50 שנה אחרי, יצא צוות צוללים ישראלי, אל אחד מסיפורי הגבורה היותר מופלאים של מלחמות ישראל - אל "אל-אמיר פארוק", שולת המוקשים המצרית, שהוטבעה מול חופי עזה. צלילה הסטורית, מרגשת, שגם שמה קץ לוויכוח בן כמה עשורים

כתב: אלכס פוגלמן
 
סיפור הצלילה שלי לספינה "אל-אמיר פארוק" מתחיל בהפוגה השניה של מלחמת הקוממיות עת מסע תעמולה אדיר שכלל תאור ניצחונות מופלאים של הצבא המצרי, פשט בעיתונות המצרית, כשהמוטו המוביל: "הפעם לא ישקעו הפרשים המצרים במים כמו בפרשה המצערת לפני ארבעת-אלפים שנה...". וכך, ללא חשש, הפליגה לעבר עזה אוניית הדגל המצרית "אל-אמיר פארוק", שעל עשרות קציניה נמנו רבים מהאצולה המצרית, כשפניה למלחמה באוייב הציוני.
בתחילת 1948 נשלח רב-החובל "זאב-הים", על ידי דוד בן גוריון, לאיטליה, לביצוע רכש עבור חיל הים. "זאב-הים" ידע שהמאזן הימי, במלחמה עם מדינות ערב, נוטה לצד השני ולכן חשב שהפתרון צריך להיות בלתי שגרתי. משהו כמו סירות הנפץ של הקומנדו הימי האיטלקי, שזכו לתהילה כבר בשנת 1941, בחדירה למפרץ סודה שבאי כרתים.
עוד לפני הגעתן של סירות הנפץ הראשונות החל יוחאי בן נון לארגן את היחידה הסודית, יחד עם זלמן אברמוב, יעקוב ורדי, יענקלה ריטוב, איציק ברוקמן ואחרים. היחידה מנתה כ20- איש. כשהגיעו הסירות לארץ - הצוות כבר היה מוכן.
באמצע אוקטובר הסתיימה ההפוגה השניה של מלחמת הקוממיות, ולחיל הים הגיעה הידיעה על תנועת אוניות מלחמה מצריות מול חופי עזה והוחלט להכניס לכוננות גבוהה את כוח סירות הנפץ. ב22- באוקטובר 1948, בשעת בוקר, הועמס כוח סירות הנפץ על ספינת "המעוז". הלוחמים קיבלו תדריך על איזור עזה, משום שהיתה אפשרות כי יאלצו לסגת דרך היבשה. בעת ההפלגה נכתבו מכתבים למשפחות, "לכל מקרה שלא יבוא".
כוח הסירות החל להפליג בקורס צפון מזרחי. הים היה שקט, שמים בהירים והריאות טובה. לאחר כשעה נראו צלליות אוניות האויב.
בשעה 22.00 עצר בן נון את הסירות לתדרוך אחרון ונתן את פקודת ה"פעל". היריב ממול -"אל-אמיר פארוק". ספינה מטיפוס B.Y.M.S. בעלת מעמס של 1440 טון, חמושה בשני תותחים כבדים ובארבעה תותחי 20 מ"מ וספינה נוספת שולת מוקשים.
זלמן אברמוב יצא ראשון. כאשר העריך שהמרחק נכון, משך את מנגנון ההפעלה וקפץ מהסירה. כעבור זמן קצר נשמע רעש חדירת מים והאוניה העלתה עשן לבן. הסירה השניה היתה של יעקב ורדי. כאן לא ברור היה אם בוצעה פגיעה. מיד אחריו יצא לדרך בן נון, שתקף בביצוע הרואי את שולת המוקשים. פעולת סירות הנפץ גרמה למותם של רבים מבני האצולה המצרית ששירתו כקצינים על אוניית הדגל (המצרים דיווחו מאוחר יותר על 500 נעדרים.) הספינה ירדה למצולות.
מבחינתי, הצלילה לאל פארוק מתחילה כאן. כמדריך צלילה וכצולל ותיק אני יודע כי צלילה לשברי אניות טבועות הפכה ל"אופנה" בקרב צוללים המחפשים הרפתקאות, מסתורין ואפשרות נוספת לחדור לעולם התת-ימי, אבל, בשבילי היה זה מסע בהסטוריה. לא עוד מסע צלילה.
חודשים של התכתבויות עם דובר צה"ל, חיל הים, היחידה לקישור לפלסטינים, ועוד גורמים רבים, הביאו אותנו קרוב ליום חיל הים, יום הטבעת האמיר אל פארוק. והאישור התקבל...
בעזרתם הנדיבה של ג'ף טל, צוות מועדון "צוללי הדרום" אשקלון, שבא-ים וחברים, נערכנו לשני ימי צלילה. צלילה מסוג זה דורשת הכנות רבות, החל מבדיקת ציוד דחיסת "נייטרוקס" במינון הנכון וכלה בסקירת הסכנות הכרוכות בצלילה אל הספינה ותדרוכים ברמות שונות.
יום רביעי, 21.10.98 נקבע ליום צלילות המבחן. המפגש תואם ל05.00- במועדון הצלילה צוללי הדרום, במרינה אשקלון. כפולני, כרגיל, הגעתי כבר ב04.15- לוודא שאכן הכל מוכן וכי הפקה של מספר חודשים לא הולכת לרדת לטמיון בגלל חוסר, או תאום לקוי. להפתעתי, ההתרגשות היתה גדולה וכולם הגיעו לפני הזמן. העמסת הציוד, הדלק ושאר ההתארגנויות האחרונות דפקו כמו שעון ולקראת השעה 06.00 יצאנו לדרך.
לאחר הפלגה של 45 דקות הגענו לנקודה שהופיעה ב- GPS של תומר יסעור המוביל. עגינה, תדרוך, התארגנות מהירה ונפילה לאחור ואנחנו במים הקרירים. הצלם ואני מובילים לתוך "מרק אפונה". אנחנו מעל הנקודה. הראות גרועה: מטר אחד, הכניסה המפחידה והפחד מרשתות הדייגים הפזורות במים גורם לנו, לאחר 10 דקות במים וצילום חפוז של גשר הפיקוד אותו גילינו לאחר מאמצים, לצאת החוצה, בתקווה כי ביום השני לצלילה תנאי הצילום יהיו טובים יותר.
יום שני 25.10.98 - היום הקובע. כבר בשעה 04.00 מרינה אשקלון מתעוררת לחיים. צוות הצילום התת-ימי של ערוץ 2 ישן על סיפון ה"מרי לו". מועדון הצלילה צוללי הדרום נפתח ומיד אנו שוב בשיגרת התארגנות ובדיקות אחרונות: לחץ במיכלי הנייטרוקס ואחוזי החמצן, הוצאת ציוד עזרה ראשונה, חמצן וציוד צלילה לסירה.
והפתעה. מחיפה מגיע רכב ובו הגיבורים מהעבר. מטביעי הפארוק... יענקלה ריטוב ניגש ושואל אותי מי מוביל את ההפלגה. לשאלתי מדוע?, ענה לי כי אם אני מוביל את ההפלגה הם לא באים, כי אני לא אחד משלהם (לא יוצא חיל הים) והוא לא סומך עלי...
כאשר שמע שבנו של בני יסעור - תומר - יוביל את ההפלגה עד לנקודה היעודה, קיבלתי אישור מיידי להפלגה (בני ז"ל אביו של תומר היה אחד מהחבורה ולוחם ב707-).
הפלגה של שעה וחצי עם כמויות מדהימות של אוכל, שתייה וסיפורים מדהימים מ"הזקנים", שיכולים להעמיד כל אחד שעות בפה פעור, מביאים אותנו לנקודה המיועדת, כאשר צוות צוללי אשקלון מקדים אותנו ונקשר מראש לפארוק.
תדרוך אחרון ומתן דגש שאנו רוצים לסיים ויכוח בן 50 שנה ולמצוא את החור בספינה, מעשה ידיו של יעקב ורדי (כל הזמן הזה חשבו שהוא לא פגע באוניה).
קפיצת רגל גדולה ואנחנו במים, מתארגנים בסדר תנועה על חבל העוגן. תדרוך קצר נוסף, בדיקות אחרונות, ואנחנו יורדים לכיוון גשר הפיקוד. הראות אינה "ראות אילת", אך טובה. טמפרטורת המים 25 מעלות.
מלמעלה, מראה מיוחד במינו, המזכיר את צילומי הטיטניק. צוללים עם פנסי ווגה 100 רבי עוצמה, מאירים את המפלצת הרדומה, כאילו מעוררים אותה לחיים. סריקה לאורך דופן ימין השקועה כמעט כולה. פניה ימינה מביאה אותנו לדופן שמאל ומיד לחור הענק ולסדק החוצה את האונייה לשניים, פגיעתו של זלמן, שגרמה לפיצוץ מערכת הדוודים. המראה מדהים. הווסתים כמעט ונופלים מהפה למראה המפלצתי של הנזק, ומיד לנגד עיני חולף בחלום המראה של מלחמת דוד וגולית.
לאחר התעשתות קצרה, שמעון קונקול ואני ממשיכים במאמצינו למצוא את "החור של ורדי". פתאום מתוך החושך מתגלה החרטום במלוא הדרו. התחתית בעומק 36 מטר. סריקה לאורך החרטום מביאה אותנו בהתרגשות של ילדים ל"חור של ורדי", שפרץ את המדורים הקדמיים וגרם, ככל הנראה, לטביעת הסופית של האמיר-אל פארוק. סריקה נוספת של הסיפון העליון מוביל אותנו לפתחי המדורים, לגרמי המדרגות בין הסיפונים ולגשר הפיקוד, אליו נכנסתי בסריקה זהירה.
לאחר 40 דקות זמן תחתית אנו מבצעים עליה מבוקרת על חבל העוגן, חניית בטיחות 5/5 ויציאה.
המעגל נסגר.