הדולפינים היוו במשך מאות שנים אובייקטים בעלי עניין לחובבים ומדענים כאחד, מצב שהוליד תיאוריות רבות וויכוחים לא מעטים באשר לטבעם האמיתי, דרכי התקשורת שלהם עם הסביבה, התנהגותם החברתית ורמת האינטליגנציה שלהם

נדב לוי*

בסיום ספרו אודות בן דודנו הדולפין, שואל המחבר רוברט סטינויט (1968) את ידידו הדולפין: "אז מי אתה"? כל כך הרבה תיאוריות. כל כך הרבה ויכוחים. כל כך הרבה אהבה הדדית מצידנו, ומצידם? שילוב של הסטוריה, פולקלור, מיתוסים ומדע שחברו יחד, הם אולי הנסיון הטוב ביותר להתקרב לדולפינים ולנסות להבינם.

הפגישה עם דולפינים בים מרגשת ביותר. אבל, מה הסיבה לכך שבני אדם רואים בדולפין חיה מרתקת ונפלאה כל-כך? יתכן שהתפעלותנו נובעת מהנפלאות שמספרים לנו מזה שנים על התנהגותם החביבה וקשריהם עם בני האדם? או, יתכן גם שהסיבה האמיתית היא הידע שצברנו על רמת האינטליגנציה הגבוהה שלהם, על התקשורת הקיימת ביניהם לבין עצמם ובינם לבין בני האדם ועל התנהגותם החברתית המפותחת.

ארכיאולוגים גילו, כי עוד בעבר הפרהיסטורי, ציירו בני אנוש דיוקנאות של בני-אדם השוחים בחברת דולפינים. משוררים יווניים מהמאה השישית לפני הספירה, כתבו על דולפינים המובילים להקות של דגים לרשתות דייגים ומשתפים עמם פעולה.

האגדות אודות שיתוף הפעולה בין דולפינים ובני אדם מעסיקות את הציוויליזציות בעולם מזה לפחות שלושת אלפי שנה. במיתולוגיה היוונית מרבים לספר על אישים שונים שהדולפינים חילצו מסכנות והביאו אותם לחוף מבטחים. האגדה מספרת, למשל, כי האל אפולו התחפש לדולפין, והוביל סירות מכרתים לדלפי, שנחשבו באותם ימים, למרכזו של העולם. במשך מאות שנים האמינו דייגים בים התיכון כי דולפינים יחלצו את ספינותיהם, אם ייקלעו למצוקה, ויובילום הביתה בשלום. ואמנם, קבוצות אנוש שונות באפריקה ובניו זילנד, השתמשו במשך שנים רבות ביכולתם של דולפינים לסייע להם בדייג. מזה כמה אלפי שנים שהדולפינים מרתקים את בני האדם, אך בשלושים השנה האחרונות הם זוכים לעניין גובר מצדם של חובבים ומדענים כאחד, בין אם בטבע ובין אם בשבי.

סימני הזהוי מבלבלים

כל-כך הרבה דברים נכתבו ונאמרו על הדולפינים, כל כך הרבה אנשים וחוקרים מצאו עניין בייצור הנפלא הזה. הפעם, נפנה את תשומת הלב לסוג מסויים של דולפינים הנקרא סטנלה (Stenella). סוג זה הפך עם הזמן לסוג הדולפינים הנחקר ביותר על ידי מדענים וחוקרים ויש לכך סיבות רבות (ועל כך בהמשך). נדון, אם כן, בחכמתם, ביכולת התקשורת מופלאה שלהם ובקשריהם עם בני האדם, לרבות בעיות שמירת טבע והקטל שממנו סבלו מיני הסטנלה בגלל דייגים ודגי טונה.

כאשר מספרים על סוג זה, חשוב לציין כי הוא מחולק למינים שונים שההבדלים ביניהם אינם גדולים. מעבר לכך, לא ידוע במדוייק מספר המינים השונים של דולפין זה. משערים כי בתקופות הקרח (בתקופת הפלייסטוקן) היה כף "התקווה הטובה" אזור חיץ שבודד מינים שונים של סטנלות שנותרו באוקיינוס האטלנטי ומינים אחרים ששכנו באוקיינוס הפסיפי וכך התמיינו למינים קרובים באותו סוג.

דולפיני הסטנלה נפוצים לרוב, ואחדים מהם שכיחים, בכל האוקיינוסים הטרופיים והסוב-טרופיים. באזורים שונים ברחבי העולם הם חיים לרוב בקרבת החוף, והדבר תרם לביצוע כמה וכמה מחקרים אודותיהם, למשל, בקרבת איי הוואי. כך התברר, כי במשך היום נחים דולפיני הסטנלה בחברותא, במפרצים מוגנים, או בקרבתם של חופים. הקבוצות מונות מ10- ועד ל100- פרטים, אך מוכרות גם להקות של אלפים. ככלל, סימני הזיהוי של מיני הסטנלה מבלבלים, ולכן אולי המחלוקת אודות מספר המינים. אנו מוצאים כי לכל המינים קיים קו (ציור) המגיע מסנפיר החזה (יד) לאזור העין.

התמונות המעטרות את הכתבה הן תמונות של אחד המינים של דולפין הסטנלה מאיי הבהאמה, ה- Stenella Frontalis. אורכו המירבי של מין זה מגיע לשני מטרים ו10- סנטימטרים ומשקלו המירבי מגיע לכ100- קילוגרם. צבעי גבו, בהתאם לאזורי התפוצה, נעים בין אפור לשחור, ויש האומרים בצבעי כחול-פלדה, למעט פס בהיר בגחונו. גופו אכן שלוח (קדימה) וחרטומו דק וכהה, ומכאן ככל הנראה שמו המדעי של הסוג stenos) - צר, מיוונית).

מידע ותצפיות

אחד מסוגי הסטנלה הנפוצים ביותר באיזור הוא הסטנלה השלוחה. במפרץ אילת יש לסוג זה סנפירים קטנים, משולשים ושחורים-כהים. הוא ניזון מדגים, דיונונים ותמנונים. מהירות שחייתו עשויה להגיע לכ30- קילומטרים/שעה. מין זה מעדיף מים צלולים ומסוגל לצלול לעומקים גדולים מתחת לפני המים, שמגיעים למאות מטרים. הם שוחים לרוב בקבוצות מעורבות גיל וזוויג, שוחים ומתמרנים היטב, ומסוגלים אף הם לנתר באוויר (אם כי אולי בגלל הבלבול בזיהוי). אויביהם העיקריים הם כרישים ולוויתני הקטלן. בגרות מינית מושגת אצל הזכרים בגיל 6 עד 11 שנה. הנקבות מגיעות לבגרות מוקדם יותר, לעתים לאחר 4.5 שנים. הן קטנות באורכן במקצת בהשוואה לזכרים. ההריון נמשך כ11- חודשים וההמלטות נצפו במשך כל השנה. דולפין זה נפוץ בכל האוקיינוסים, ונחשב לאחד המינים השכיחים ביותר מכל הלווייתנים המזדמנים, או החיים במפרץ אילת. בדרומו של מפרץ אילת נצפו בעבר במשך כל ימות השנה קבוצות של 20 עד 100 פרטים, אך נראו גם להקות/קבוצות שנמנו עמן כמה מאות פרטים.

בים התיכון, רוב המידע על דולפינים ולווייתנים, מתייחס לחלקו הצפוני והמערבי של הים הסגור הזה, ומקורו בסקרים שנעשו בשנים האחרונות, בעיקר בקרבת ספרד, צרפת, איטליה ויוון. במזרח הים התיכון מתכננים לבצע סקר מקיף ראשון על המצב לקראת תום המילניום בעזרת מרכז "אמנת ברצלונה" בתוניס ובסיוע "מרכז טטיס" האיטלקי. עד אז מקור המידע העיקרי על מיני היונקים הימיים בקרבתנו הוא תולדה של תצפיות מקריות, רישום המינים המגיעים או נראים בחוף, בדרך כלל בשל מצבם הגופני הלקוי, או איסוף פרטים, חולים או מתים שנסחפו לחוף, וכן תצפיות מהחוף, או מכלי שייט, כמו גם איסוף מידע מדייגים. הצטברות מידע בשיטות הללו הביא לכך שכ10- אחוז ממיני בני הסדרה חיים אמנם גם בים התיכון, אך כ10- מינים נוספים חולפים ונצפים בו לפעמים, ביניהם הסטנלה המפוספס.

מין זה נמנה עם הדולפינים שמצויים במקום השני מבחינת שכיחותם בים התיכון. דולפין זה מרבה להתקרב לחופי ישראל, אך חי במים עמוקים ביותר. הלהקות פזורות, כשהנקבות עם גוריהן בנפרד, והזכרים משוטטים בנפרד ובמרחק ניכר מהן. טווח המחיה של הזכרים גדול במיוחד, וכך הם מצליחים כדרך בני הסדרה, להפרות מה שיותר נקבות המשתייכות לקבוצות נפרדות (עובדה המסייעת במניעת פגמים גנטיים). ביולי 1997 נשטף לחופי מלטה פרט אחד של דולפין ממין זה שכונה "הקוקסינלי" (אנדרוגינוס) - כלומר - בעל שתי מערכות מין - תופעה נדירה ביותר. גילו נאמד בשנתיים, ואיברי הזכר שלו היו מפותחים משל הנקבה. החוקרים שניתחוהו מצאו כי מחצית ליבו הימני היה חולה, כנראה משחפת, ואמנם ידוע כי מין זה רגיש מאוד למחלות.

הרכב לא אקראי

ברנד וורסיג (1986), מהמדענים המובילים את חקר הדולפינים בעולם, חקר את מנהגי הצייד המשותף של הסטנלה הלולייני (S. longirostris) בחופי הוואי. בחרתי לכנות סוג זה כך, משום שהוא ידוע ומפורסם בשל סיבוביו האקרובטים באוויר.

וורסיג גילה שלאחר רדת החשכה בחופי הוואי, הם שוחים למים העמוקים למרחקים שנאמדים בקילומטר אחד או יותר מהחוף, ואז צוללים לעומקים של כ0-10- מטרים או יותר, שם הם תרים אחר מזונם (בעיקר דיונונים ודגים). בשלב זה הקבוצה מתפצלת, ולרוב כ100- דולפינים מכסים בשיחור מזונם שטח של קילומטרים רבועים אחדים. באופן זה נפגשים הדולפינים עם חבריהם ועם פרטים זרים שאינם משתייכים לקבוצתם - ולרוב גם לא בהכרח מוכרים. לרוב הקבוצות מתערבבות, אך מחקרים הראו כי הרכבן איננו אקראי כפי שלכאורה אפשר היה להניח.

באיי הוואי יכולים דולפיני הסטנלה לבלות ביחד ביום מסוים בשנה ועד ליום הבא, בעת ובעונה אחת, לאורכם של כ50- קילומטרים בקרבת החוף, והתנהגותם אינה שונה מיום ליום או מעונה לעונה; כל אחת מקבוצות המשנה המתפצלות מעדיפה "אזורי מחיה" מסויימים אשר אינם קשורים לטווחי השוטטות, או המעבר ממקום למקום. בימי בחירה אלה יצטמצמו טווחי השוטטות ללא הכר. רק לעתים נדירות הם מגיעים אפוא לטווחי התנועה שמרחיקים אותם ממקומם בכ100- קילומטרים. להעדפת המים הרדודים יש כמה יתרונות בולטים: האחד, הים רגוע יותר בקרבת החוף בהשוואה לים הפתוח. כך יכולים מיני הסטנלה לנוח ולעסוק בפעילות חברתית ביתר קלות והם זמינים יותר אלה לאלה. השני, כך הם נמנעים מאויביהם העיקריים - הכרישים - שוכני הים הפתוח. הכרישים נחשבים לזוללי דולפינים ורואים בהם מעדן. בהיותם בים הרדוד, יכולים מיני הסטנלה לגלות את מיקומם של הכרישים הללו ביתר קלות.

בניגוד לדולפיני הסטנלה בהוואי, שוכנים שאר בני הסוג באוקיינוסים הטרופיים העמוקים ואינם מוגנים בקרבתם של איים. הם נפגשים לעתים מזומנות עם מינים אחרים, כמו הסטנלה השלוחה/ברודה. שני המינים נחים ואוכלים יחד, אך הם אינם מינים "סימפטריים" משום שהסטנלה "הלוליינית" בהוואי ניזונה בלילה והסטנלה השלוחה/ברודה ניזונה ביום. יש הטוענים כי בעת מנוחתם מעדיפים הסטנלות הלולייניים להימצא בחברת הסטנלות האחרים המסייעים להם להגן על עצמם בגלל ערנותם. מקרים מעין אלה מדגישים קיומה של דחיקה תחרותית (בגלל מזון).

נמצא כי בכל מקום בו שוכנים שני מיני סטנלה באותו בית גידול/מקום מחיה ימי, כך הם נהנים זה מחברת זה, ובעיקר, יש אומרים, בגלל הפקת התועלת ההדדית המתחייבת מהתרעותיו של כל אחד מהם נגד הכרישים - אויביהם ואויבי דגי הטונה, מהמאכלים החביבים על הדולפינים.

אלפי קילומטרים רבועים

לדולפיני הסטנלה של המים העמוקים יש תחומי שוטטות שמגיעים לאלפי קילומטרים רבועים, שאותם הם מכסים בתוך חודשים אחדים בלבד. לעתים ניזונים שני מינים (או יותר) בדגי טונה באוקיינוס הפציפי הטרופי. המדענים אף גילו כי דגי הטונה עוקבים דווקא אחרי תנועת הדולפינים על מנת לנצל את "תקשורת ההד" (Echolocation) שלהם לטובתם הם, וכדי לשפר את סיכוייהם להימנע מקרבתם ולהימנע מטריפתם הם על ידי כרישים. ניתן להבין אפוא כי מחשבותיהם של החוקרים, בהתבסס על דייגים, הרחיקו עד כדי כך שהם מחשיבים את הדולפינים כמאתרי הכרישים הטובים ביותר, ומתרשמים כי גם דגי הטונה למדו לנצל את מיומנויותיהם אלה של מיני הסטנלה. אנו מוצאים כאן אפוא שלמרות שדגי הטונה (לרוב הקטנים) נטרפים תדיר על ידי הדולפינים, מפיקים אחדים מהם (לרוב, דגי הטונה הגדולים) תועלת משיתוף הפעולה הזה (שנכפה, יש לומר, על מיני הסטנלה). התנהגות זו נמשכת לעתים מחודשים ועד שנים. יחסי הגומלין בין הסטנלה השלוחה ודגי הטונה נחקרו גם כ1,500- קילומטרים מאיי גלאפאגוס, לכיוונה של טאהיטי. בתחום של כמיליון מייל רבועים באוקיינוס הפציפי הטרופי, היו דגי הטונה (Katsuwonus pelamis) ,דגי המאכל החביבים עליהם. נמצא כי הדולפינים אינם בהכרח אוכלים את נטרפי דגי הטונה, אך אלה אינם בוחלים בנטרפי הדולפינים. הדייגים עצמם מתייחסים למיני הסטנלה כאינדיקטור למצאי הטונה (שנעים מתחתיהם).

על בעיות שמירת טבע

מיני הסטנלה נצודו לרוב למאכל בקרבת יפן, שם ידוע על כ20,000- מהם, שמשיניהם אף הכינו תכשיטים. באיי הוואי צדו רבים מהם לדולפינריומים כדי ללמדם טריקים, לאלפם לנתר באוויר, לשחות דרך חישוקים ולשחק פולו-מים. אולם, אחת הבעיות הקשות מבחינה אתית בנוגע לשמירת מיני דולפינים בכלל ומיני הסטנלה בפרט, היו שיטות הדייג האכזריות. הואיל וכיונקים ימיים, עולים גם בני משפחת הדולפיניים לפני המים כדי לנשום, הם ניתנים לצפייה על ידי הדייגים, ומתגלים ביתר קלות מאשר דגי הטונה השוחים מתחתיהם. הדייגים מצדם, מורידים את רשתות הדייג שלהם, ולמרות שהם מתכוונים ללכוד מה שיותר דגי טונה, מסתבכים ברשתות גם הדולפינים, וטובעים. אחת הבעיות העיקריות ממצב זה היא חששנותם של דולפיני הסטנלה; משערים כי הורדת הרשתות לדיג הטונה פגעה בצורה ניכרת בהישרדותם. בשלב הראשון היו הדייגים מורידים את קצות הרשת, הכניסו את סירות המירוץ שלהם, שכונו Pongas למהלך אחורי, וכך השקיעו, בכוונה תחילה, את הרשת בחלקה הרחוק מהם. כאשר החלה הרשת לשקוע לתוך המים, יכלו רוב הדולפינים לצאת מהמלכודת ולהינצל.

תוצאות הנזק לדולפינים הללו בגלל הדייג היו מדהימות בהיקפן: בשנת 1974 מתו בגלל שיטות דייג אלו כחצי מיליון דולפיני סטנלה משני מינים, לאחר שהסתבכו ברשתות הדיג במזרח האוקיינוס הפציפי הטרופי. בשנים הבאות נאמד מספר המתים בממוצע לשנה אחת בכ300,000- דולפינים, בטרם החלו בפעילות להצלתם. מדובר אפוא במיליוני דולפינים שהלכו לעולמם בשנים הראשונות בטרם נלמדו ממדי ההכחדה שפקדה אותם. חישובים שערכו מדענים באותם ימים העלו כי בין השנים 1959 ל1972- מתו כ3,800,000- דולפיני סטנלה בלבד, (מבלי שנבדק מספר הדולפינים הפצועים ששוחררו, או נחלצו מהרשתות, ושהישרדותם לאורך זמן לא נלמדה מעולם). עם זאת, לאחר הפעולות הראשונות להצלתם, ירד מספר המתים לכ20- אלף סטנלה/שנה בין השנים 1980 ל1984-. הסיבות העיקריות להמשך מותם של הדולפינים למרות הפעולות שנעשו להצלתם, היו שהדייגים איימו שהם יפליגו תחת דגלי מדינות אחרות ולא תחת דגלי ארצות הברית, וכך יוכלו לטעון כי הם אינם כפופים לחוק האמריקאי.

יחד עם זאת, גם הדייגים היו מודעים לבעיה; בהדרגה, הם חידשו/שיפרו את שיטות הדייג שלהם כדי להפחית את הסכנה לדולפינים, ולשם כך החלו להשתמש במסוקים שמאתרים את מיקומם של הדולפינים, ומודיעים בקשר לספינות המתקרבות לאזורי הדייג המשוערים. לאחר הגעתה של ספינה למקום הדייג, משחררים הדייגים רשת לכידה גדולה מסביב ללהקת הדולפינים בהנחה שמתחתם שוחים המוני דגי טונה. רשת הדייג מתחילה לשקוע לעברה של קרקעית הים מתחת ללהקות דגי הטונה. אולם, גם אם שיעור ניכר מהדולפינים מצליח להימלט, חלק מהם נלכד ברשת. הדייגים אוספים אותם בידיהם ומסייעים להם לצאת ממנה. כדי לסייע לדייגים, החליטה ממשלת ארצות הברית, לצרף לספינות הדייג גם צוללים מיומנים שתפקידם הבלעדי היה לסייע לדייגים להציל את הדולפינים שנקלעו למצוקה. הם עזרו לדייגים בעבודה, ובעיקר לדולפינים שנתקפו בהלם. בגלל שיטות הדייג, שתוארו לעיל, סבלו מיני הסטנלה מפחד ולחצים. אלה נבעו קודם כל בגלל פעילות סירות המרוץ של הדייגים, המלווים את התהליך. הרעש הרב שמלווה את פעילותן האיץ ביותר את סבלם. בין אם נלכדו ובין אם נחלצו בשלום מסכנות הרשת והסירות, הם הראו תדיר סימני התרגשות ותסכול; היו ביניהם שנצפו לא אחת כשראשיהם או זנבם מעל המים, כאילו ניסו להמלט וכשלו בניסיונותיהם, או שהסתבכו בודאות ברשת בגלל הלחץ אליו נקלעו. באיי שלמה אף דווחו אחדים מהם שטמנו את חוטמם בחול כדי להימלט מהרעש (שנבע בעיקר מן הסירות). את מצבם הקשה למדו לנצל כמה מיני לווייתנים שתקפו בהם, אך דווקא התקפותיהם של כרישים היו נדירות.

היבטים סוציו-ביולוגיים

כל מי ששט בלב ים ונתקל בדולפינים מספר על חביבותם ועל ידידותם של היונקים הימיים הזריזים, שכאילו מאמצים אל ליבם את בני האדם. הם תמיד נוהגים להתקרב לאוניות, סירות, או ספינות, מרצונם החופשי, ומלווים אותן זמן מה כשהם שוחים, צוללים, קופצים ומשתעשעים בזרמים הנוצרים בחרטומן. דולפיני הסטנלה נחשבים לאחדים מן האקרובטיים ביותר בקרב בני משפחת הדולפיניים. הם נוטים לשחק תדיר, בעיקר בשעות הערב, שבהן יחסי הגומלין החברתיים שכיחים יותר.

מיני הדולפינים השונים, ביניהם מיני הסטנלה, מצטיינים באורח חיים שמזכיר במידה רבה את המבנה החברתי של קופי האדם ובראשם השימפנזים. גם שיחור מזונם מזכיר במידה רבה את מנהגיהם של הטורפים היבשתיים, אך בניגוד להם, הדולפינים אינם מחביאים מזון עבור צאצאיהם.

הקבוצות אינן לרוב אלא מדגם של דולפינים החולפים באקראי במדיום הימי. באזור הוואי נדגמו קבוצות-משנה של 4 עד 8 דולפינים שנצפו יחדיו, אך משנים את השתייכותם החברתית תדיר. משך הזמן שבו קבוצה אקראית של דולפינים אלה נשארים יחד היא לתקופות של עד לארבעה חודשים, ולעתים יותר. למרות המעקבים הממושכים, לרבות עם לוויינים, השתייכותם החברתית של הפרטים השוחים בלהקה טרם נקבעה כראוי. נראה כי הם שוחים בלהקות גדולות ביותר, שלעתים נמנים עמן עד עשרת אלפים פרטים, אך בגלל שהרכבן של הלהקות/חבורות משתנה תדיר, לא יודעים עדיין את השתייכותם, בניגוד למצב אצל מיני הלווייתנים שבראשם עומדת הנקבה הדומיננטית. החוקרים גילו כי להקה שנמנו בה יותר מ200- דולפינים הכילה לא פחות משמונה קבוצות משנה של דולפינים שהנהיגו אותם זכרים בוגרים שהגיעו כבר לבגרות מינית. עם ההגעה לבגרות מינית מתרבות הנקודות.

המחקרים העלו שכ50- אחוז מהנקבות הבוגרות מתרבות בהצלחה, וכי גם זכרים צעירים מרבים לעסוק בפעילות מינית ולא רק זכרים בוגרים. עם זאת, לדעת החוקרים, מי שאכן מרבה את הנקבות בהצלחה הם לרוב הזכרים הבוגרים והמנוסים; רק כאשר אופסים כוחותיהם לאור תיאבונן המיני של הנקבות, או-אז גם הזכרים הצעירים מצטרפים לחגיגה בדומה למצב בלווייתנים.

משך ההריון כשבעה וחצי חודשים, ולרוב נולד צאצא אחד שצבעו אפור, או אפור-סגלגל. בקרב דולפיני הסטנלה המנוקדת (האטלנטית), נמצא, שכאשר לנקבה יש צאצא משלה היא איננה רצפטיבית/חושקת בזכר, גם אם הוא מציג התנהגות "מלאת אהבה"; בחברות שונות של בעלי חיים הזכר יכול לפתור את הבעיה בהרג ישיר של הצאצא שלה, תופעה שכונתה "קטל עוללים" (Infanticide), אך בקרב דולפיני סטנלה אלה, הנקבה מזדווגת עם זכרים רבים; עובדה זו מונעת מהם לדעת מי הוא האב הביולוגי של הילדים, ולכן, סבורים החוקרים, הם נמנעים מלהרוג את צאצאי הנקבות.

במחקרים אחרים אודות התנהגות הציד המשותפת של הסטנלה 'הלוליינית'(S. longirostris) , למשל, בקרבת איי הוואי, נמצא כי הצעירים והאמהות שוחים במרכז הקבוצה הפעילה בשיחור מזון קבוצתי. לא אחת נמנו בלהקת ציד כזו כ50- דולפינים. בעת פעילותה של הלהקה, הועלתה השערה שהם מקיימים הנקה קבוצתית של הצעירים. בעת פעילותם, זו, הם מוקפים על ידי פרטים בוגרים שאינם עוסקים בהנקה מעין זו, ונראה שמיקומם בשולי הלהקה נועד להגן עליהם מאויביהם. בקבוצות מעורבות של הסטנלה השלוחה והסטנלה 'הלוליינית' שהוחזקו יחדיו בשביה, נצפתה התנהגות דומיננטית של פרטים מוכרים. ההזדווגויות שנצפו היו תמיד של אחד הדולפינים שמעמדו היה בכיר יותר בלהקה, ולרוב הדולפין הבכיר (אלפא) עצמו .

תקשורת, חכמה וקשר

כיום יודעים כי לכמה מיני דולפינים יש קשרי גומלין הדדיים לכל ימי חייהם, אך לא ידוע אם קבוצות אלו שומרות על קשרי גומלין יציבים או לא. כמה נקבות וגוריהן עשויים להישאר יחד במשך הרבה שנים, אך לנקבות הללו יש אולי השתייכות ארוכת טווח עם זכרים ונקבות שאינם נמנים עם בני ובנות הקבוצה. כמו שאר בני המשפחה גם למיני הסטנלה יש מוח גדול במיוחד, המקל עליהם את התנהגותם החברתית. החוקרים מניחים שהם מזהים רבים מחבריהם ואולי גם חברים השוכנים במרחק מסויים מהם, או מתחומי שוטטותם, וגם אם הם נפגשים עמם רק לעתים רחוקות. כאשר דולפינים נפגשים לאחר תקופה ממושכת הם משמיעים יותר קולות ושריקות. יש המזהים בכך מעין "אותות שמחה". החוקרים סבורים כי מיני הסטנלה מקיימים "טקס ברכות" .בנוסף לתגליות אודות "תקשורת ההד" שלהם.

ואמנם, בסקירת מוחם הא-סימטרי של דולפיני הסטנלה מצאו שיש יתרון קטן להמיספרה הימנית שלו, אף שההבדלים בין שני חצאי המוח לא היו מובהקים. יחד עם זאת, הבדלים מובהקים מעין אלה נמצאו - לטובת ההמיספרה הימנית - במינים אחרים, ולכן, היו שהציעו כי "תקשורת ההד" שלהם קשורה להמיספרה הימנית.

תקשורת על שמעית

בדומה למיני לווייתנים אחדים בעולם, גם נציגי משפחת הדולפיניים, לרבות מיני הסטנלה, מבליטים תקשורת על-שמעית (Ultrasonic) המבוססת על "תקשורת הד" (Echolocation), הנמצאת מעבר לתחום שמיעתו של האדם. בעזרתה הם לוכדים את טרפם.

השימוש בתקשורת זו בין הפרטים החברים בקבוצה מסייעת גם לארגונם החברתי ונותנת להם אינדיקציה על מרחב המחיה. למרות זאת, נושאים אלה טרם נחקרו דיים.

מחקרי הדולפינים האחרונים הניבו כמה תגליות מפתיעות על תוקפנותם, ברוטליות התנהגותם ועל יכולת הטריפה שלהם. יחד עם זאת, ולמרות המידע הרב שהושג עליהם ב10- השנים האחרונות, המסתורין אודותיהם טרם פג. עד לאחרונה סברו שחקר דולפינים ולווייתנים דומה בקשייו לחקר החלל החיצון. הקושי לחוקרם נעוץ באורח חייהם בים, הרחק מפעילות אנושית; וכשכבר הם מתגלים לעין כשהם עולים לנשום או מקפצים בקרבת ספינות, פעולותיהם נצפות לזמן קצר בלבד.

רוב המידע אודותיהם הושג עד מלחמת העולם השניה. בסוף שנות ה40- של המאה ה20- ניסו להבין לראשונה כיצד הם חיים בטבע. החוקרים Scheville, Lawrence ו- Watkins החלו להקליט קולות דולפינים ולווייתנים קטנים; אחדים הצטרפו אליהם, ועד סוף שנות ה50- עסקו בחקר הדולפינים כתריסר חוקרים. שנות ה60- היו נקודת המפנה: בפרוייקט מחקר חדשני שהתבצע במפרץ Kealakekua בהוואי, החל מחקר מעמיק על אורחותיו של הדולפין Long-Snouted-Spinner, קרוב לודאי במין S. longirostris, שנפוץ כנראה בכל הימים הטרופיים; אחדים מהמחקרים החדשים באותה עת הסתמכו על שחייה וצלילה בעזרת שנורקל ושהייה רצופה עם הדולפינים במים. אחרים השתמשו בסירות לצפייה, ואף בצוללות ננסיות בשיטה שכונתה "חדר צפייה נייד" (Mobile Observation Chamber; MBO) ,אך השיטה האיטית הפחידה, ולכן עברו לשיטת הSSSM- (Semi-Submarines Seasick Machine), שאפשרה לחדור עמוק יותר ויותר לעולמם החבוי של הדולפינים. מאז שנות ה60- נעשה מחקר היונקים הימיים, כמו הלווייתנים והדולפינים, ללחם חוקם של ביולוגים ימיים רבים, ואף צבאות אחדים שהחליטו להשתמש בכישוריהם. נכון לעכשיו, אלפי מדענים מתחקים אחרי אורחותיהם של הדולפינים בכל אוקיינוסי העולם.

חקר קולות הדולפינים והלווייתנים מסתייע, כיום, בצוללות ננסיות שהותאמו לשהייה בעומק רב (ולחץ אטמוספרי כביר), בהידרופונים משוכללים המסייעים באיתור נקודות מיקום, בתוכנות מחשב מתוחכמות, בסיבים אופטיים, במצלמות וידיאו מודרניות ובחקר גנטי חדשני המבוסס על שיטת "טביעת האצבעות של הד-נ-א" או הד-נ-א המיטוכונדריאלי. כל אלה שינו את מוקדי המחקר והחלו להובילם ליעדים חדשים, והתגליות מצטיירות לעין-כל כ"מדע בידיוני". עם כל זאת, עדיין יש הסבורים שניתן ללמוד על כישוריהם בתנאי שבי או שבי למחצה, ועמם נמנים בעיקר צבאות המנסים לרתום דולפינים לצרכים מלחמתיים.

ציוצים, שריקות, צפצופים

המחקרים אודות "תקשורת ההד" העלו זה מכבר שלכל מיני הלווייתנאים אין מיתרי קול, אך הם מסוגלים להפיק צלילים. מעל המים מועברים צלילים אלה בעזרת שקי אפם של הדולפינים, החייבים לעלות למעלה, כדי לנשום. מקורם של קולותיהם העל-שמעיים במדיום הימי (מתחת לפני המים) אף הוא באותו מקום; ציוצים, שריקות, צפצופים ופעימות, מועברים דרך פרוזדורי שקי אפו של הדולפין, השולט על מעבר האוויר בין שקי אפו בעזרת שרירים ואינו נזקק לשחרר אוויר לתוך המים, כדי להפיקם. שינויים בתדרי הצפצופים והציוצים, הם שאחראים על טווח הקולות ותקשורת "ההד", אך נוספים להם, הכאות זנב וסנפיר במים, וניתורים מחוץ למים שהחזרה אליהם (Breaching), מסייעים, לדעת החוקרים, בתקשורת הויזואלית המציגה את מיקומם, ומבטאת את תחושותיהם ורגשותיהם. בניגוד לאדם הזקוק לאור כדי לראות, הדולפינים (כמו גם העטלפים) משתמשים בסונאר כדי "לראות" ללא אור, אך בעזרת "תקשורת ההד" שלהם, הם מאתרים מזון, מוצאים אלה את אלה, וכיוצא בזה, בחשכה מוחלטת או במים עכורים ביותר. ההד החוזר מקולותיהם נקלט בלסת התחתונה, כשהויברציות עוברות בה עד לאוזן הפנימית, והמידע מעובד להבחנה בגודל, צפיפות, מהירות, כיוון ומאפיינים אחרים שמסייעים ל"תפיסת המרחב" של היונקים הימיים החביבים הללו.

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>

תודות

לזואולוג ואיש המחשבים חיים שגב ממושב אמירים, שהתמחה בעבר גם בחקר דולפינים.

* הכותב הוא זואולוג ואקולוג, מרצה, חוקר ומדריך, בעיקר באפריקה