים, אעשה מה שרק ארצה, העיקר שאעשה את זה. רק אחרי שמישל ואני נפגשנו אתו, התחלתי להבין שזה באמת עתיד להתרחש.
אני אתן לך קצת פרטים רק שתבין על מה מדובר: המצלמה עלתה כשלושה מיליון דולר והיא שקלה משהו כמו 200 ק"ג, כולל סרט הצילום. מתקן האכסון אמור היה לשקול כטון והוא עלה כ350- אלף דולר. זה, כפי הנראה מתקן האכסון היקר ביותר בעולם. עלות של סרט, משלב הרכישה, העיבוד וההדפסה, הייתה כ25- אלף דולר! ואורכו של סרט כזה הוא כשבע דקות בלבד. שניה אחת של הפעלת המצלמה עולה שישים דולר, ולוקח שש שניות להגיע למהירות צילום, ועוד שש שניות עד להפעלה מלאה. כלומר, מדובר על 700 דולר רק לשם הפעלת המתג, על מנת לראות אם היא מצלמת. תקציבם של סרטים בפורמט-גדול נע בדרך כלל בין שלושה מיליון לשישה מיליון דולר. אם הסרט מצולם בשלושה ממדים, גדל התקציב, ונע סביבות שמונה מיליון דולר".

אני מבין שגודל כל המתקן הוא כמחצית מגודלה של מכונית "חיפושית"". איך הזזתם אותה מתחת לפני המים?
"לאט! אם היה זרם, מסוג כלשהו, זה היה בלתי אפשרי. לא יכולנו לעבוד בזרם. גם גלים היו בעייתיים. עשינו את הסרט בקליפורניה, שם גלים הם בגדר נתון. אם נקלעת בין המצלמה לסלע, יכולת לרסק יד או לשבור צלעות.
בדרך כלל, הורדנו אותה למטה, וייצבנו אותה על גבי חצובה. במקרים מסויימים, כאשר שררה שלוות-מוות, שניים מאתנו היו מזיזים באיטיות את המצלמה ומצלמים. היו מקרים בהם הזזנו אותה מבעד ליער אצות. ואולם, מרגע בה התחלת לעבוד איתה, היא, פחות או יותר, יצאה מכלל שליטה. לא היה לי הזמן ללמוד להפעיל אותה. עשינו צלילה אחת איתה, התרסקנו מספר פעמים ונכנענו".

והתוצאה היתה הצלחה?
"הסרט נועד להצגה בקולנוע אחד באוסקה ביפן. מעולם לא חלמתי שהסרט יוצג גם בארצות הברית. עד לזמן בו הוא הסתיים, כבר היו 12 בתי קולנוע IMAX תלת-ממדיים בארצות הברית, וכולם הזמינו את הסרט מראש. הופעת הבכורה שלו היתה בקולנוע ה- IMAX החדש של סוני בברודווי וכל הכרטיסים נמכרו מראש! זה היה הסרט הרווחי ביותר בצפון אמריקה שהוצג בקולנוע אחד, במהלך חג ההודיה של שנת 1994. הוא המשיך להיות מוצג בברודווי ארבע שנים לאחר מכן, וכעת הוא נחשב לסרט ה- IMAX הרווחי ביותר שאי פעם נעשה. מדהים".

אתה ומישל הייתם אחד מהצוותים הראשונים אשר אימצו את השימוש במערכת נשימה במעגל סגור.
"התחלנו לגלות עניין במערכת נשימה במעגל סגור כאשר השלמנו סרט בים קורטז {Sea of Cortez} בשנות ה80- המאוחרות. הסרט הכיל סצינות חשובות אודות דגי-פטיש. כרישים אלו נבהלים מקולות בועות האויר של הצוללים, ולכן היה מאוד קשה לגשת אליהם.
כבר צללתי באזור פעמים רבות בטרם צילמתי את דגי הפטיש בעבור תוכניות כגון Wild Kingdom ו- American Sportsman. בכל אותם הסרטים, צללתי צלילה חופשית על מנת להגיע ללהקות דגי הפטיש, דבר שהיה קשה מאוד. לצלול לעומק של 60-70 רגל עם מצלמת סרטים השוקלת כ30- ק"ג, ולהשאר שם זמן מספיק על מנת לצלם סרט באורך של 20-30 שניות, הוא דבר קשה מאוד. לעלות לפני המים לאחר צילום הקטע הוא אפילו הרבה יותר מסוכן ומסובך. רציתי למצוא דרך באמצעותה אוכל לצלול ללהקת כרישים, ולהשאר שם זמן מה.
בכל אופן, חלמתי שתהיה לי מערכת נשימה במעגל סגור. בתחילה היינו מפוחדים מהדברים האלה; כולם אמרו לנו שאנחנו הולכים להרוג את עצמנו. בכל פעם שביצענו צלילה, חלפה במוחי רשימת האנשים שקיפחו את חייהם. שיננו את המדריך, פתחנו טבלאות צלילה מקבילות משלנו, ולימדנו את עצמנו לאורך הדרך. לקח לנו כ50- שעות מתחת למים בטרם התחלנו להרגיש בנוח. אולם, לבסוף, השגנו צילומים נהדרים של להקות דגי-פטיש, כולל הצילום הראשון שאי פעם נעשה, של דגי-פטיש מזדווגים".

כמה מהצילומים שלך אתה מבצע תוך שימוש במערכת סגורה, בהשוואה למערכת פתוחה?
"כיום אנחנו מבצעים את רובם המכריע של הצילומים שלנו במערכות מעגל סגור.
הסיבה העיקרית לשימוש במערכות נשימה במעגל סגור ודאי תפתיע אותך; היא הפתיעה כל אחד אחר. אבל אף אחד לא מאמין לי ואף אחד אינו מעוניין לשמוע את זה, אבל אומר לך בכל זאת. לדעתי, הדממה של מערכת נשימה במעגל סגור, חסרת הבועות, אינה הייתרון העיקרי בעבודת צילום של חיי הבר. כמובן, בהחלט יש הבדל בין הדרך בה מתייחסים אליך בעלי החיים כאשר אתה משתמש במערכת נשימה במעגל סגור, לעומת המעגל הפתוח, אך ההבדל אינו כה גדול עד כדי שיצדיק את הטרחה הלוגיסטית העצומה הנוספת, אשר מתווספת למערכת הסגורה.
הסיבה בשלה אנו עושים שימוש במערכות הסגורות היא כיוון שאנו מקבלים תערובת גז יעילה ביותר, בכל עומק אליו אנו צוללים. הדקומפרסיה שלנו מצטמצמת למינימום, ויכולת ה- life support שלנו הופכת לבלתי מוגבלת במהותה. באופן פוטנציאלי אנו יכולים לשהות במעמקים עד 12 שעות בכל צלילה. זהו בהחלט עניין גדול. כך, איננו צריכים לקבוע מראש מה בכוונתנו לצלם, תוך התבססות על כמות האוויר שנשארה לנו במיכל. אנחנו פשוט נשארים למטה עד שאנחנו משיגים את הצילום המבוקש, או עד שאנחנו עייפים פיזית. אנחנו כבר לא נמצאים במרוץ כנגד שעון אספקת האוויר.
רוב האנשים שמתעניינים במערכות הסגורות, מעוניינים להפוך לבלתי-נראים בעבור חיות הבר. הדבר הראשון אותו הם עושים כאשר הם יורדים מטה הוא לנסות לראות עד כמה הם יכולים להתקרב לבעלי החיים... מערכת כזו עובדת נהדר כאשר מדובר בהתקרבות לדגי פטיש, אבל בכנות, צוללים העושים שימוש במערכות פתוחות הם הרבה יותר ניידים מצוללים בעלי מערכת סגורה. יש להם את אותו הסיכוי לפגישה מוצלחת עם דגי פטיש, בכל שעת צלילה כאן. שלא יהיה ספק, בעלי החיים מודעים לנוכחות שלך כאן, והם עדיין יפנו לברוח בטרם תוכל לצלם אותם. אבל משך צלילה כמעט בלתי מוגבל - בעבור עבודת צילום, זהו יתרון עצום!"

ספר לי קצת על הסרט אותו אתם מצלמים עכשיו.
"שמו של הסרט יהיה Island of the Sharks. הוא מופק על ידי מישל ומבויים על ידי. זהו פרוייקט שלנו והצוות כולל את בוב קרנסטון, מארק ת'רלואו, מארק קונלין ואת לאנס מילברנד. כן אנו מקבלים עזרה בצלילה מאת הדייבמאסטר של הספינה שלנו, Undersea Hunter ומאבי קלפפר".

הסרט הנוכחי שלכם מצטלם כיום באיי קוקוס. למה בחרת דווקא באיי קוקוס כמקום ההפקה?
"איי קוקוס הם מקום נפלא לצלילה. חיים כאן כמה בעלי חיים מדהימים. לאיי קוקוס יש להציע צלילה טובה, חיי מרינה טובים ותמיכה לוגיסטית מצויינת. החסרון בעבודה באיי קוקוס הוא שאין הרבה ריפים, מעט מאוד חסרי חוליות ולא הרבה בעלי חיים קטנים. היה קשה להכניס הרבה צבע ומגוון לסרט. כלי השיט שלנו, ה- Undersea Hunter אידיאלי עבורנו. האופרציה של קלפפר מבריקה ומאוד מקצועית. הספינה מסוגלת לשאת את מצלמת ה- IMAX על כל ציודה, ועדיין נותר מקום מספיק לצוות ולכל המטען. והבאנו טונות של מטען, פשוטו כמשמעו. חדר שלם בפינה מולא בסלילי סרט בלבד. אנו מביאים מאות ק"ג של סרט 70 מ"מ בכל מסע"!

זו עלות גבוהה.
"הסרט או הספינה?"
ובכן, שניהם.
"הוצאנו כמעט מיליון דולר על סרטי צילום, עיבוד ופיתוח וגם עלות שכירת הספינה משמעותית".
יש ברשותכם מערכות נשימה צבאיות לשעבר, מטוס אולטרא-לייט ומערכת צילום עכשווית.

מה עוד אתה רוצה? אם היית יכול להוסיף דבר מה נוסף לציוד שלכם, מה היה תורם לקידום הסרט שלכם?
"החיים שלי מסובכים מספיק כפי שהם. ככל שאתה מתבגר, אתה צובר יותר ויותר מהחפצים הללו. אני מביט לאחור, אל הימים בהם הייתי יוצא לשפד דגים, בחיבה רבה. הייתי שם עלי חגורת משקלות, מסיכה, סנפירים ושנורקל ויוצא לצלול. זה היה כה פשוט, והיה ניתן לביצוע באחר-צהרים אחד, לא בחודש שלם. כעת, הצלילה שלי היא תמיד בגדר הפקה לוגיסטית מורכבת".
מצד שני, אתה לא מקבל ארבעה מיליון דולר בשביל לשפד דגים.
"זה נכון. אני לא מזלזל בזה. כל אחד שחש צער עלי הוא פשוט מטורף. יכולתי לומר כי הייתי באמת רוצה ספינה באורך 120 רגל עם צוללת מאחור. אבל האמת היא, שאיני חפץ בכך. הדברים כעת הגיעו לדרגת הסיבוך המקסימלית אותה הייתי רוצה.
ובאומרי זאת, הסרט הבא שלי יהיה ודאי סרט IMAX תלת-ממדי. כבר ביימתי אחד מאלה, והוא מסובך באופן משמעותי ממה שאנחנו עושים כעת כאן. הייתי מעדיף לעשות סרט בפורמט-ענק דו ממדי נוסף. אולם, התעשיה זועקת לסרט המשך ל- Into the Deep ודרישות השוק הן שקובעות מה יהיה סרטי הבא. תלת-ממד בהחלט מסבך את העניינים עוד יותר".

עשית גם עבודת IMAX ב- Silver Bank עם לוייתנים. ספר לנו מעט על החוויה.
"מנסיוני, הדרך היחידה להתקרב ללוייתנים היא אם יהיה זה הרעיון שלהם. באופן כללי, מה שאנחנו עושים הוא לצאת לשטח עם הסירה ולהתקרב ללויתנים, קרוב ככל שאנו יכולים, מבלי להפריע להם. אנו שמים את הסירה במצב סרק, על מנת שידעו היכן אנחנו ומחכים לראות האם הם יעשו ידידותיים. בדרך כלל, הם נעים לדרכם. על מנת להשיג משהו טוב, על הלוייתנים לשתף פעולה.
במהלך השבועות בהם שהינו ב- Silver Bank, היו לנו יום, או יומיים טובים מאוד. באחד הימים, הלוייתנים עקבו אחרינו במשך כל היום. השתמשנו במערכות נשימה פתוחות על מנת לצלם אותם בעומק של 90 רגל. בכל אופן, כילינו שני מיכלי אויר וארבעה סרטי צילום".

בשנה זו במיוחד, בשל "אל ניניו", היו לכם בודאי רגעים לא מוצלחים, בהם לא נתקלתם בבעלי חיים להם הייתם אמורים לצפות.
"כן, היו לנו כמה לילות חסרי שינה. בחרנו את השנה הגרועה ביותר בהסטוריה המטאורולוגית על מנת לצלם את הסרט הזה. אין כל ספק בכך. למעשה, עד השבוע, כאשר הופעת, עדיין לא פגשתי בדג-פטיש. כעת הם שורצים בכל המקום שוב".

עיתוי הוא הכל?
"עיתוי הוא הכל. אבל היתרון שלנו הוא סוג לוח הזמנים בו אנו בוחרים כאשר אנו עושים סרט; אנו פורשים זאת על פני תקופה בת שנה, או שנה ומחצה. אפילו בשנה ממש גרועה, כמו זו הנוכחית, אנו 'נדונים' להשגת דברים ממש טובים. שהינו כאן 66 ימים בטרם ראיתי את דג הפטיש הראשון שלי! אבל, הם חזרו עכשיו, וגם החומר אותו צילמנו בהעדרם ממש טוב. זה עתיד להיות הסרט הטוב ביותר שעשינו אי פעם. דגי פטיש חשובים לסרט הזה, אבל יש בו גם דברים רבים אחרים מלבדם".

אחרי 110 ימי צלילה, אתה עתיד לתאר במדוייק צלילה באיי קוקוס, על אף שהיו לך כמה תקופות לא מוצלחות בהתחלה, בגלל אל-ניניו...
"אני חושב שיהיה לנו כל שיש לאיי קוקוס להציע. אולי לא נוכל לראות את כרישי הלוויתן, או מנטה-ריי. הם עשויים שלא לשוב חזרה בזמן. אבל בהחלט יהיו לנו דגי הפטיש, ויש לנו הרבה חומר טוב אחר, אשר אפילו אנשים אשר צללו כאן במשך שנים לא ראו".
מישל: "הסרט שלנו עתיד להיות חזק יותר דווקא בגלל שלא פגשנו חלק מבעלי החיים הגדולים בהתחלה. דעתנו לא הוסחה על ידי דגי פטיש ומנטה-ריי בהתחלה. הוכרחנו, אם כן, להתרכז בשאר הדברים שהיו לנו בתסריט, אשר דרשו צילומים חוזרים ופחות צלילות מרגשות. כך ארע שבשלושת הטיולים הראשונים התרכזנו בהתנהגותם של אותם בעלי חיים קטנים אחרים. למזלנו, דגי הפטיש שבים כעת, וכעת, בפעם הראשונה, אני משוכנעת שאנו עומדים לצלם אותם".

כמה זמן הקצבתם לעצמכם לחיתוך ועריכת הסרט? האם אתם עתידים לבלות זמן רב בסטודיו חשוך וממוזג במקום כלשהו?
"למזלנו, הסטודיו שלנו ממוקם בביתנו. אנחנו נמצאים במרחק הליכה מריף נהדר בדל-מאר, ובעת העריכה, אני כמעט תמיד אתחיל את היום בשעתיים של גלישה. כך אני שומר על עצמי שפוי".

אנשים רבים יאמרו שיש לך עבודה אידיאלית. יש לך תקציב בלתי מוגבל, בחרת לך את אחד מצוותי הצילום והצלילה הטובים ביותר ואתה עובד עם הספינה הטובה ביותר האפשרית, אולי בעולם כולו. למה עוד אתה יכול לשאוף?
"איי קוקוס הם מקום מיוחד. אין כל ספק בכך. אבל אני שמח לעשות סרט כמעט בכל מקום בו האוקיינוס הוא טבעי ובו אין יותר מדי אנשים. אני חושד שהפרוייקט הבא שלנו יהיה סרט על ריף אלמוגים, אשר יצולם באיים הקאריביים. רוב העבודה יעשה, כנראה, באיי הבאהאמה. אני אוהב לצלול בקאריביים, אבל אני מעוניין בבעלי החיים הקטנים ממש כפי שאני מעוניין בגדולים. זה נהדר לצפות בלהקת דגי פטיש, אבל אני מתרגש לא פחות מצפיה בהתנהגותם של בעלי חיים קטנים ולא רגילים. דבר זה מרתק אותי ואני מתרגש מאוד מצפייה במשהו חדש ובלתי רגיל, אפילו אם הוא קטן והתנהגותו איזוטרית. הסרטים שלי נוטים לשקף את תשוקתי לקטן ולמוזר".

מה לגבי דברים יבשתיים?
"טיפסנו בכל מקום באי במנואליטה והשלמנו עבודה על ציפורים מקננות. התוכנית היא לעשות עוד באוקטובר, כאשר ה- boobies החומים מקננים. כבר צלמנו boobies אדומי רגל מקננים ועשינו סדרה נהדרת על fairy terns".

וקצת חזירי-בר?
"בלי חזירים. החזירים, הצבאים, החתולים והעכברים על גבי היבשה הם פראים, ואנו משתדלים לשמור על חיי הבר טבעיים כלל האפשר. באופן כללי, זה משאיר ציפורים וסרטנים".

אתה יודע כעת מה יהיה סרטך הבא?
"ובכן, הוא לא יהיה על חזירים. אני אעשה לכולנו טובה ואשאר עם דגים".