הוא הרג אלפי אנשים, אלמוגים, דגים ואריות ים. הטביע איים. גרם להוריקנים, לבצורת, למחלות, כיווץ איגואנות. הוא הוריד גשם, דחה גשם והביא ימי שרב. נא להכיר: הילד המשוגע או בשבילכם: האל ניניו 
 

נדב לוי*

תופעת האל ניניו (El nino) היא אחת התופעות היותר מסתוריות ויותר משפיעות על מצב כדור הארץ בכלל ועל מצב האוקיינוסים בפרט. המחקרים על האל ניניו הם רבים ומתעדכנים כל הזמן ולמרות זאת עדיין נשארו הרבה סימני שאלה לגבי הנושא. מחקרים מעין אלה מצביעים על כך שהאל-ניניו המוזר האחרון של המילניום השני פקד את עולמנו בשנת 1997-98, אך סממניו מובילים אותנו הרחק אחורנית למאות קודמות במילניום השני, שגם בהן אירעו ככל הנראה שנות אל-ניניו דומות. שינויים בכמויות המשקעים, שנות בצורת ממושכות, התקדמות קו המדבר צפונה, תופעות המידבור הגובר והיובש הגלובלי המתמשך, השפעות האקלים הידועות כהתחממות הגלובלית של האקלים ותופעת האל-ניניו; כל התופעות האלה גורמות בעשרות השנים האחרונות לחששות כבדים לשומרי הטבע והסביבה, המשוכנעים כי פעולותיו ההרסניות של האדם נטלו בכל התופעות הללו חלק נכבד, גם אם לא כולן הובנו די צורכן. הסיבות העיקריות לחששות הן המפגעים האפשריים, או המשוערים על בעלי חיים וצמחי בר, על יערות, על שינויים בעוצמת ושכיחות המונסונים ועל גידול מואץ בשכיחות שריפות ענק המשתוללות ברחבי העולם. כל אלה משפיעים בעקיפין ובמישרין גם על האדם. כיום מבינים בעולם יותר ויותר כי גם אם לא תמיד ההתחממות הגלובלית היא הגורם האחראי לפגעי האקלים ההרסניים וגם אם בשנת 1999 לא הפליאו במכותיהם האכזריות על הטבע, תופעות האל ניניו והלה ניניה (La nina, עליה נפרט בהמשך) עדיין נמצאות חזק בתמונה.

מיהו הילד המשוגע?

האל-ניניו היא תופעה אקלימית בלתי סדירה שמקורה בזרמים במרכז האוקיינוס הפסיפי, המשפיעה על שינויי האקלים הגלובליים, ולרוב היא מביאה להתחממות זמנית של טמפרטורות מי הים. הרבה שמות נתנו לתופעת האל ניניו המסתורית: "פעימת לב כדור הארץ", תופעת "הילד הקטן והמשוגע" (פירוש אל ניניו מספרדית) או "הילד הנוצרי" (זאת משום שהכה בחופי אקוודור ופרו בתקופת חג המולד). עד לאחרונה סברו כי התופעה מתרחשת אחת ל3- עד 5 שנים, יש אומרים שתיים עד שבע; אך בשנים האחרונות התברר כי התופעה חזרה ונשנתה במשך 4 שנים רצופות, והיא השפיעה על האטמוספירה והאקלים. תנודות שנות האל ניניו, גרמו להתחממויות קיצוניות באפריקה ובאוסטרליה, לסופות ולשיטפונות קשים באזורים הטרופיים, לגשמי-זעף לאורך חופה של קליפורניה, להפיכת המדבר הפרואני לירוק יותר, ולתופעות אקלים וטבע אחרות המשפיעות על שינויי האקלים הגלובליים. לדעת המדענים, ההתחממות יצרה גם תנאי סביבה שעודדו התפתחות פלנקטון (יצורים מיקרוסקופיים) שבתוכם התפתחו בין השאר חיידקי הכולרה בדרום-אמריקה, גדלה שכיחות והתפשטות המלריה, והתפתחו מגיפות נדירות כמו קדחת הדנג, הסכיסטומיאזיס והליים. הכולרה, לדוגמא, היא מן מהסכנות הבריאותיות החמורות ביותר העלולות לצוץ עקב שינויי האקלים הנובעים מהתחממות כדור הארץ.

בשנת 1994, למשל, ייחסו לתופעת האל-ניניו את הבצורת הקטלנית שפקדה חלקים רבים מאוסטרליה, את היובש המוגבר באינדונזיה, את הדחייה בגשמים ביבשת אפריקה ובעיקר במזרחה ובדרומה, את מזג האוויר החם מהרגיל באירופה, ועוד כהנה וכהנה. בשנת 1998, התברר כי תופעת האל-ניניו היתה הגורם המוביל האחראי לשינויי האקלים הגלובליים והגיעה אפילו לחופיה ואייה של מזרח-אפריקה, כמו האי זנזיבר. בשנת 1999 פורסמו מחקרים המעידים על השפעות שינויי האקלים בישראל ובחופים המזרחיים של הים התיכון.

האל-ניניו הנורא מהשנים 1997-88, למשל, שיבש את דפוסי מזג האוויר בכל רחבי העולם, הרג לפחות 2,100 בני-אדם וגרם נזקים לרכוש בסך 33 מיליארד דולר לפחות. גם אם השפעותיו של האדם על שכיחות האל-ניניו והלה ניניה אינן באות לידי ביטוי מיידי, אין ספק עוד בדבר השפעותיהן של התופעות על עולם החי (והצומח) מסביבנו, וחבל שהתופעה לא נחקרה במאות השנים הקודמות. המאבק של חיות הבר באוקיינוסים וביבשות על הישרדותן לאורך זמן, מותנית במה שהן יכולות להשיג לאכול. השפעתו של האל-ניניו על החיות ועל היערות בעקיפין, היא ביצירת מחלות חדשות ובהעברתן המואצת בשל התנהגות משתנה של מיני בעלי חיים ימיים ויבשתיים, המשגשגים באופן בלתי צפוי בעטיו, הן במים והן ביבשות.  ההתקררות שבאה לרוב לאחר מכן, קשורה ל"אחותו" הצוננת והסוערת לה-ניניה, תופעה אקלימית עוד פחות מובנת.

מיהי האחות הצוננת?

באל-ניניו החריג של השנים 1982-83 הבחינו לראשונה כי בשל עוצמתו הרבה, ביטל לחלוטין את השפעתו של "זרם הומבולט" הקר, הנע במגמה הפוכה צפונה, לעברו של קו המשווה, לאורך החופים המערביים של דרום-אמריקה. האל ניניו גרם להיחלשות רוחות הסחר ולהתגברות סופות הרעמים. המים החמים באזורים המערביים התאדו במהירות, והאיצו את היווצרותן של סופות גשמים טרופיות באינדונזיה ומונסונים באוסטרליה. סיומו של האל-ניניו החריג בשלהי שנת 1983 גרם להופעתו מחדש של זרם הומבולט בעוצמה ובהיקף חריגים. זרמי המים הקרים מאזורי הקטבים קיררו את האטמוספירה התחתונה, ייצבו אותה ודיכאו את התפתחותם של ענני גשם. אז, התרחש המצב ההפוך מאופיו של האל-ניניו, וזכה לכינוי משלו: לה-ניניה או תופעת הילדה. דהיינו, כאשר זרימת הרוחות נעשית מאזורי לחץ גבוה מעל מזרח האוקיינוס הפציפי לעברם של אזורי הלחץ האטמוספרי הנמוך, ששוררים מעל אינדונזיה במערב, מתהפכות היוצרות, והלה-ניניה המתגבשת שם, מתחילה לפעול בצורתה הקרה. כדי לפצות על הסעת המים מערבה, עולים מים קרים ממעמקי האוקיינוס. מים אלה הם האחראים על ההתקררות הנוספת הפוקדת את האזור המזרחי, ומעצבת את שכבת המים המפרידה בין המים הקרים-העמוקים של האוקיינוס לבין המים העליונים-החמים. כך היא נעשית אפוא רדודה במזרח ועמוקה במערב, ונוצר מעגל של משוב חיובי, השומר את מזרח האוקיינוס קר ואת מערבו חם.  אולם, בכל פעם שמזהים את ה"ילדה" בפעילות, היא מביאה עמה רוחות אטמוספריות הנעות מעגלית צפונה באזורי לחץ גבוה מעל צפון מזרח האוקיינוס הפסיפי. זרמי הסילון הקוטביים מגיעים עד לקנדה ומסיעים עמם סופות שיעדן הוא האגמים הגדולים בגבול קנדה וארצות הברית. קלימטולוגים הפועלים ב"מרכז המעקב והחיזוי המטאורולוגי של השינויים באטמוספירה ובאוקיינוסים" חוזים שלה-ניניה פעילה גורמת לחורפים קרים ועמם סערות גשם גדולות בצפון ארצות הברית, בעוד שבכל מדינותיה הדרומיות, כמו למשל, בטקסס, יהיה חורף יבש. הם אף גילו של"גזי החממה" יש גם השפעה מסוימת על מגמות ההתקררות.

האל-ניניו - כיצד זה קורה?

המנגנון המפעיל את האל-ניניו קשור קודם כל בקשרי הגומלין בין האוקיינוס והאטמוספירה. במצב הנורמלי (תרשים 1) יש רמה (אזור לחץ גבוה) מעל מזרח האוקיינוס הפסיפי (בעיקר בקרבת פרו ואקוודור). לעומתו, יש שקע (אזור לחץ נמוך) מעל מערב האוקיינוס (בעיקר בקרבת אוסטרליה ואינדונזיה). הרוחות המנשבות במזרח האוקיינוס הפסיפי הן דרומיות-מזרחיות. חוזקן תלוי בהפרשי הלחצים האטמוספריים הנמדדים בגובה פני הים בין מזרח האוקיינוס הפסיפי, שם מתכנס אויר קר ויבש, לבין צפון אוסטרליה ואינדונזיה, שם עולה אויר חם ולח היוצר, כאמור, גשמים ניכרים. הפרשי הלחצים הללו גורמים לרוחות עזות, הקרויות רוחות הסחר, והן מתחילות לנשוב ממזרח למערב. הרוחות מסיעות עמן את המים העליונים החמים בכיוון מערב, וגורמות לכך שפני האוקיינוס במערב עולים בחצי מטר גבוה יותר מאשר במזרחו. המים החמים שבאזור המערבי, מתאדים, וגורמים, בין היתר לסופות גשמים טרופיות באינדונזיה ולמונסונים מוגברים באוסטרליה. התופעה מתרחשת לרוב סמוך לחג המולד.

תופעת האל ניניו מתעוררת כאשר זרמי הרוח המערביים הרגילים נחלשים או אפילו משנים כיוון (תרשים 2) ייתכן כי שינויי הטמפרטורה הימיים בעקבות שנות האל-ניניו הפעילות, מאיצות תהליכים מהפכניים באוקיינוסים.

אירועי האל ניניו הקדומים

חקר תופעת האל ניניו העלה במפתיע כי בתת היבשת ההודית, כל אירועי הבצורת והיובש המוגבר תועדו היטב משנת 1526 ועד שנת 1900 ונמצאו קשורים היטב לאירועי האל-ניניו הפסיפי המזרחיים. עובדה היא כי הבצורת הממושכת בין השנים 1789-93 קשורה ביותר לאירועי האל-ניניו ולסופות המונסון הקשות שפקדו אזורים אלה באותן שנים. השפעותיו של האירוע האקלימי החריג הזה זוהו כבר בשנת 1816 על ידי אלכסנדר בטסון, שהיה אז בתפקיד מושל סנט הלנה. בטסון אף הציע לראות בבצורת הממושכת בהודו בשנת 1791 אירוע אקלימי חריג בעוצמתו אשר לא ניתן לו הסבר נאות. האינדיקציות הראשונות לאירועי אקלים חריגים באזורים טרופיים ניצפו בתצפיות מטאורולוגיות שהחלו בשנת 1770 על ידי וויליאם רוקסבורג בדרומה של הודו. רוקסבורג זיהה את שנות הבצורת הללו בשנת 1789 והאמין שהבצורת היתה אירוע האקלים הבולט ביותר מאז השנים 1685-87, שבדיעבד מסכימים עליהן היום כשנות אל-ניניו מובהקות שפקדו את מזרח האוקיינוס הפסיפי. רוקסבורג ציין אז במיוחד את סופות המונסון שפקדו באותן שנים את מזרח אסיה. עצירת הגשמים החמורה הראשונה שתועדה בדרום הודו, אירעה אף היא בשנת 1789, יותר משנה לפני שפקדה בצורת קטלנית את אוסטרליה, מקסיקו, איים באוקיינוס האטלנטי ואת דרום אפריקה. בנובמבר 1792 מתו כ600,000- בני אדם רק בצפונה של מדינת מדראס לבדה, ובמקומות אחדים בה העריכו שכמחצית מהאוכלוסיות, מתה בגין המצב. למרות זאת היו שדיווחו בשנות הבצורת הללו על אירועי גשם מקומיים חריגים וחזקים במיוחד.

בצורת דומה פקדה את יאווה ואת מדינת דרום וולס החדשה באוסטרליה. בשנת 1791 נהר ידוע המזרים את מימיו לנמל סידני התייבש לחלוטין למשך כמה חודשים ולא זרם ממש עד לשנת 1794. במקסיקו ירד גובה פני המים של אגם פטסקוארו בצורה משמעותית בין השנים 1791-93, ואת האיים האנטילייים פקדה הבצורת הקשה ביותר מאז שנת 1700. זו נמשכה ללא הפוגה עד נובמבר 1792. הבצורת באי סנט הלנה היתה מאוחרת מהבצורת שפקדה את האיים הקריביים. אפילו זרימת הנילוס במצרים פחתה ביותר בין שנת 1790 לשנת 1797, תולדה של עצירת גשמים ממושכת ברמות אתיופיה. עדויות משאר חלקי יבשת אפריקה היו באותן שנים מועטות, אך היה ידוע על בצורת ממושכת בנאטאל ובזולולנד בין השנים 1789-99. אירועיו החריגים של האקלים בין השנים 1789-93 הראו אפוא בודאות על שנת אל ניניו חריפה שהשפעותיה חבקו עולם, וייתכן והיה אחד מאירועי האל-ניניו הבולטים במילניום השני. באותן שנים (1787-88) היה במערב אירופה חורף קר מן הרגיל ובעקבותיו פקד את היבשת אביב מאוחר וגשום שבעקבותיו בא קיץ יובשני. החקלאים בצרפת, למשל, נקלעו למצוקה רבתי, ויש הסבורים כי בגין המצוקה הזו, הם האיצו את פרוץ המהפכה הצרפתית. אחרים בטוחים כי "הפאזה החלשה" בתנודה האטלנטית הצפונית נמצאה בקורלציה עם גשמי המונסון הקיציים בהודו, ומכאן, שאירוע אל-ניניו מובהק פקד באותן שנים את העולם. אירועים מעין אלה דומים בכל לאירוע אקלימי חריג שפקד את עולמנו בין השנים 1685-88.

ניתן לומר על שני אירועי אל-ניניו מוקדמים אלה, שהם דומים בכל לאל-ניניו האחרון שפקד את עולמנו בשנים 1997-98 והשפעותיו על הטבע הסובב התגלו עד מהרה.

האם הילד מתבגר?

מחקרים חדשים מעידים כי מאז סוף שנות ה70- גוברת שכיחות אירועי אל-ניניו חמים ותדירותם. האם הדבר קשור לשינויי אקלים גלובליים המגבירים את עוצמת הסופות? עובדה היא כי תדירות אירועי ה"ילדה" דווקא פוחתים. מאז 1976 פקדו את עולמנו לפחות שישה אירועי אל-ניניו ושני אירועי לה-ניניה. היו שטענו כבר לפני כמה שנים כי ייתכן והאל-ניניו "מתבגר" והופך ל"גבר".

כאשר בחנו קלימטולוגים את ההתרחשויות המשוערות של האל-ניניו ב100- השנים האחרונות, הם גילו שינויים בין-עשוריים, וחילקו את תקופת המעקב באופן גס לשלושה חלקים: הראשון: 1880-1920, שהיתה תקופת אנזו (ENSO) חזקה (ריבוי אירועי אל-ניניו). השני: 1920-1976, שבה היו מעט אירועי אל-ניניו ופעילות האנזו דווחה כחלשה. השלישי: שני העשורים האחרונים  של המילניום השני, שבהם גדלה שכיחותם ועוצמתם של אירועי האל-ניניו. לפיכך היו שטענו כי האל-ניניו השפיע גם על שינויי אקלים אזוריים בחופי מזרח הים התיכון ואפילו בגבעות והרי החורש הים-תיכוני המגיע למבואות ירושלים.

חלום פרעה

מדענים רבים ברחבי העולם, העוסקים בחקר התופעה, הגיעו למסקנות מעוררות פליאה לפיהן ההצפות העונתיות של נהר הנילוס במצרים, מאז שנת 3000 לפני הספירה (!) הן אולי התיעוד הראשון של אירוע האל ניניו, גם אם לא היה מוכר אז, ולפיכך האל-ניניו אינו תופעה חדשה כפי שניתן לחשוב. משנות ה60- לערך, הזמן שבו עומדים לרשותנו נתוני אל ניניו לרוב, נבדק המתאם בינו לבין ההצפות העונתיות של הנילוס, ונמצא כי בשנות האל-ניניו, ההצפה חלשה יותר ומלווה לרוב בבצורת. והסברה אומרת כי אירוע האל-ניניו זכה לתיעוד כבר בתקופת התנ"ך. מדובר באירוע המיוחס לפירוש שהעניק יוסף לחלום פרעה. יוסף בנה, לפי המשוער מהסיפור המיתי, את מד הנילוס הראשון שבאמצעותו מדד את גובה פני המים בנהר, שזרם בקרבת אסם התבואה שלו. משערים כי יוסף הכיר את התנודות המחזוריות של הנילוס. בעקיפין, תולים אותן היום עם שנות האל-ניניו המלוות בשנת בצורת שלאחריה שבע שנות רעב. בספר בראשית מתואר הפירוש לחלום פרעה: "הנה שבע שנים באות, שובע גדול בכל ארץ-מצרים. וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השובע בארץ מצרים וכילה הרעב את הארץ" (בראשית מא, כט-ל). היו שטענו כי אולי, בלי משים כמובן, היה יוסף החזאי הראשון של האל-ניניו. אם אכן האל-ניניו משפיע על ארץ מצרים, שאז, האם לתופעת האל-ניניו יש השפעה גם על האקלים בארצנו? ההשערה הראשונה עסקה באפשרות כי בשלהי 1991, כאשר מצב אגם הכינרת ומאגרי המים האחרים בארץ היה בכי רע ושרר חשש כבד לעתידם של מאגרי המים, בגלל הבצורת הממושכת; דווקא אז פקדה את ארצנו אחת מעונות הגשמים הקרות והגשומות ביותר בהיסטוריה, הכינרת התמלאה בבת אחת והחשש בדבר המחסור במים הוסר. חוקרים ישראלים שבדקו את הרעיון מכיוונים אחרים הביאו הוכחות חד-משמעיות לנכונות השפעת האל-ניניו. למשל, ניתוח מצטבר של סדרות זמן אודות גובה פני הכינרת משנת 1976 עד שנת 1995 הצביע על מחזוריות של כארבע שנים בממוצע גובה פני הכינרת. השוואת נתוני הכינרת עם אירועי אל-ניניו חשפה לראשונה מתאם ברור בין כמויות מים שזרמו לכינרת וכמויות משקעים שנמדדו באגן ההיקוות של האגם, והראו על תיאום מוחלט עם חמש שנות אל-ניניו בשנים 1976-77, 1979-80, 1982-83, 1986-87, 1991-92.

ממצאי מחקרי המדענים מישראל, נחשבים בכל מקרה יוצאי דופן בטיבם בקרב הקהילה המדעית. בשנת 1996 הוצע, אם כן, לראות באירועי האל-ניניו אחד הגורמים המשפיעים יותר מכולם על קיומה של בצורת או שנות גשם ברוכות בישראל ובמזרח הים התיכון כולו.

חוקרים הדגישו אפוא את חשיבות המעקב הבינלאומי אחרי שנות אל-ניניו פעילות ושנים בהן אינו פעיל כדי לקדם את ניצול המים על ידי חקלאים שיכולים להיעזר בחיזוי טוב יותר של האקלים בתנאי שישולב עמו חיזוי שנות האל-ניניו. באזור שבו המים הינם מצרך נדיר יש בשימוש טוב יותר שלהם כדי לסייע או לקבוע את טיב יחסי השלום הנרקמים בין ישראל לשכנותיה.

פרופ' דן יקיר ועמיתיו, הבוטנאי שמחה לב ידון והקלימטולוג הוותיק אברהם זנגוויל ממכון וויצמן מצאו כי גשמי חורף עזים במזרח הים התיכון (וישראל בפרט) פקדו את אזורנו בתיאום עם שנות אל-ניניו פעיל הגורמות מצד אחד לבצורת קשה באוסטרליה ומצד שני לסערות חזקות במדבריות דרום-אמריקה. עיבוד נתונים של כשני עשורים בשלהי המאה ה20- הראה על קורלאציה חזקה בין שינויי טמפרטורות במזרח האוקיינוס הפסיפי שהושפעו ללא ספק על ידי שנות האל-ניניו, שתרמו לגידול בכמות המשקעים בקרבתנו. הם הביאו כמה דוגמאות המסבירות את ממצאיהם המפתיעים: האחד, החורף הגשום ביותר בישראל במאה ה20- אירע בתחילת 1992, שהיתה אף היא שנת אל-ניניו פעיל. היה זה מהפך רציני לאור שנות בצורת שאירעו קודם לכן בסוף שנות ה80-. השני, שנת האל-ניניו החזק שהתרחש בשנת 1982-83 היתה אף היא שנה ברוכת גשמים באזורנו. השלישי, שנות הבצורת הממושכות בשנות ה30- של המאה ה20- הצטיינו בהעדר שנות אל-ניניו פעיל.

הקשר בין שנות אל-ניניו פעיל לכמות המשקעים במזרח הים התיכון ובישראל הוא חדש למדע, וכל הניסיונות למצוא קשר כזה עד לפני כ20- שנה נכשלו הן בישראל והן בספרד, שגם בה ניסו לבחון מתי ואם אכן האקלים באזורים הים-תיכוניים אכן מושפע מהאירוע החריג. הרמזים שהובאו לעיל בדבר השפעתו החיובית על שינויי האקלים באזורנו מחייבת אפוא את מרכזי החיזוי הבינלאומי של האקלים להיערך לקביעה טובה ומדויקת יותר בדבר הסיכוי שתהיה שנה ברוכת גשמים, או שתהיה שנה שחונה.

לטענת התומכים בהשפעתו של האל-ניניו, השפעתו מאיצה עליה של לחות וחום לעבר האטמוספירה, וכי הוא מזרז את תנועת ענני הגשם צפונה. העננים האלה חוצים את מדבר הסהרה ומגיעים עד למזרח הים התיכון, וזאת הוכיחו בקלות על ידי צילומי לוויינים המשוטטים מעל אפריקה, אירופה ומזרח הים התיכון ונעים במסלול קבוע מעל ומסביב לכדור הארץ.

השפעות האל ניניו

במשך השנים יוחסו תופעות רבות ושונות לתופעות האל ניניו והלה ניניה: להקות הדגים בקרבת מזרח דרום-אמריקה נאלצו להסתגל למים קרים יותר. הלחות באסיה עולה. ההצחחה באזורים נרחבים מנופי היערות הטרופיים של בורניאו ועד שדות החיטה הגדולים באוסטרליה מוגברת, ואפילו עוצמת הגשמים שבין האוקיינוס ההודי ומזרח אפריקה פוחתת. השפעותיו של האל-ניניו מגיעות גם לצפון-אמריקה ולאירופה. המדענים אף גילו כי מהשלבים הראשונים של "התגבשותו הקטלנית" ועד לשיאה של התופעה, נעים המים החמים, מזרחה, לרוחב האוקיינוס הפסיפי. כמה מן ההשפעות של תופעות "הילד" המשוגע  ו"הילדה" הקרירה העלו שינויים מרחיקי לכת בתנאי הסביבה הימית שתרמו לשינויים בשכיחות רבים מהם. ההשלכות הסביבתיות של התופעה תובאנה בהמשך הכתבה.

אלפי הרוגים

אחד מאירועי האל-ניניו הקטלניים ביותר עד היום אירע בשנים 1982-83. הוא גרם לנזק מצטבר של כ8- מיליארד דולר ולמותם של אלפי בני-אדם. השפעתו הרחיקה אז גם למרכז האוקיינוס הפסיפי. גשמי מונסון עזים ירדו במרכז האוקיינוס הפסיפי במקום במערבו, ותקופות יובש פקדו את שולי המדינות בפסיפי. שריפות יער קשות במזרח בורניאו היו בגודל שטחה של שווייץ.

במזרח-אוסטרליה הופיעה הבצורת הקטלנית ביותר שהיתה במהלך ההיסטוריה. סופות אבק של אלפי טונות כיסו את שמי מלבורן, ויובש הרסני פקד את אינדונזיה, הודו, סרילנקה, סין, ברזיל ואת יבשת אפריקה. סופות גשם טרופיות עזות פקדו גם את איי האוקיינוס הפסיפי המרכזי וסופות טייפון פקדו את הוואי וטהיטי.

קינון עופות באיים האלה הושמד לחלוטין בשל סופות הגשמים שהציפו את הקינים. לאורך חופיה המערביים של דרום-אמריקה שיבש האל-ניניו את זרם המים הקרים הנורמלי המעשיר את תנאי הקיום של הזואופלנקטון, ואוכלוסיית דגי האנשובי לאורך חופי פרו קרסה בהעדר מזון.

בשנת 1983 נלכדו דגים אלה בשיעור של כאחוז אחד בלבד בהשוואה ל10- שנים קודם לכן. בעיות דומות היו לדגי הסרדין ובעקבות הפחת הגובר באוכלוסיות הדגים נפגעו גם עופות ים וכרבע מאוכלוסיותיהם של כלבי הים ואריות הים בצ'ילי. חופי פרו ספגו מנת גשמים של כ3- מטרים במשך כחצי שנה, והשיטפונות שנגרמו בעטיים הציפו שטחי ענק, כיסו דרכים, הרסו גשרים והפכו את חופיה לעיסת בוץ.

באזורים אחרים כמו בדרום ברזיל, בארצות הברית הגובלת במפרץ מקסיקו ובסין, היו שיטפונות מוגברים שכילו לחלוטין שטחי חיטה. בקליפורניה לבדה נאמדו הנזקים אז במיליארד דולר.

עם זאת, חיזוי נכון של  האל-ניניו הבאים הפך ב20- השנה האחרונות לחלק בלתי נפרד מתכנון החקלאות וניצול המים בברזיל, בפרו, באקוודור, באוסטרליה, בסין, בהודו וכן באתיופיה ובדרומה של יבשת אפריקה.

דוגמה מעניינת לניצול האל-ניניו לטובה היתה בשנת 1994, כאשר במחקר שפורסם בכתב העת המדעי היוקרתי "NATURE", מצאו מארק קן מאוניברסיטת קולומביה ורוג'ר בוקלנד מרשויות הפיתוח של דרום יבשת אפריקה כי יבולי התירס בזימבאבווה בין השנים 1973-90, עלו בתקופות שבהן לא היה האל-ניניו דווקא הרסני כל-כך בחצי הכדור הדרומי.

הילד המשוגע מכווץ איגואנות

מחקר ממושך שנערך באיי גלאפגוס, ליד חופי אקוודור, הוכיח לאחרונה כי איגואנות ימיות מתכווצות כשהן מתקשות להשיג מזון. חוקרים מאוניברסיטת אילינוי פרסמו במגזין "NATURE" (בינואר 2000), ממצאים לפיהם מספר איגואנות התכווצו בשבעה סנטימטרים (20% מאורכן) במשך שנתיים בלבד. בתקופה זו, כידוע, פקדה תופעת האל ניניו את האזור.

כתוצאה מכך עלו כמויות הגשם בצורה ניכרת וכמות אצות הים המצויות לאורך החופים הסלעיים, שהן עיקר מזונן של האיגואנות, הצטמצמה ביותר. החוקרים מצאו כי האיגואנות שהתכווצו יותר מהאחרות הצליחו לשרוד בימי הצנע הללו, זמן רב יותר בשל שימוש יעיל יותר באנרגיה וניצול טוב יותר של המזון.

תמותת אריות הים

מי האוקיינוס החמים שהביא האל-ניניו של שנת 1997 מהאי סן מיגל השפיעו לרעה על טרפן של נקבות אריות הים הקליפורניים המיניקות את עולליהן; שפע דיונונים ודגי רקק השוכנים לרוב בקרבת פני המים צללו בעקבות הדבר לעומק שמעבר לטווחי הצלילה של ארי הים, המעדיף מים צוננים יותר. אם בעונות רגילות, שיעור תמותת הגורים עומד על כ25- אחוזים, אזי, באל-ניניו זה מתו כ70- אחוזים מהם.

הרס יבולים

לרוב, מביא האל-ניניו את הבצורת למזרח-אפריקה, אבל בחודשים האחרונים של שנת 1998 המטירו העננים היפהפיים במזרח היבשת ממטרי-עוז כה חזקים שיבולי החקלאות נהרסו וגרמו לרעב קשה בסודאן, בקניה ובסומליה.

ארגוני סיוע רבים סיפקו מזון ליתומים ולאנשים חסרי קורת גג. היו שתלו את הממטרים הללו בהשפעות האל-ניניו של 1997-98, שפגע גם באיים, והותיר את רישומו בעיקר על האי זנזיבר. הממשל הטנזני ניסה, כתוצאה מכך, לפתח באי הקולוניאלי העתיק והחשוב בדברי הימים של היבשת, את התיירות האקולוגית הימית; אך נכשל. האי נותר ריק מתמיד מתיירים, מסיבות שטרם הובהרו.

בצורת ממושכת

גם בשנת 1991, ולא רק בשנים קודמות, נמצא שהשפעותיו של האל-ניניו חורגות מן האוקיינוסים ומשפיעות גם על היבשות. בצורת ממושכת נגרמה בחלקים שונים של אפריקה במאות השנים הקודמות. ואכן, את דרומה של יבשת אפריקה פקדו שנות בצורת ממושכות, אולי הקשות ביותר בשלהי המאה ה20-. נשות זימבבואה נצפו משתמשות במקלות לדיג טרמיטים מקניהם בדומה למנהגי השימוש בכלים של שימפנזים בגלל חששותיהן כי ייקלעו לרעב כבד, דוגמה נוספת להשלכות שינויי האקלים באוקיינוס הפסיפי בעטיין של שנות אל-ניניו.

הדייגים דווקא מרוצים

למרות שהאל-ניניו נתפס עדיין כתופעה מעוררת אימה, מי שמצליח בכל זאת להנות ממנו הם הדייגים. דייגים בחופי קליפורניה, למשל, נתקלים לא פעם להפתעתם בלהקות דגים ענקיות שמעולם לא צפו בהן קודם לכן במימי האוקיינוס הפסיפי. למשל, דגי טונה זהובי זנב, ברקודות, לבוט ואפילו דגי ירח. הדייגים הללו מתהפנטים עד מהרה מהדיג המוצלח, לאחר שהם מעלים על סיפון ספינותיהם במהירות הבזק מלוא החופן דגים שמעולם לא התכוונו ללוכדם. ספינות דיג אחרות נמשכות למוקדי הדיג העשירים כמו למגנט. להפתעת הדייגים בקליפורניה, מדריכי צלילה, חוקרים ותיירים, התברר להם כי האל-ניניו פועל כמו מדרכה ימית נעה עבור מגוון רחב של דגי מים חמימים, המצפינים מעבר למקסיקו רק לעיתים נדירות.

דגי חנית הגיעו כך עד למדינת וושינגטון שחופיה גובלים כבר בקנדה. הופעת הדגים הנדירים מעוררת לרוב בהלת דיג חסרת תקדים. דייגים בהמוניהם חולמים להידמות לסופר ארנסט המינגווי מ"הזקן והים" והם יורדים לאוקיינוסים עם רפסודות, קייאקים, גלשני גלים וכל כלי שיט אחר שהם מצליחים לשים עליו את ידיהם.

משיטי יאכטות וספינות דיג, משכירים את ספינותיהם ורושמים הזמנות להנאתם. הדייגים הצוהלים מצליחים לדוג דגים בקלות במרחק של קילומטרים אחדים מהחופים ואינם צריכים להרחיק ולהסתכן בעומק הים. הדייגים חוזרים ממסעות הדיג היומיים שלהם עם מאות ברקודות. הם נפגשים עם להקות דיונונים ענקיות והאוקיינוס מתמלא גם בסירות דיג פרטיות.

אי המילניום

למי שמתכנן חופשה במלדיבים: כדאי למהר! מודלים ממוחשבים חוזים כי בגלל התחממותו הצפויה של האקלים, גורלם של איים במדינת קיריבאטי, טובאלו והאיים המלדיביים, נחרץ לשקיעה מתחת למים. כמו כן חוזים גם לשטחים חקלאיים נמוכים וערי-חוף גדולות ברחבי העולם כולו, כי החופים יוצפו.

אנו רואים זאת לא פעם בערוצי המדיה השונים בעקבות הוריקנים וסופות גשמים טרופיות המציפים תדיר חופי מדינות כמו פלורידה בארצות הברית, מקסיקו, גואטמלה, וכמובן בנגלהדש, ואיים רבים. ההוריקנים נוטלים חייהם של עשרות בני אדם או יותר.

הצפות אלה נובעות מעליית מפלס האוקיינוסים.

בשנת 1990 העריכו בארגון IPCC כי גובה מי הים יעלה ב18- סנטימטרים עד לשנת 2030, וב44- ס"מ עד לשנת 2070. סכנת הסערות הקטלניות הגורמות למותם של בני-אדם רבים תהיה שכיחה יותר, אחת ל35- שנים בהשוואה לתדירותן כיום שהיא אחת ל150- שנים. נהר התמזה יגאה אף הוא לפי התחזיות. הגורם לסערות הללו שנוי עדיין במחלוקת, אך הוא מצטרף לסכנה הצפונה לעולם משקיעת איים הדרגתית או מהירה. אין ספק כי פעילות משותפת מואצת של מדינות עשויה לקדם את הבעיה ולסייע בפתרונה. "כנס האדמה" שהתקיים ביוני 1992 בריו-דה-ז'נרו, למשל, סייע בקידום עצירת הגידול בחור(י) האוזון. כיום מנסים לפתור את הבעיה ארגונים בינלאומיים שונים.

זוכרים את "אי המילניום" - האי הראשון אליו הגיעה שנת 2000? אז גם לשם אם רציתם לנסוע כדאי לעשות זאת בקרוב. אי המילניום שייך למדינת קיריבאטי השולטת על מספר איים בדרום האוקיינוס הפסיפי. שם שקיעת איים היא כבר לא תחזית, אלא כבר התרחשה הלכה למעשה. שני איים של המדינה כוסו לאחרונה במים, טבעו והיו לקורבנות הראשונים של העלייה המשוערת במיפלס הימים שנובעת מהתחממות  האקלים. כך דיווח לראשונה העיתון הבריטי רב ההשפעה אינדיפנדנט. העיתון אף ציין כי סכנה מיידית צפויה גם לאיים קטנים נוספים.

האל ניניו ותמותת האלמוגים

מדענים רבים מדווחים היום על תהליך של "הלבנה" מואצת של אלמוגים (על תהליך זה ניתן לקרוא בגיליון 71 של המגזין).  ההלבנה מעידה על תמותה מואצת של אלמוגים ברחבי העולם.

המדענים חושפים תהליכי גסיסה ומוות של שוניות האלמוגים ברחבי הגלובוס. מחקרים אמפיריים הראו כי בעשרים השנים האחרונות של המאה ה20-, התקשר הדבר לאירועי האל ניניו שהתרחשו לרוב מדי כשלוש עד ארבע שנים.

התברר כי האל ניניו המתנודדים משאירים את רישומם על האוקיינוסים הפציפי, האטלנטי וההודי, גורמים נזק ישיר לאלמוגים שרגישים ביותר לשינויי אקלים (ובעיקר לטמפרטורות).

קרבתם של אלמוגים לפני המים מסבירה את רגישותם לעליה בטמפרטורות האוקיינוסים. ניסויים מבוקרים במעבדה ובטבע הראו כי די בהעלאת טמפרטורת המים במעלה אחת צלזיוס בלבד כדי להאיץ את גסיסתם. המחקרים האחרונים העלו כי אירועי ההלבנה של האלמוגים היו בסינכרוניזציה מובהקת עם אירועי האל-ניניו. כל אירועי ההלבנה התקשרו אפוא לאירועי האל-ניניו שהיו בין השנים: 1979-80, 1982-83, 1986-87, 1991, 1994 ו1997-98-.

ההלבנה המואצת התרחשה הן באוקיינוס ההודי והן בים הקריבי, מה שמעיד כי שנות האל-ניניו השפיעו על כל היבשות והגיעו לכל הגלובוס.

המדענים מניחים כי שינויי האקלים ישפיעו בחוזקה על האלמוגים. עם זאת, יש דווקא הטוענים כי די במגמת עלית טמפרטורות המים, כדי להביא להתפשטות מואצת של האלמוגים ולא רק לגסיסתם. ייתכן אפוא שהעלייה בקרינת העל-סגול (UV) ובקרינת השמש הישירה משתלבים ומאיצים את תהליכי הגסיסה של האלמוגים.

ובעצם אנחנו אשמים

בכל המקרים האלה, הוסבר שהעלייה המשוערת במפלס הימים קשורה אף היא להתחממותו הודאית הנוכחית של כדור הארץ, והיא תולדה של זיהום הסביבה ופעילותו הכושלת של האדם בשימורה. גזים כמו פחמן דו חמצני, הנפלטים תדיר מתחנות כוח וכלי רכב, מצטברים באטמוספירה ו"כולאים" את חום השמש, שאיננו יכול לחזור לחלל.

התהליך הזה, שכונה "אפקט החממה", יגרום לפי הערכות המדענים, להצפה של אזורי-חוף גדולים ברחבי העולם כולו בתחילת המילניום השלישי, ולמרבה הצער כבר הטביע את האיים הראשונים בשלהי המילניום השני. היערכות המדינות לקדם את הבעיה מתנהלת בעצלתיים.

אחת הסוגיות העיקריות המעסיקות את שומרי הטבע בתחילת המילניום השלישי היא כיצד לשמר את הסביבה הגלובלית כנגד פעולותינו אנו והשפעתנו הקלוקלת המאיצה את שינויי האקלים ועלולה להביא לאסונות רבים נוספים.

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>