"אתה מגיע אלי בשש בבוקר ומהר יוצאים...אסור לאחר השנה , חייבים להגיע מוקדם", נשמע קול עמום בטלפון, מוקדם מוקדם בבוקר. כמו כל שנה  מזה חמש שנים יצאנו השכם בבוקר, בדרך אל טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שנערך על פי המסורת במועדון פוצקר בנהריה. הצוות כלל את רוברט קוסלבסקי, אלדן מידן, נועז גולן, אורן פליישר וחברים נוספים שהצטרפו כדי לתת כבוד  ללוחמי השייטת, שנפלו במערכה על הגנת הארץ.

לטקס הגיעו חמישים איש בערך, שצללו בשלוש "משמרות צלילה": מוקדם בבוקר, לפני הטקס ולאחריו. אליהם התווספו קרובי משפחה, חברים וסתם אנשים שבאו לחלוק כבוד, ללא השתתפות בצלילה. על הלוגיסטיקה והארגון המסובך הופקדה דנה ממועדון פוצקר, מועדון שקיבל על עצמו לטפח את האנדרטה של לוחמי השייטת בשבי ציון  מיום הקמתה, וכך עוד יום קודם לכן יצאו  עובדי המועדון וכמה מתנדבים לנקות, לקשט, ולהכין את אתר הסטי"ל הטבוע, אח"י כידון, לטקס - לזיכרם של החללים.

עם ההגעה המוקדמת למועדון, פגשנו את יאיר ים, "פוצקר" ורעייתו, את דנה ושאר הצוות המועדון. בסדר ודיוק מופתי, ללא עיכובים, יצאו הסירה הראשונה והשניה לצלילת הבוקר. עם סיום הצלילה סיפר לנו נועז על הצמרמורת שאחזה בו במים:  "צללתי הפעם עם אביו של אחד מהלוחמים שנפלו, ולזכרם הוקמה האנדרטה הזו. זה מאוד קשה ומצמרר לראות אב שפוקד את אנדרטת הזיכרון של בנו, בעומק של 30 מטר".

המועדון וגם אתר הצלילה ערוכים ביראת כבוד. דגלי ישראל מונפים בכל מקום, והכל נקי וממורק. אנו מכינים את ציוד הצלילה שלנו, ציוד הצילום ועולים על ציוד. הסירות שבו מן הים ואנו יוצאים לצלילה הבאה, תוך החלפת בדיחות קלילות, כדי להקל על הכאב והמבוכה. עם ההגעה לאתר, מיכלים על הגב ואנו קופצים למים. השכבות העליונות של הים מוצפות בפלנקטון המעכיר את הריאות, אך אם הירידה לקרקעית מצב הראות משתפר והמים הופכים צלולים.

אח"י כידון ספג מכות רבות בשנים האחרונות, והסופות החורפיות מפרקות אותו אט אט. ברם, האנדרטה של גבו שמורה ומקודשת. בסדר ובסבלנות עוברים כל הצוללים בסך, בין כל הכיסאות שעל הסיפון. כיסא כיסא, לוחם לוחם, שם שם. על כל כיסא חרוט שמו של לוחם, שיצא לים הפתוח להגן עלינו – ולא שב. המעמד לא קל, והדבר ניכר בפניהם של חבריי – דרך מסיכות הצלילה. כל אחד ומחשבותיו הוא, על אותם גיבורים עלומים, אלו שקודם לכן היינו רואים בטלוויזיה עם פנים מטושטשות וקול מעוות.

השעה כבר עשר ועשרים, ואין ברירה – חייבים לחזור, כי בשעה 11:00 יש צפירה וטקס. עולים אט אט, תוך מחשבות והרהורים על אותם חבר'ה שיישארו צעירים לנצח. בדרך חזרה כבר אין בדיחות. כולם רציניים ושקטים, כל אחד טרוד בהרהורי ליבו.

מגיעים במהירות חזרה למועדון ואוספים את הציוד. חלק רצים להתקלח, וחלק מתארגנים להקריא טקסטים במהלך הטקס. המשפחות עומדות מולנו כשאנו על הבימה, ובשעה 11:00 בדיוק נשמעת הצפירה, וכולנו בדום מתוח ובראש מורכן, נזכרים בכל החברים, הקרובים, המכרים וגם אלו שמעולם לא היכרנו. זכרם מחלחל בנו. לאחר הצפירה אומרים "יזכור", "לכל איש יש שם", מקריאים את שמות החללים, נושאים תפילה קצרה ומסיימים ב"התקווה". תם הטקס – אך לא תמו הזכרונות, שיילוו אותנו כל אותו היום.

תודה גדולה למועדון פוצקר, ליאיר, דנה, ארלה,  אורן ושאר הצוות על האירוח והאירגון המופתי. ותודה לכל המשתתפים שנטלו חלק. ומעל לכל – תודה לכל אלו שכבר לא איתנו היום, ומסרו נפשם, כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן. לזכור אותם. יהי זכרם ברוך.