"אין מקום מתאים יותר להנציח את אנשי הדממה מאשר עולם הדממה", כך טוען אברהם מעיין שירד וצלל באנדרטה התת-ימית לזכר לוחמי שייטת 13. סיפור הטבעת ספינת חיל הים "כידון", כפי שמסופר משלוש זוויות ראייה שונות הוא סיפורה של המציאות הישראלית

כתב: אורי בר  צילם: דוד פילוסוף

הצורך לתת ביטוי למה שכבר לא קיים, ליצור עדות חיה ונושמת של חיים שהיו ואינם, הוליד אתר הנצחה יוצא דופן לזכר חללי השייטת שנפלו בקרב אנצרייה במאי 1997. המהלך והכח המניע שלו היתה מיכל לוינס, אמו של סר"ן רם לוינס ז"ל, לוחם שייטת שנספה באותו קרב.
מגזין ים קיבץ שלושה נוגעים בדבר, ליצור שלוש זוויות ראייה שונות על האנדרטה. האחת היא זווית הראייה של אם שכולה המחלקת את האבל הפנימי שלה עם עוד אחד עשר משפחות בתקווה כי הקמת יד לבנים תשמור על הגחלת. השניה היא זווית הראייה של אדם הקשור בטבורו לחיל הים ומספר על הצד האופרטיבי של מבצע ההטבעה. ולבסוף זווית הראייה של אחד משלנו, צולל שבא לחוות את עוצמת הזיכרון ולהתרשם מהשקט העוטף את פינת ההנצחה.
סיפורם של השלושה מתאר אתר צלילה עם יותר מערך מוסף חוויתי אלא נוגע בקצות העצבים שלנו.

למרות המאבק
סיפורו של דורון א., מתאם הפעולות בין הגורמים השונים בפרוייקט ההנצחה
בדצמבר 1997 פנתה אלינו משפחת לוינס משבי ציון, משפחתו של סרן רם לוינס ז"ל,  בבקשה להקים אתר צלילה ייחודי לזכר כל נופלי מבצע השייטת, הידוע בשם שניתן לו בסופו ע"י העיתונות הישראלית בשם "אסון השייטת". חיל הים היה הראשון שנענה לבקשת המשפחה והקצה גוף של ספינת טילים - אח"י כידון - אשר יצאה מהשרות ויועדה להטבעה בכל מקרה,  בתנאי שהחיל לא יהיה מעורב בהקמת אתר הנצחה פרטי. הוחלט כי ההתאחדות הישראלית לצלילה תיקח אחריות מלאה על הפרוייקט כגוף המטפל בנושאי הצלילה בארץ, כפי שקרה עם הטבעותיהן של ספינות חיל הים שיצאו מהשרות, דוגמת אח"י סופה, שהוטבעה באילת ואח"י מזנק, בים התיכון. התנגדות הגורמים הנוספים הנוגעים בדבר לא איחרה לבוא... המשרד לאיכות הסביבה טען כי הוגדרו מספר אתרי שוניות מלאכותיות ואי אפשר לחרוג ולהקים אתר דווקא בחוף הסמוך למושב שבי ציון... עוד הוסיף המשרד כי הדבר יישקל ע"י הגורמים המתאימים עקב חשיבות העניין. קבלת האישורים לוותה במסכת ארוכה מייגעת ואף בלתי אפשרית לפעמים, עורבו כל הגופים האפשריים והנדרשים לקבלת אישור סופי להטבעה, ולכולם הובהרה דחיפות העניין בשל מצבה הרעוע וסכנת הטביעה, בה עמדה הספינה.

ה"כידון". עזבה את העולם בתצורת בועות לבנות קוצפות

שנה שלמה חלפה לה ואישור ראשוני הגיע ממשרד הפנים, אך במקביל היתה התנגדות חריפה של המשרד לאיכות הסביבה. מצבה הרעוע של הספינה הכריע לבסוף את הכף לטובת ההטבעה והתקבל אישור סופי מסמנכ"ל המשרד בפברואר 1999. אחרון המתנגדים לפרוייקט, משרד התחבורה, שלו גם היתה יד בעניין, הסיר את התנגדותו שעות ספורות לפני יציאת הספינה לדרכה האחרונה.
בבוקרו של יום גשום אפרורי, בים סוער למדי, 06:00 בבוקר, יצאה אח"י כידון מכיוון נמל חיפה לדרכה האחרונה, נגררת ע"י גוררת של חיל הים. הספינה הוצבה בנקודה שנבחרה והחל תהליך ההטבעה. פיצוץ קטן ויפה, עד כמה שזה נשמע מוזר, נתן את האות לשקיעה. הספינה הזדקרה באופן מרשים, כשירכתי הספינה נגעו בקרקעית הים הואטה שקיעתה, כאילו אומרת היא שלום ונפרדת מפני הים עליו נהגה להפליג ימים רבים תוך מילוי תפקיד חשוב ביותר לביטחון המדינה, בדרך להפיכתה לאתר זיכרון פעיל ומושך. וכך, במקום הכי קרוב לנפילת 12 מטובי הלוחמים, כשברקע צפירת ספינות הליווי, עזבה נשמתה של הספינה לאחר העלמותה מתחת לפני המים בתצורת בועות לבנות קוצפות ששיטחו את הגלים.
בסיכומו של דבר היה כדאי להלחם.  למרות המאבק, התסכול והעצב, "בשם כל הכאבים", הצלחנו בעזרת אנשים רבים וטובים להעלות חיוך מאושר בעיניה הדומעות של אם שכולה אחת.

האנדרטה היבשתית פונה כלפי הסטי"ל וכלפי לבנון

כאבן שואבת
סיפורה של מיכל לוינס, אמו של סרן רם לוינס, שנפל בקרב אנצרייה במאי, 1997, הוגת רעיון ההטבעה ויצירת האנדרטה בסמוך לחופי ביתה, במושב שבי ציון
לאחר שכל המשפחות יצרו הנצחה פרטית לבניהם, הרגשתי שיש צורך להקים הנצחה לזכרו של רם וחבריו שנפלו ביחד. משהו שתמיד יוכל לחבר את כל המשפחות במקום אחד ליום אחד בשנה. ההחלטה נפלה על אנדרטה תת-ימית שתשמש אתר צלילה, ומה יותר מתאים מכך אם לא ספינה. בני, סרן רם לוינס ממושב שבי ציון, שנפל בפעולה, היה צולל מגיל 15. לאחר יום השלושים למותו ישבנו משפחתי ואני וחשבנו כיצד נוכל להנציח את זכרו  מתוך רצון ליצור משהו חי, בועט, ולא כל מפעל דומם אחר. רצינו משהו  שיבטא את תחביבו של רם וכמובן את שירותו הצבאי. שם, באותה שיחה עלתה האפשרות של הטבעת הספינה, ומכאן ואילך החלו הגלגלים לנוע.
מאחר שכולם באו מאותו רקע ולכולם הים וכל הפעילויות שמסביבו היו חלק בלתי נפרד מהם, גובש הרעיון הכללי. הפצנו מכתבים לכל המשפחות על כוונתנו, ומכולם קיבלנו גיבוי וברכה. פנינו ליחידה בה שירת בני בחיל הים ובררנו לגבי האפשרות שיימצא כלי שיט אשר יצא משימוש ושיוכל לשמש אותנו במימוש הרעיון. התהליך היה ארוך ולא פשוט. לאחר כמה שבועות קיבלנו תשובה חיובית והרגשנו כי השלב הראשון מאחורינו. ספינה? יפה אבל לא מספיק. חיפשתי משהו שונה לכן פניתי לאחד מחבריו של רם ושאלתי אותו מה נעשה בכדי שכל מי שיגיע לאתר ידע תמיד לשם מה הוא הוקם, ולא שתהיה סתם עוד ספינה טבועה בלב ים. ההצעה היתה מפתיעה ומקורית, חיבור 12  כיסאות בחצי גורן, ככיתת לימוד, ועל כל כיסא יוטבע שמו של אחד הנופלים, הרעיון היה לשביעות רצוני וקיבלתי אותו בשמחה. בעזרתם של חברים טובים ויקרים מכל אגפי חיל הים יצאנו לדרך במארס 1999.
מקום ההטבעה נקבע מול חופי שבי ציון, ביתו של רם.
בשעה 06:00 בבוקר יצאנו מנמל חיפה לכיוון נקודת ההטבעה, חיכינו עד אשר יגיעו הספינות הגוררות עם הסטי"ל. אני ישבתי על סירה קטנה בלב ים צופה על שקיעת הספינה ודמעות החלו ניגרות בפני ופני בני משפחתי. הרגשנו כי כנגד כל הסיכויים אכן הצלחנו - ובגדול. כל משפחתי הרגישה שכל המלחמות אשר לעיתים היו כואבות מאד לא היו לשווא.
במקביל לאתר צלילה, בחוף בים, הקמנו אנדרטה לזכרם של הנופלים. על יצירת האנדרטה היה אחראי האמן ברני פרנק מקיבוץ יזרעאל. לצידה הוצב לוט שעליו חקוקים שמות הנופלים. האנדרטה פונה כלפי הסטי"ל וכלפי לבנון, אותה פיסת אדמה שאליה יצאו ולא חזרו.
כיום אתר הצלילה שוקק חיים וממש לא יאומן עד כמה הוא מושך אליו צוללים מכל רחבי הארץ בכל ימות השנה. מלבדם גם פוקדות את המקום משפחות החללים אשר עברו קורסי צלילה שונים ובאים לצלול לזכר בנם, ומה אם לא צלילה מסמלת יותר מכל את ההנצחה של הבן. בנוסף, בכול שנה מקיימת היחידה טקס זיכרון באתר ומביאה לוחמים בכדי לספר על מורשתם של הנופלים.

מבט אל ה"כידון". אין מקום מתאים יותר להנציח את אנשי הדממה מאשר עולם הדממה

לרחף בשקט הזה
סיפורו של אברהם מעיין, מורה דרך במקצועו, נסע , ירד וריחף  מעל האנדרטה השקטה וחזר עם רשמים מיום זיכרון תת-ימי באנדרטה הכל כך סימבולית של לוחמי שייטת 13
צלילה באתר ההנצחה לחללי השייטת שנפלו בקרב "אנצריה" שבלבנון, היא יותר מעוד צלילה עבורי. אתר הנצחה הוא תמיד מקום מיוחד. הנצחה, כך אומרים לא נועדה לאלה שזוכרים. לא למשפחות לא לחברים, ולא לכל מי שפתח רדיו באותו יום נורא. הנצחה נועדה לדורות הבאים, היא חלק מתהליך שנועד לשמר זיכרון, ובכדי לזכור צריך לדעת, כי אם לא יודעים, אין מה לזכור, וכמובן אין מה לשכוח.
האתר דורש מאמץ, זו אינה אנדרטה לצד הדרך בכביש החוף.  הביקור דורש עליה לרגל ויותר מכך, אין מקום מתאים יותר להנציח את אנשי הדממה מאשר עולם הדממה.
סטי"ל חיל הים שהוטבע כחלק מההנצחה,  סטי"ל זה שהוביל לוחמים למשימות שעוד יסופר בהן, הובל למשימה שאין חשובה ממנה, הנצחת זכרם של אלה שהיו פעם חלק מהמערך הימי. הסטי"ל נמצא מול חופי נהרייה, בעומק של 27 מטרים, את מיקומו מסמן מצוף עם כתובת המעידה על האנדרטה שתחתיו. בדרך לתחתית נוכל להבחין ב"אמבטיית חול" מוקפת סלעים, באותה דרך בה הוא נהג להפליג. אל הסיפון החשוף הוצמדו 12 כיסאות, כמספר לוחמי השייטת שנספו. שמות הלוחמים חרוטים על כיסאות אלו.
באחת השבתות הקיציות של תחילת דצמבר ירדנו אנוכי וחבריי דוד פילוסוף וישראל פנגס  לצלילה. בהמלצת יאיר פוצ'קר החלטנו לפקוד את הסטי"ל ואכן זו חוויה מיוחדת במינה. המפגש עם הסטי"ל הוא יותר ממפגש עם ספינה טרופה. הריחוף בין הכיסאות הריקים, קריאת שמות החללים שנחרטו על גבי המשענות, המעבר בתוך וסביב הסטי"ל יוצרים תחושה שרק המים מסביב יכולים לתת. אני משוכנע כי גם בקרב צוללים אשר יפקדו את הסטי"ל בעתיד, גם אלה שיודעים אודות הקרב והטרגדיה, יעורר האתר את סקרנותם. הם ילכו אל מקורות המידע, ילמדו את השמות החרוטים על גבי כיסאות המתכת, ובכך טמונה ההנצחה האמיתית.
אני מקווה כי הסטי"ל לא ישאר יתום, אלא שיוטבעו לצידו עוד ספינות וכל דבר שיכול לשקוע. כך, האתר יהפוך לאתר צלילה מרכזי, אתר שימשוך צוללים שעבורם הדבר יחשב עליה לרגל בתהליך מיוחד במינו לאנשים כל כך מיוחדים. חווית הצלילה תהפוך את האתר למוקד פעילות של צוללים. אחרי הכל זו כוונת המשורר, שהסטי"ל יהיה אבן שואבת והכיסאות לא יישארו מיותמים.