משהו השתנה בהערכות המצב של הישראלים, אחרת אי אפשר להסביר את הנהירה הגדולה בחזרה לסיני, לחופים ולאתרי הצלילה שהושארו מאחור. צוות 'ים' הלך בעקבותיהם. מטאבה לשארם ובחזרה

מאת נחום דוניצה, צילומים דוד פילוסוף

הרוח המדברית החמימה הסתחררה לה בין סוככי הדקל של שפת הים, והעלתה לאוויר מעט מהחול הזהוב. היה חם בחוץ, על כסאות הנוח המרווחים, אבל, מצד שני לא היה כלל וכלל לח, לפחות לא באופן התל אביבי המתיש והמעצבן. ערב נאה ושקט. כמה שקט. בדיוק סוג השקט שחיפשתי. שקט שאינו מעיק. שקט של מדבר. השקט של סיני. המיקום: רדיסון טאבה (5 כוכבים פלוס), מצרים. הזמן: יולי 2003. הסיבה לחגיגה: נסחפנו אחרי הזרם הגואה וגובר של הנהירה הישראלית לסיני. וכן, לא התעלמנו מהחסכון הניכר שבנופש בסיני.
הרומן המתחדש עם חופי סיני החל בחופשת הפסח האחרונה. אז, כך מעריכים, נפרץ המחסום הפסיכולוגי. במהלך 10 ימי החג חצו את הגבול בטאבה יותר מ-16 אלף ישראלים. המגמה התחזקה בחגים שאחרי - יום העצמאות ושבועות וביוני, כך מדווח מנהל מסוף הגבול, איציק חי, 60 אלף ישראלים ירדו לסיני. תמונת המצב נכון לחודש יולי 2003 - מדי סוף שבוע חוצים את הגבול יותר מ-3000 איש בממוצע. חי מעריך כי ביולי ירדו לסיני כ-90 אלף ישראלים.
מי שמחפש הוכחות נוספות לשינוי במצב צריך לפתוח את עיתוני סוף השבוע, או להרים טלפון לאחת מסוכנויות הנסיעות המתמחות בסיני. נראה שהגורמים המסחריים הבינו את הפוטנציאל וחזרו לתמונה, ובגדול. מילת הקסם: דילים, אשר בחינה מדוקדקת שלהם מגלה כי הם זולים משמעותית מחבילות דומות המוצעות באילת השכנה, וכן, כולל אפילו טיסות. כך לדוגמה, שלושה לילות, כולל ארוחת בוקר, יעלו בהילטון דהב 405 שקל, היאט ריג'נסי טאבה הייטס - 560 שקל ואילו מריוט טאבה הייטס - 586 שקל. רדיסון טאבה סאס, הפחות מוכר, אם כי בעל דירוג 5 הכוכבים הזהה, נמכר במהלך יולי בכ-830 שקל לאדם, לשלושה לילות בחצי פנסיון ובתוספת טיסה מתל אביב לאילת ובחזרה.

דאגה במשרד החוץ
משרד החוץ והמטה ללוחמה בטרור, אם נהיה כנים, אינם ממש מאושרים מהמצב החדש המסתמן. הם אפילו מודאגים מהדהירה הגדולה דרומה ומתפלאים על ההתעלמות מהאזהרות שלהם. החודש, אולי כמענה למצב החדש, חודשה ההמלצה לישראלים להמנע מלהגיע לסיני. ההמלצה הראשונה בסידרה פורסמה עם תחילת האינתיפאדה לפני כשלוש שנים. במטה ללוחמה בטרור אומרים כי זו לא 'סתם' המלצה, אלא בהמלצה המבוססת על התרעות מודיעיניות.
בדלפקי מעבר הגבול בטאבה אין שום סימן של עצבנות בקרב המתכננים לעבור. בתור המאוד ארוך, אך המסודר יחסית, עומדים מטיילי תרמיל לצד משפחות שלמות הכוללות גם סבא וסבתא וגם יונקים במנשאים. אם מישהו פוחד כאן מהצפוי לו בצד השני של הגבול, הוא מסתיר זאת היטב.
המעבר הישראלי עובר חלק וכך גם המצרי. נציגי הרשויות המצריים, האנשים במעבר הגבול, החל מהחיילים הבודקים את הדרכונים ועד הפקידים המחתימים אותם, מתגלים כמסבירי פנים ואדיבים. כל התהליך כולו נמשך כשעה, שאת רובה מעבירים בחללים ממוזגים, מוגנים מ-40 המעלות שבחוץ.

מסתמנת אלטרנטיבה
אחרי חצי שעה של נסיעה אנחנו באתר הנופש והתיירות המצרי טאבה הייטס. רצועת חוף בת מספר קילומטרים, אשר במעט חזון וכסף של יזמים מצרים וזרים מתחיל להסתמן כאלטרנטיבה תחרותית ביותר לקו החוף האילתי. על הציר הזה ניצבים כיום מלונות דוגמת רדיסון סאס, הייאט, מאריוט ובמהלך הקיץ יתנוסס שם גם סופיטל.
התחנה הראשונה במסלול שלנו, שבקצהו מחכה שארם א-שייח', היא מלון רדיסון, אשר מפעיליו, כמו שאר בעלי המלונות בסביבה, מעדיפים לכנותם Resorts, ובתרגום חופשי לעברית: אתר נופש. הסיבה: להוציא את שמציע המקום בתחום הלינה והאוכל, ניתן לבלות כאן את הזמן שבין לבין (בין האוכל והשינה) במגוון פעילויות פנאי. יש מספר בריכות, שני מגרשי טניס, ג'אקוזי ומסאז'ים, חדר כושר, מועדון לילדים וחוף ים בתולי המציע מגוון סוגי ספורט ים - ועל כך בהרחבה בהמשך.
בשלב הזה ניתן להכנס לתיאורים מפליגים על האוכל במקום, על הבר השקוע במי הבריכה הראשית, על השקט והשלווה, על התיירות האנגליות שבאות לחשוף הכל, אבל, רגע, אנו כאן במשימה קדושה. לבחון מה מציעה סיני לצולל הישראלי. וכאן נכנס לתמונה אלן סובול, בן 53, יו"ר Red Sea Waterworld, יזם ובעל חזון ומי שמוכר יותר מכל כאדם שפתח את מרכז הצלילה הראשון בחופי מפרץ נעמה, ב-1971, במלון קאראוואן. סובול התחיל לצלול כבר בגיל 8 ומאז לא הפסיק. כיום הוא מעצמת צלילה של איש אחד, עם סניפים בטאבה ובשארם - שם הוא מפעיל את ה- Red Sea Divers College. לפני שלוש שנים הגיע לאזור טאבה הייטס ונדלק. הוא יצר קשר עם אנשי הייאט ריג'נסי שכבר פעלו במקום והחליט שהוא הולך להרים שם באמצע השממה מרכז ספורט ימי לתפארת. הצולל המגיע לאחד ממלונות הפאר ומכאן ואילך הוא בוחר לעצמו את התפריט היומי: מצנחי רחיפה, שיט קטאמרן, הוביקאט, קאנו, או יציאה לשיט צלילות על המפרשית של המרכז, או אולי על אחת משתי ספינות הצוללים של המרכז. המקום ערוך לקליטת 100 צוללים במקביל ובשארם, מדווח, סובול, הוא ערוך לקליטת 700 נוספים, כאשר אם יש לחץ מוגבר באיזור טאבה, הציוד מגיע מהדרום. בין לבין נהנים הצוללים מהאווירה וממסעדה עם ניחוח איטלקי שסובול מפעיל במקום. "זהו אתר נפלא למשפחות", הוא אומר. "חלק מהמשפחה יכול לצאת להפלגה ולצלול באתרים אותם מציע הים האדום בשפע והחלק האחר יכול להשאר בצל ליד הבריכה במלון".
בחודשים הקרובים מגלה סובול, יהיה אפילו יותר קל להגיע לטאבה הייטס מהגבול. במעבר המצרי ימקמו הוא ושותפיו בתי המלון דלפק קבלה אשר יקל במאוד את המתכננים לעבור אליהם ובמחיר צפוי של 5 דולר בלבד, הם אף יזכו להסעה מסודרת אל בית המלון הנבחר.
המרכז פועל מדי יום עד שש בערב. עם ההגעה חייבים להציג תעודה בתוקף ולוגבוק. אם יש לצולל פחות מ-20 צלילות, או אם לא צלל מזה חצי שנה, חייבים לעבור צלילת רענון - שמחירה 45 דולר. בשלב זה רצוי לזכור שאם הגעתם ללא ציוד ניתן לשכרו במקום.
ולמחירים לדוגמה: צלילת אינטרו של כשלוש שעות: 50 דולר, קורס צלילה כוכב 1 - 280 דולר - נמשך שלושה ימים וכולל שתי צלילות מים פתוחים ושלוש צלילות בבריכה. צלילה אחת תעלה אצל סובול (גם בשארם) 35 דולר, שתי צלילות - 60 דולר. חבילה של 10 צלילות תעלה 260 דולר ולכל צלילה - וזה כלל ברזל אצל המצרים - חייב להתלוות מדריך מקומי, שעלותו 25 דולר כשאליו יכולים להתלוות עד 4 צוללים. למחירים הללו צריך להוסיף, אם השארתם את הציוד בבית, עוד 10 דולר לחליפה מלאה, 12 דולר לווסת דולר9 ל- BCD, 4 דולר למסיכה ולשנורקל ו-5 דולר לסנפירים. פנס יוסיף למחיר עוד 7 דולר ומילוי מיכל עולה כאן 10 דולר.

קרירות בדהב
מטאבה לדהב המרחק קצר - כשעה נסיעה. העצירה הבאה שלנו היא הילטון דהב. 163 חדרים במבנים נמוכים צבועי לבן מסנוור, המפוזרים בין בריכות מים מלאכותיות ורדודות, המוארות בלילה. קשה לסבול במלון חמישה כוכבים. ושוב, התפריט הרגיל: בריכות שחייה, מגרשי טניס, שלוש מסעדות (שבאחת מהן על הגג באוויר הפתוח אכלנו ארוחת ערב), כמה בארים ומועדון ילדים. "סיום המלחמה בעיראק שינה לחלוטין את תמונת המצב", אומר פיטר פורסייט, מנהל המלון ומי שמאחוריו שנים של עבודה בהילטונים של ביירות ותל אביב. "בפועל, שום דבר לא ממש השתנה, אבל, אם תסתכלו מסביב פתאום תגלו שאתם לא הישראלים היחידים כאן. מגיעות משפחות שלמות אלינו ואני יכול לומר זאת בסיפוק רב. אנו ערוכים לבילוי משפחתי ובמיוחד אם חלק מבני המשפחה גם צולל. יש כאן אתרים שאין אליהם נגישות משארם ובהחלט מהבחינה הזאת יש לנו פלוסים רבים. האוויר כאן קריר יותר והרוח הופכת את חוף הים לאידיאלי לחובבי גלישת הרוח. סוגי בילוי אחרים אותם אפשר לחוות במלון הם: טיפוס על הר משה (סיפור של כשלוש שעות) וביקור במנזר סנטה קתרינה".
במסעדה הראשית של הילטון דהב אוכלים להם ארוחת בוקר תמיר פישר וירון אמיר, שני צוללים צעירים ממרכז הארץ. השעה שמונה בבוקר והם מתכוננים לצלילה הראשונה של היום. "די נגמר לנו מאילת. נהגנו לרדת לשם לצלילות לפחות פעם בכמה חודשים, אבל, כמה כבר אפשר לצלול באותם מקומות בדיוק? חוץ מזה נמאס לנו להיות דבוקים לאלפי ישראלים שהגיעו לאילת לבלות עם הילדים וכמובן לא לשכוח את נושא המחירים - הרבה יותר זול במצרים. שלוש שנים חלמנו על סיני והים האדום וכשהחל גל החזרה לכאן החלטנו שהגיע זמן להצטרף".
השניים כבר היו בעבר בדהב ובסיני. את הילטון בחרו בגלל המחיר הנוח. "הרבה ישראלים צעירים באים לסיני ומתנחלים בחושות בגלל הרצון לתפוס ראש באמצעים לא ממש חוקיים. לעתים הם עושים זאת משיקולים כספיים ולא מודעים בכלל לעובדה שהמלונות הכי הכי כאן הם ממש לא יקרים. הנה אנחנו השגנו כאן עסקה של שלושה לילות במחיר של 800 שקל לשנינו! לא שווה בשביל לחזור מיום בשמש ובמים המלוחים למזגן ולחדר של מיליון דולר?".
השניים למודי נסיון ואת הצלילות הם מתכוונים לבצע באמצעות אחד ממרכזי הצלילה הפזורים בעיירה ולא באמצעות המרכז המפואר שבבית המלון השייך ל- Sinai Divers. "המחירים כאן רצח", הם אומרים. "נכון שהמקום מתוחזק ברמה גבוהה ובעבר כבר צללנו איתם, אבל, אחרי שביקשו מאיתנו 50 אירו עבור שתי צלילות רענון, כשאת הציוד הבאנו מהבית, החלטנו לרדת העירה. איך אנחנו יודעים שנבחר מקום סביר? פשוט: אנחנו לא צוללים עם אנשים לא נחמדים... וברצינות, חוץ מהמחיר שחייב להתאים לנו, אנו מבקשים לעשות סיבוב במקום, לבדוק את רמת תחזוקת הציוד, פוגשים את המדריכים ושואלים שאלות. הם חייבים להיות מקצועיים, עם ותק ונסיון ולהכיר את המקומות אליהם נרד לצלול. שיחשבו שאנחנו נודניקים, אבל שנגיע לבסוף למקום שלא יסכן את חיינו כשכבר נהיה במים. באנו להנות, לעשות כיף והכי חשוב להמשיך לחיות".
כשפגשנו שנית את השניים באותו ערב, התברר שמצאו מועדון שדרש מהם 140 דולר לחמש צלילות, כולל צלילת לילה אחת וכולל יציאה ארוכה לאתר ראס אבו גאלום. "היו מועדונים שכבר היו מוכנים לרדת איתנו ל-17 דולר לצלילה, אבל הרגשנו לא נעים שם והתחזוקה היתה על הפנים. בממוצע גילינו שרוב המועדונים שעל החוף גובים בסופו של דבר כ-20 דולר לצלילה" (ראו מסגרת לעוד חוויות מיד ראשונה).

לשלם ביוקר
רולף שמידט, מנהל Sinai Divers לא מופתע מהטענות, "אבל תסתכלו מסביב בעצמכם, אחר כך תרדו העירה ותעשו סיבוב בכמה מהמקומות שקוראים לעצמם מועדונים, תבדקו את רמת הציוד, את איכות המדריכים ותגיעו למסקנה לבד: מי שמשלם בזול בסוף ישלם ביוקר. במקרה הזה התשלום של 'הביוקר' יכול לעלות לך בחיים או בנכות", הוא אומר.
רולף מפעיל כיום מרכזי צלילה בדהב, בשארם ובהורגדה. מקומות מרשימים, מתוחזקים במיטב הרוח היקית ומשדרים מקצועיות. הן באתר בדהב והן בזה שבשארם, בו ביקרנו למחרת, נראה שעבודה לא חסרה להם. "זה נכון", מאשר רולף. "היו הרבה מקומות שקרסו עם עצירת הגעתם של הישראלים לסיני. אנחנו פשוט נערכנו בהתאם וכיום רוב הצוללים שלנו מגיעים בחבילות צלילה מאירופה. הם משלמים מראש על הכל ועסקת החבילה עם בתי המלון יוצאת להם זולה משמעותית".
ולמחירים לדוגמה (כאן יש לשים לב שהמחירים נקובים באירו): חצי יום צלילה - צלילה אחת כולל משקולות, מיכלים וליווי מדריך - 25 אירו, שתי צלילות - 48 אירו. צלילת לילה - 30 אירו. חבילה של 10 צלילות תעלה 195 אירו. חבילות צלילה: יום הכולל רכיבה על גמלים ושתי צלילות באתר גאבר איל בינת' - 85 אירו. זהו גם מחירו של יום ספארי לראס אבו גאלום. יומיים לאתר הקסום הזה יעלו 160 אירו. יום לטיראן, או ראס מוחמד, באמצעות ספינה (כולל הסעה לשארם) יעלה 100 אירו ומסע אל הטיסטלגורם הטבועה, יעלה 155 אירו. לחפצים בשני המסלולים הללו רצוי לזכור שיש צורך בוויזה שאותה חייבים לקבל מראש בשגרירות המצרית בתל אביב, או באמצעות משרד הנסיעות. לדברי רולף, גם זה לא מספיק וישראלים שרוצים לרדת לכיוון דרום ים סוף חייבים להירשם לפחות שלושה שבועות מראש, להפקיד את הדרכונים ולשלם מראש את מלא עלות הנסיעה. "אם מסיבה כלשהי ההפלגה לא יוצאת לפועל, או שהנוסע לא מקבל את ההיתר, הוא לא יזכה לקבל את כספו בחזרה".
על קו החוף, בתוך דהב העיר, במועדון הצלילה נסימה, מרכז הצלילה הראשון בדהב, המחירים עדיין נקובים בדולרים. לקראת החורף יעברו אף הם לשימוש באירו. גם לכאן מגיעים כעת יותר ישראלים, מדווח מקסימיליאן לינדנר, מנהל מרכז הצלילה והמלונית הסמוכה. במקום 51 חדרים ממוזגים, עם שירותים ומקלחת צמודים. זה אמנם לא הילטון, אבל במחיר של 42 דולר לחדר (נקי ומסודר), כולל ארוחת בוקר, אתה ממוקם באמצע הטיילת של דהב קרוב לכל מקום ועם בריזה מהים. במקום בריכה קטנה לטובת האורחים, הרבה מקום להזרק ומסעדה חביבה לארוחות הערב.
מרכז הצלילה נוסד ב-1992 וערוך כיום לכ-50 צוללים. גם כאן קל לזהות את המגע היקי של מנהל המקום. "אנחנו למעשה המרכז הגדול ביותר על הציר של דהב, אם לא לוקחים בחשבון את המרכז שבהילטון ולמעשה שמים את עצמנו בשורה אחת איתו, מול כל מועדוני הגראז' שיש כאן בסביבה. הם גורמים ליותר מדי תאונות. כבר שמעתי על כאלה שלוקחים ממך 8 דולר לצלילה... אם לוקחים בחשבון שצריך לשלם למדריך המוסמך, לתחזק את הציוד כמו שצריך ולהפעיל את המקום, אז ברור שהמחיר בא על חשבון משהו ולא הייתי רוצה לגלות שזה בא על חשבון הבטיחות שלך הצולל".
ולמחירים לדוגמה: צלילת אינטרו - 45 דולר, צלילה אחת תעלה 25 דולר, שתי צלילות - 45 דולר. חבילה של 10 צלילות תעלה 200 דולר - המחירים כוללים את המדריך המקומי (שהוא חובה), מיכלים, משקולות והובלה לאתר. 9 דולר תצטרכו להוסיף לחליפה מלאה, 9 דולר לווסת כולל אוקטופוס, 8 דולר ל- BCD, 4 דולר למסיכה ולשנורקל ו-2 דולר לסנפירים. פנס יוסיף למחיר עוד 6 דולר. על כל צלילת לילה יש להוסיף 5 דולר. ניתן לעבור כאן קורסים של PADI במגוון רמות. דרגת צולל מים פתוחים תעלה כאן 290 דולר Divemaster (קורס של 3 שבועות) יעלה 600 דולר והמרכז מציע הנחה של 20% על כל צלילה למי שסיים את הקורס במקום.

צלילה עם גמל
אתרי הצלילה אליהם מכוונים מרבית הצוללים בסביבה, מכסים קו חוף של כ-20 ק"מ, בין הקירות הדרמטיים של הפעמונים, 11 ק"מ צפונה מדהב ועד המערות, 10 ק"מ דרומה. האתרים הפופולריים ביותר הם גן הצלופחים (מקום משכנם של, איך לא, צלופחים), האיים (מעין מבוכים מפותלים של שוניות אלמוגים מרשימות), הריף של ריק, המגדלור (שמומלץ בעיקר לצלילות הלילה), הקניון והאואזיס. 15 ק"מ צפונה משם מצוי ראס אבו גאלום, שמורת טבע ימית השווה ביקור ולו גם בגלל חוויית ההגיעה לאתר. היות ולא ניתן להגיע לשם בכלי רכב חייבים לעשות את מרבית המסלול על גבו של גמל. 30 ק"מ דרומה מדהב מצוי גאבר אל בינת', שגם אליו ניתן להגיע רק על גב גמל. שווה כל טלטול שכן נופים עשירים כל כך בחיים ימיים וגני אלמוגים כמו שתתמצאו שם לא תמצאו במקומות אחרים.
במלון אנו פוגשים עוד דוגמה לרוח היזמות המצרית. אלאה חאפז, הוא יו"ר חברת השכרת הרכב "מקס" והוא מחכה בקוצר רוח להתגברות זרם הנכנסים מישראל, בהחלט מובן בהחלט, אם לוקחים בחשבון כי החברה מפעילה צי מכוניות בכל סיני, בנוסף למגוון שירותי הסעות. כך לדוגמה, נסיעה מדהב למחסום הגבול בטאבה, תעלה - 15 דולר, ספארי ממלון דהב לקניון הלבן, הקניון הצבוע, או ספארי גמלים לראס אבו גאלום - 53 דולר. מכונית היונדאי לחמישה נוסעים תעלה, ללא הגבלת קילומטראז' - 40 דולר ומיצובישי לנסר - 60 דולר ליום, כולל ביטוחים. צריך רק לזכור שבמקרה תאונה, או אם שוטר מחרים את מסמכי הרכב, התענוג הזה יעלה לשוכר 200 דולר. בהתחשב בעובדה שמעבר הגבול לכלי רכב הוא סיפור היכול להמשך מעל 3 שעות - בכיוון למצריים וכי הדלק המצרי לא ממש מומלץ לרכבים ישראלים, הרי שאופציית השכירות לא רעה כלל.

חוזרים לאומבארק
בדרך לשארם, אי אפשר שלא להזכר בכל אותם פעמים בהם עשינו את המסלול הנפלא הזה. נוף ההרים האדמדם, מזכיר ימים אחרים, בהם ללאומיות לא ממש היתה חשיבות, בהם כולם היו כאן חברים של כולם. זו אולי גם הסיבה מדוע התחנה הראשונה שלנו היא אומבארק ומועדון Shark’s Bay, 12 ק"מ צפונית לשארם. אומבארק, האיש והאגדה, לא השתנה. העברית שלו אותה עברית, הניצוץ בעיניים אותו ניצוץ ממזרי והוא בהחלט התגעגע אלינו.
מועדון הצלילה שלו פועל כאן כבר 15 שנה, מנותק מרעש התיירים של מפרץ נעמה ומקום אידיאלי למי שמחפש את השקט. הלינה מתבצעת בחושות מאווררות, לסגפנים ובחדרי עץ ממוזגים (עם מקלחות צמודות) לפחות ספרטנים.
התעסוקה היומית כאן מגוונת. ניתן לרבוץ בחושה בחוף ולזלול פיצות עם טחינה מקומית (ניסינו וזה בהחלט שילוב טעים), לשנרקל בקרבת החוף, לצאת למסעות ספארי ג'יפים, או לצאת לספארי באחת מחמש ספינות ה- Freedom של המועדון, היוצאות לריפים המפורסמים של טירן, או לראס מוחמד (שתיים מהן ממוזגות שלוש בלי).
ולמחירים לדוגמה: צלילת אינטרו מהחוף - 50 דולר, צלילת אינטרו מספינה - 65 דולר. טיול שנירקול עם הספינה - 25 דולר. צלילה אחת (ללא ציוד) תעלה 25 דולר. טיול יום אחד לאתרי הצלילה באיזור - 50 דולר. שלושה ימי שיוט - 142 דולר וחמישה ימי שיוט - 225 דולר. צלילת לילה במפרץ הכרישים - 35 דולר.
 
התא של עאדל
על רקע הידיעות על סגירתו של תא הלחץ האילתי, אנו הולכים לבקר עוד חבר ותיק, ד"ר עאדל טאהר, רופא צלילה, איש אשכולות ומי שאחראי על תא הלחץ של שארם ואולי אחד מתאי הלחץ היותר מתוחזקים שיצא לנו לראות.
מה קורה כשמגיע אליכם דיווח על תאונת צלילה?
"בדרך כלל מגיע דיווח מספינת הצוללים, או ממרכז הצלילה. אם מעריכים שיש חשש לתאונת צלילה אנו יוצרים קשר מיידי עם צוות החילוץ הממוקם דקות מאיתנו. יש להן ספינה מהירה ייעודית לחילוצים והיא יוצאת לשטח. למעשה, תוך חמש דקות היא כבר במים בדרך למפגש עם הנפגע.
כשההחולה מגיע לחוף הוא מועבר מייד אלינו למתקן ואנו מבצעים את ההערכה הראשונית (אם היא לא נעשתה כבר על הסירה). על פי הבדיקה שלנו, תוך פחות משתי דקות החולה כבר יכול להיות בתא הלחץ..."
המתקן עליו אחראי ד"ר עאדל, נמצא בבעלות משרד התיירות המצרי. הוא פועל מאז 1993 ומאז הציל חיי רבים. "אצלנו בניגוד למקומות אחרים בעולם, כן כולל ישראל, קודם כל מטפלים בנפגע ורק אחר כך שואלים מאיפה הוא בא והאם יש לו ביטוח שיכסה אותו... המדיניות שלנו היא קודם להציל את חיי החולה, קודם כל לפתור את הבעיה. לא נדחה אף אחד בגלל שאין לו ביטוח צלילה, למרות שאני בהחלט ממליץ לכל אחד להיות מצוייד בכזה, שכן עלות הטיפול היא 750 דולר לשעה".
מד"ר עאדל אנו יורדים לנמל מפרץ נעמה. לראות היכן מתחיל הכל. השעה שעת בוקר מוקדמת, אבל, מה שקורה בנמל הקטן מזכיר יותר מכל שעת עומס באיילון. הרבה מאוד אנשים, רעש, דחוק, צפוף והרבה מאוד צפירות במגוון נגינות של ספינות קטנות וגדולות. מכאן יוצאים כל בוקר לדרך עשרות סירות וספינות צוללים והמהומה רבה. מספר סבלים נוטפי זיעה עושים מסלול מרציף ההטענה עמוסי מיכלים לכיוון הספינות. ריח קרם הגנה מפני השמש מתחיל לעלות באוויר, עת עשרות צוללים ומשנרקלים מתחילים למרוח את עצמם ביסודיות. ובכל זאת, בתוך כל הברדק, נראה שיש איזה הגיון. הדברים זזים. ספינה מסיימת העמסת ציוד וצוללים ומייד חברתה נכנסת למקומה בצפירות. לאחר שעתיים כאוטיות, המקום נרגע. השקט חוזר לאתר. כעת נותר רק להמתין לחזרה של העדר.

דרך השלום
ציר בתי המלון של שארם שוקק חיים. הדרך הראשית שינתה את שמה והיא נקראת כיום "דרך השלום". כל השמות הגדולים של רשתות המלון הבינלאומיות נמצאים כאן. היעד שלנו: מלון הילטון Dreams. ובאמת חלום של מלון. 314 חדרים מפוארים ומרווחים במבנים דו קומתיים, מוקפים בשבע בריכות שחייה (שתיים מהן מחוממות ולא ברור למה), אזורי משחקים לילדים, שולחנות טניס שולחן, ביליארד, מגרש כדורעף, הופעות חיות בערבים, שש מסעדות ועוד שני בארים, ואוכל מגוון ובשפע - אם בחרתם באופציית המזנון הפתוח לארוחות שלכם ולא במסעדות הנושא.
המלון מציע סיורים להר משה ו"ספארי שקיעות" ללב המדבר לחזות בשקיעה, הכולל ארוחת ערב במאהל בדואי ומופע נלווה. באופציה הראשונה, יוצאים למסלול ב-11 בלילה ולקראת זריחה כבר ממוקמים על ההר בהמתנה. המחיר - 50 דולר לאדם, כולל ארוחת בוקר ומשקאות קלים. חובבי הנאות החיים יכולים גם לשכור למשך יום שלם יאכטה על צוותה ויחד עם עוד 7 חברים לצאת למשט בסביבה. על הסיפון מוגש אוכל מצרי. המחיר - 275 דולר עבור היאכטה ועוד 5 דולר לאדם, בעבור האוכל והמשקאות הקלים.
לדברי קסאבה בירו, מנהל התפעול במלון, אין ספק כלל וכלל שהישראלים עושים את דרכם חזרה לאזור. "מפעילי תיירות רבים מתקשרים אלינו בחודשים האחרונים ואנו רואים יותר ויותר ישראלים המגיעים לשארם.
אבל, מרבית האורחים, כך נראה, בוחרים באופציית השיטוט המסורתית. יוצאים מהמלון, חוצים את הכביש ואתם על הטיילת המפורסמת של שארם. כאן אפשר לבחור בעוד כמה סוגי בילוי: אפשר להתמקם באחד מבתי הקזינו המקומיים ומסבירי הפנים, אפשר לשבת באחד מבתי הקפה עם נרגילה צמודה ולהתבונן בעוברים ושבים, אפשר לעשות קניות באחת ממאות החנויות שבציר הזה, תוך כדי פיתוח מיומנות התחמקות מסוחרים ניג'סים, להכנס, למי שעדיין רעב אחרי "בופה" הערב לאחת המסעדות המקומיות (וכן, יש גם מקדונלדס), או לעשות את מה שעושים הבליינים האמיתיים (אנחנו, כמובן), וללכת לבקר עוד חבר ותיק, עאדלי מסטקאווי, מבעלי "סאנאפיר" ומועדון ה- Bus Stop, יזם בנשמתו ומי שהחליט להפוך את מצריים, וליתר דיוק את סיני, למעצמת קלאברים עולמית.
מסטקאווי, היה, תאמינו או לא, המצרי הראשון שהקים מלון בשארם - את סאנאפיר. היה זה בשנות ה-60 ומסטקאווי הפגין כבר אז את החזון המפורסם שלו. "בהחלט צפיתי קדימה", הוא נזכר. "ראיתי את הנולד". המלון שירת נאמנה את הצוללים במשך שנים, ואט אט נבלע ברעש ובהמולה שמסביב ונטמע בין מלונות הפאר של רשתות הענק. מסטקאווי בחושיו המחודדים החל לנסות ולזהות את הטרנד הבא וכשזה לא בא החליט להמציא אותו. "שארם משכה מאז ומתמיד צעירים. אנשים שמגיעים ממדינות אירופאיות. במשך היום הם מבלים כאן בטן-גב, או צוללים ומטיילים, אבל בלילה הם רוצים קצת אקשן. ככה הגעתי לרעיון המוסיקה ולנושא מועדון הלילה הגדול ביותר במצריים". מסטקאווי הסב את המלון מאכסניה לצוללים למלון לקלאברים. את הבריכה הפקיע לטובת במות ענק ובצמוד לכניסה למלון הקים את מועדון ה- Bus Stop. כעת הוא מריץ ליינים של מסיבות שזוכות להערכה בכל רחבי מצריים. הוא מביא את הדי.ג'ייס הכי חמים ואנשים עומדים בתור להכנס.
"אני שמח שחזרתם", אמר מסטקאווי. "הייתם חסרים כאן. נכון, יש לנו גרמנים, אנגלים, רוסים ומי לא, בעצם, אבל, אין, אין כמו הישראלים". וואלה, צודק.