משלחת של מגזין "ים" נחתה במלטה, וגילתה שככל שהדברים אמורים באתרי צלילות מלטה היא בהחלט לא יוק. למדינת האיים הקטנה הזאת, בלב הים התיכון, יש הרבה מה להציע, גם לצוללים ישראלים שרגילים לים סוף. ים צלול ונקי, מערות טבעיות בסלע וספינות טבועות יכולים למלא אתכם בשפע של חוויות

מאת טוביה בסקינד, צילומים: דוד פילוסוף

דוד פילוסוף וישראל פנגס, צוללים ותיקים, בילו אלפי שעות מתחת למים בשלושת העשורים האחרונים. הם החלו לצלול, כאשר האתרים בסיני עדיין היו בתוליים, אך עם השנים הם הרחיקו וצללו במקומות נוספים ובהם איי קוקוס, מיקרונזיה וקיימן.
אחרי כל כך הרבה צלילות, קשה מאוד לראות את השניים מתרגשים מצלילה. ממש נדיר לתפוס אותם ברגע של התפעלות, כפי שהיה אחרי הצלילה האחרונה בבבלו הול של מלטה.
 החיוך שנמרח להם מאוזן לאוזן והעיניים שנצצו הם אולי כרטיס הביקור הכי מוצלח שיכול לספק לעצמו האתר המדהים הזה, מאז קבע ז'אן קוסטו כי זהו אתר הצלילה השישי בחשיבותו וביופיו בעולם. לא פחות.
מאז תחילת אינתפאדת אל-אקצה, בחודש אוקטובר האחרון, ומאז ההידלדלות הדרמטית בתנועת הנוסעים לסיני שבאה בעקבותיה, פנו צוללים רבים למערכת "ים" וביקשו לדעת פרטים על מקומות נוספים, לבד מהים האדום, שבהם כדאי לצלול.
החלטנו לבדוק בעבורכם אתרי צלילה, שכמעט ואינם מופעים בלוג-בוק של הצולל הישראלי הממוצע. מלטה, מדינה זעירה המשתרעת על שלושה איים, נבחרה ליעד הראשון שאליו נוציא משלחת צוללים, כדי לחקור ולבדוק את אתרי הצלילה במקום, בהזמנת משרד התיירות המלטזי.
ואלה חברי המשלחת:
דוד פילוסוף מרעננה, צלם עם מוניטין בינלאומיים והמו"ל של מגזין "ים".
ישראל פנגס, בעליהן של מספרה בתל-אביב ובית מלון בירושלים. צולל יותר מ-30 שנה.
מוטי שירר, דייב מאסטר מחולון, מהנדס תקשורת ומחשבים.
החתום על הכתבה, דייב מאסטר מתל-אביב, עורך חדשות ב"מעריב" ועורך "ים".
הצטרפו אלינו, כמה מקוראי העיתון: אבי מיצ'ל, מסגר מראשון-לציון. צולל חמש שנים ועוסק גם בדייג; דוד עמיחי מחולון, מעצב גינות. החל לצלול רק לפני כמה חודשים; נתן זוסמן מחולון, יועץ מס שגם הוא סיים לא מזמן קורס צלילה.

הגוררת רוזי
נכון, אחרי שצללנו בטיסלגרום הכל מתגמד, אבל בהשוואה ל"זאב הים" בתל-אביב "רוזי" בהחלט יכולה להיחשב לספינה אטרקטיבית.
היא לא נושאת על גופה צלקות מטביעה טראומטית מהסיבה הפשוטה: ממש כמו בישראל, גם במלטה אוהבים להטביע ספינות כדי שישמשו אתרי צלילה.
"רוזי", גוררת באורך של 40 מטר, הוטבעה כאן בשנת 1991 ביוזמת חברת הספינות "קפטן מורגן", שהביאה למלטה צוללת מיוחדת להסעת תיירים אל מתחת לפני המים. הצוללת שבקה חיים זמן קצר לאחר הפעלתה, ומאז מגיעים לכאן רק צוללים.
אנחנו נמצאים בצידו הצפון-מערבי של האי מלטה, ליד המזח שממנו יוצאות המעבורות לגוזו. במזח סמוך, ישן יותר, מתחת לשרידי מגדלור ישן, נכנסים בזהירות למים ומתחילים לשחות על הגב בעקבות המדריך. אחרי כמה דקות, במרחק של 150 מטר מקצה המזח, אפשר לחפש את צללית הספינה. המים במלטה מאוד צלולים כך שתוכלו להבחין בה בקלות, אף על-פי שהיא נחה בעומק של 30 מטר.
הגוררת השתמרה היטב, ולבד מהמנוע ומהדחף שהוסרו לפני הטבעתה, כל שאר האביזרים נותרו במקומם, כולל האסלות שבשירותים. מי שהצטלם עם האסלות בשונית יולנדה בראס מוחמד, יוכל לצרף תמונה נוספת למאגר. גם הצמיגים בחרטום עדיין במקומם. אפשר להיכנס בקלות לפנים הספינה. הפתחים מרווחים ואין שום סיכוי להסתבך בגרוטאות ברזל. גשר הפיקוד הוא בעומק של כ-30 מטר, הקרקעית 36 מטר והסיפון 32 מטר. מי שאוהב ספינות טבועות (אני לא מת עליהן), יכול לשוטט בגוף הספינה ולטייל על הסיפון. המקום עשיר יחסית בדגים, וכדאי להצטייד בפרוסות לחם. הדגים ישמחו לאכול ממש מהידיים שלכם.
ביום שצללנו הטמפרטורה במים היתה 15 מעלות (הגענו בתקופה שבה המים הכי קרים), ואחרי 25 דקות שניים מהצוללים גמרו חצי מכמות האוויר במיכל.
את הדרך חזרה עשינו הפעם מתחת לפני המים, ליד השונית שהיא בהחלט שוקקת חיים בהשוואה לנעשה בים התיכון שלנו. ראינו צלופחים, משפחה של דיונונים, תמנונים ועשרות כחלנים. אחרי 20 דקות נוספות, כאשר כמה מאיתנו כבר לא חשו את אצבעות הרגליים, יצאנו להפשיר במזח, ממש במקום שבו התחלנו את הצלילה.
הציון: 8 בסולם מלטה, 7 בסולם ים סוף.

המיכלית אל פארוד
בשנת 1995 אירע פיצוץ במיכלית נפט במספנות של מלטה. תשעה מעובדי המספנה קיפחו את חייהם בתאונה. הנזק שנגרם למיכלית היה כבד והוחלט לא להשקיע כספים בתיקונים. היא נגררה מהנמל לצד השני של האי, למפרץ קטנטן שנקרא אל פארוד והוטבעה בעומק של 33 מטר. מי שממש אוהב ספינות טבועות, ישמח אולי להצטלם ליד המדחף המרשים. המיכלית עצמה, לא ממש מדהימה (אורכה לא יותר מ-40 מטר), ועיקר החוויה היתה בדרך אליה שעוברת לצד שונית נאה. מי שלא ממהר להגיע למיכלית, יכול לעצור ולהציץ לתוך החורים השונים. צלופחים, תמנונים ודגי מאכל ים תיכוניים שתופסים מקום מכובד בצלחת, הם מראה בהחלט לא נדיר כאן.
זה היה המקום שבו צללנו לראשונה, וכאן התפעלנו לראשונה מהצד הנקי יותר של הים התיכון.
הציון: 6.5 בסולם מלטה, 5 בסולם ים סוף.

מערה באר-לפסי
אחרי הצלילה המעט מאכזבת באל פארוד, כמעט וחשבנו לוותר על הצלילה באר-לפסי, במיוחד אחרי שראינו את המדרגות התלולות, מראש הגבעה ועד שפת הים. מילא לרדת בהן עם ציוד מלא על הגב, אבל לעלות?
אף על פי שהטירונות כבר מזמן מאחורינו, ובדרך כלל אנחנו רגילים לקפוץ למים ישר מהסירה בלי להפעיל לחץ מיותר על חוליות עמוד השדרה, החלטנו לא לוותר משתי סיבות עיקריות:
קודם כל מדובר בשליחות עיתונאית. באנו למלטה כדי לבדוק את אתרי הצלילה שלה.
בנוסף, אי אפשר היה להתעלם מהראה המדהים. מפרצונים קטנים, צוקים שפורצים מהמים ומערות שטובלות בכחול המלטזי. פה ושם גם ראינו כמה תיירות משתזפות, וכמה מאיתנו אמרו שזו הזדמנות מצויינת לצעוד למים כשחליפת צלילה בצבעים סקסיים צמודה לגוף.
אר-לפסי היא עיירת דייגים קטנה הקרויה על שם "מערת התעלות" שלתוכה ביקשנו להיכנס. נכנסנו למיים, צעדנו כעשרה מטר אחרי פאבלו, המדריך ממועדון סאבוויסקובה, ומיד הורדנו את הראש מתחת למים. כמה תנועות סנפירים ברגליים, ומיד מצאנו את עצמנו בפתח הצר של המערה. יש למערה הזאת כמה פתחים נוספים, חלקם מאוד צרים, ולכן חשוב להיכנס לכאן לראשונה עם מדריך שמכיר את המקום. גם המערה עצמה, 20 מטר אורכה, גדולה ורחבה בכניסה, אך צרה מאוד בהמשך ובכמה חלקים מזכירה תעלה. ולכן, כדאי מאוד שהאוקטפוס ושאר הצינורות יהיו תפוסים היטב במאזן. המערה בהחלט לא מומלצת לכאלה שלא מרגישים בנוח במקומות סגורים, ומאוד מומלצת למי שאוהב משחקי אור וצל בסביבה טורקיזית, ובעומק רדוד יחסית: תשעה מטר בלבד.
היציאה מהמערה היא למרגלותיו של צוק תלול, שצומח מהקרקעית ויוצא גבוה מעל פני המים. מכאן המשכנו לשונית מלבנית, שהדרך אליה זרועה בבולדרים ענקיים. פאבלו סיפר לנו כי מדי פעם מגיעים לכאן דגים נדירים. חיפשנו כאלה, אך לא מצאנו. השונית עצמה, כדרכן של השוניות, במלטה עמוסה בצמחיה ירוקה שמטולאת פה ושם גם בצמחים צבעוניים יותר. למי שיש סבלנות ומספיק אוויר במיכל כדאי מאוד לרחף באיטיות. יש המון יצורים קטנים וחביבים, ואפשר לראות כאן סוסני ים ואפילו ארנבות ים, טוען נד מידלטון, מחבר הספר "איי מלטה".
את הדרך חזרה שוב עשינו במערה, והפעם ראינו את משחקי האור והצל המדהימים מזווית שונה ולא פחות מרגשת.
אחרי היציאה מהמים, טיפסנו עם הציוד במעלה המדרגות, מבלי שזכינו למבט אחד של או הערצה או חמלה משתי הסקנדינביות שהשתזפו בביקיני.
הציון: 9 בסולם מלטה, 8.5 בסולם ים סוף.

המערה באנקור ביי (מול פופאי וילג')
מערות ותצורות מדהימות בסלע, שנוצרו הודות לפעילות טקטונית עשירה, זה הקטע הכי חזק בעולם הצלילה של מלטה. כבר אמרנו שאין כאן שוניות צבעוניות כמו שאנחנו מכירים כל כך טוב בים סוף, אבל המערות כאן הן מליגת העל.
אנחנו נמצאים ליד רציף קטן באנקור ביי (מפרץ העוגן, בעברית), מול פופאי וילג', כפר ציורי מקסים, שנבנה במיוחד בעבור סרטו של רובין ווליאמס, "יד הברזל". הכפר ריק מתושבים ומציע אטרקציות בעיקר לילדים.
נכנסנו בעקבות גארת', מדריך צלילה בריטי מווילס, שהוביל אותנו מהרציף דרומה לכיוון המערה. הדרך לשם זרועה בבולדרים ענקיים, שכמה מהם יושבים זה על גבו של זה ויוצרים יחדיו תצורות ומבנים מעניינים. כדאי מאוד להציץ פה ושם בחורים ולסרוק את השטח בקפדנות. אם תעשו כן, בטוח תראו כאן עקרבנונים שכמה מהם גדולים במיוחד, גרופרים לא קטנים, דגי תוכי, תמנונים וצלופחים.
האטרקציה העיקרית כאן היא המערה, שמרוחקת כ-150 מטר ממהמזח. הפתח מצוי ממש בפינה, וקל מאוד להחמיץ אותו אם לא צוללים עם מישהו שמכיר את המקום. היא רחבה מאוד, גדולה וחשוכה וזה הזמן להזיז את המתג בפנס, או להצטער על כך שהשארתם אותו בתיק. כשמתקדמים לתוך המערה, מגיע הפאנץ' ליין. גובה המים כאן הוא לא יותר מעשרה מטר והרווח שבין קו המים לתקרה הוא כמה מטרים, כך שאפשר וכדאי לעלות אל פני המים, להוציא את הווסת, להוריד מסכה, לנשום אוויר טרי, להחליף חוויות עם החבר'ה ולהתבונן בכיפת המערה.
את הדרך חזרה עשינו לצד שונית עשירה מאוד בצמחיה ירוקה, ממש מדשאה, ושוב היתה לנו הזדמנות להציץ ביצורים היותר קטנים החיים במים.
הציון: 8 בסולם מלטה, 7.5 בסולם ים סוף.

מריה של קומינו
אי קטן וכמעט עזוב, שניים וחצי ק"מ אורכו, 1.5 ק"מ רוחבו, הוא ללא ספק אחד המקומות היותר יפים בים התיכון.
עד שהגענו לקומינו, וזה קרה רק ביום הרביעי לשהותנו, לא הפסקנו להתפעל מכך שחופי מלטה וחופי תל-אביב, הנושקים לאותו ים תיכון, כל כך שונים במראה. אותם הורים, אבל הילדים בכלל לא דומים. הים המלטזי מציע ראות טובה, נקיון ואפילו דגה עשירה יחסית. ואצלנו? הרבה חול, עכירות ומעט דגים. עושר מול שממה.
ובכל זאת, אתרי הצלילה באי מלטה מתגמדים בהשוואה לסביבה הימית של האי קומינו, במרחק של 15 דקות הפלגה. אני לא זוכר מתי ואיפה ראיתי בפעם האחרונה מים כל כך צלולים ונקיים, כאלה שאפילו ליד קריסטל צ'כי איכותי אין להם סיבה לחוש ברגשי נחיתות. מים חפים מכל זיהום, שממש מזמינים אתכם לקפוץ אליהם.
קומינו הוא אי קטנטן ולבד מבית מלון וכמה יחידות נופש, אין כאן שום דבר שמזכיר ציויליזציה וטוב שכך. האי מוקף במפרצונים מדהימים, משופע בצוקים תלולים שמזדקרים מתוך המים ויש בו עשרות מערות תת-ימיות. כדאי לצלול כאן לפחות פעמיים ובין צלילה לצלילה אפשר לטייל בשבילי האי. אחרי חצי שעה של הליכה מתונה ואיטית, מסיימים להקיף את קומינו.
צמוד למלון בקומינו פועל מועדון הצלילה של טוני לאוטר, הר אדם בן 50, שפתח את המועדון הנושא את שמו לפני 25 שנה.
יש לו יאכטה קטנה שאותה הוא בנה במו ידיו המסוקסות. הופעתו החיצונית היא חוויה בזכות עצמה. כשהוא לובש על גופו הענק חליפת צלילה, וצועד את את 200 המטרים מהמועדון ועד למזח, עם ציוד מלא וכובע מצחיה שעליו רשום "קפטן", הוא מזכיר מאוד את ז'אן רנו, כוכב הסרט המיתולגי של לוק בסון, "הכחול העמוק". יש לו כפות ידיים ענקיות, עם אצבעות בצורת נקניקיות עבות, ומומלץ מאוד להצטייד בכפפה לפני שלוחצים לו את היד. הסיבה: מרקם העור בידיו רך ועדין כמו הצד המחוספס של נייר הזכוכית.
טוני הרים עוגן, הפעיל את המנוע ולקח אותנו לשיט קצרצר עד למפרץ יפהפה על-שם מריה הקדושה, שבסביבתו ממוקמים כמה מהאתרים היותר יפים בקומינו: השונית של סנטה מריה, הסלע של סנטה מריה, המערה של של סנטה מריה והתעלה של סנטה מריה. אפשר לצלול בכל ארבעת האתרים בצלילה אחת, אך מומלץ יותר לבקר בהם בשתי צלילות.
הטלנו עוגן בלב המפרץ ולפני שקפצנו למים, טוני קשר לחבל העוגן שקית-רשת ובה עשרות פרוסות לחם. הדגים, שכנראה כבר מכירים את טוני, מיהרו בהמוניהם לעבר השקית תוך שהם חולפים ללא פחד בינינו. הוצאנו כמה פרוסות מהשקית והאכלנו את הדגים, שפה ושם ניקרו אותנו בכפות הידיים.
קפצתי פעם מסירה בקילרגו, פלורידה, ישר לתוך להקה של ברקודות; בראס מוחמד, קפצתי פעם לתוך להקה של קרנפונים ופעמים רבות אחרות שחיתי לתוך ענני גרזינונים. אבל אף פעם לא הייתי מוקף בלהקה של עשרות כחלנים, שכל אחד מהם יכול לשמש בקלות כמנה עיקרית בארוחת צהרים. חוויה ראשונית מדהימה.
עזבנו את הדגים לבד עם שקית הלחם, והמשכנו בצלילה רדודה, בעומק של 10 מטר, עד למערה. המערה עצמה, כמו שאר המערות באי, יפה מאוד. יש לה פתח רחב ואחרי כעשרה מטר היא הופכת לצרה יותר. המעבר לצד השני הוא דרך נקיק צר וכרגיל זו חוויה לצאת ממקום מעט חשוך ישר לים כחול יותר ומואר, באזור שנחשף לשמש.
בדרך חזרה לספינה שוב ראינו להקות גדולות של דגים, אבל החגיגה הגדולה מכולן היתה ליד שקית הלחם שהיתה קשורה לעוגן. הדגים פשוט חיכו שנפתח את השקית ונחלק להם את שארית הלחם.
קומינו משופע במערות מתחת למים, והן ממוקמות בעיקר ליד החוף הצפוני של האי. כאן, בלשון ים שחודרת ליבשה יוצרת את האות L, מצויות כמה מערות הנראות היטב גם מגובה פני המים. הצלילה כאן אינה חוורגת מעומק של 15 מטר, כך שאפשר בהחלט לערוך כאן צלילה שניה גם אם בבוקר ירדתם לעומק של 35 מטר באחת הספינות במלטה.
עם כמה פרוסות לחם, שוב אפשר לגלות עד כמה המקום עשיר בדגה ובהחלט מומלץ לשחזר את החוויה מהצלילה הראשונה בקומינו.
כדאי להיכנס למערה שהכניסה שלה מצויה ממש בפינת המפרצון. העומק כאן הוא עשרה מטר בלבד, אולם בהמשך הצלילה במערה אף רדודה יותר. יש למערה שתי יציאות שהראשונה שביניהן מעט צרה מדי. אתם תשתמשו בפתח הרחוק יותר, שיוצא לתוך הים הפתוח. השונית כאן היא מהיפות באזור
וכדאי להקדיש לה זמן לפני שיוצאים מהמים.
הציון: 9.5 בסולם מלטה, 10 בסולם ים סוף.

הבלו הול והצ'ימני
לבלו הול של סיני יש אח קטן וידידותי במלטה ובהחלט נאה. בנוסף לכך צמודה לאתר המדהים הזה ארובה יפהפיה, הדובדבן שבקצפת.
אנחנו נמצאים באי גוזו, 14 ק"מ אורכו ושמונה ק"מ רוחבו. נוסעים דרומה בכביש היחיד מסן לורנס המסתיים, בדוויג'רה-פוינט. אי אפשר להחמיץ את המקום ואחרי ירידה מרהיבה שצופה על מפרץ מדהים תחנו את המכונית ליד בית הקפה.
ירידה לבלו הול, עם ציוד מלא, עלולה להיות מעט קשה. הדרך עוברת במסלע שחלקו גס ומחודד ולעתים הוא משנה צורה והופך לחלקלק.
זה בדיוק המקום שכדאי לחשב היטב את הצעדים, כדי להימנע מנפילה כואבת. מאוד כואבת. כשהגענו סוף סוף לכניסה, לא היה צריך לזרז אותנו לקפוץ למים, אף על פי שהם בהחלט היו קרים.
צללנו כאן עם פרנקי ג'וניור (אין קשר משפחתי לבעל הבית), יליד האי הגוזו, ועם קליף, יליד פרת' שבאוסטרליה. כשנכנסים למים, בשניות הראשונות, נראה שאנחנו בבריכה חצובה בסלע, שעומקה 10 מטר והקוטר שלה לא יותר מחמישה מטר. החוויה האמיתית היא בקרקעית. כמו בסיני, גם כאן מחכה לצוללים קשת ענקית שיוצאת לים הפתוח כשבקרקעית (שבשלב זה עדיין רדודה ומצויה בגבולות הצלילה הספורטיבית), נחים בולדרים ענקיים. היציאה מהבלו הול החשוך מעט לים הפתוח מזכירה מעט את החוויה שביציאה מהבלו המסוכן של סיני.
בקרקעית פה ושם הבחנו בצלופחים, אבל לא לא היה לנו יותר מדי זמן להתבונן בהם. הכיוון שלנו היה דרומה, שכמשמאלנו קיר תלול ויפה, שעוד נחזור אליו בהמשך.
שיא הצלילה, מבחינתי, היה בצ'ימני. המדובר בתעלה צרה, בעומק של שמונה עד עשרה מטר. הכניסה אליה היא דרך פתח צר, אך בטוח. שני צדי התעלה מאוד צבעוניים, ממש כמו בסיני. היצירה מהתעלה מדהימה לא פחות: ישר לים הפתוח, כחול מלמעלה וכחול עמוק למטה שנעלם בקרקעית שאינה נראית לעין. הצלילה כאן היא לאורך קיר שונית יפהפה, עשיר בדגה. מדי פעם כדאי להציץ לים הפתוח. ראינו שם שלושה גרופרים ענקיים. בדרך חזרה, אפשר להיכנס למערה קטנה, שרצפתה מכוסה באדמת סחף.
החזרה היא דרך הבלו הול, וכדאי לערוך את חניית הבטיחות ליד הקשת, שמכוסה בחלקה באלמוגים צהובים ובספוגים אדומים.
הציון: 10 בסולם מלטה, 10 בסולם סיני.
צללנו כאן עם מועדון הצלילה של פרנקי, יליד סיציליה הנשוי לקתרין, ילידת מלטה. בני הזוג מנהלים יחד מלון משפחתי ונעים, צמוד למועדון הצלילה. החדרים מרווחים, האוכל משובח והשניים מבטיחים ערבי ברביקיו ליד הבריכה בערב.

המטבח המלטזי - ארנבות בגריל ושבלולים ברוטב חריף
חלק מהמסעדות במלטה קורצות לתפריט הבריטי המשעמם. דלגו עליהן ולכו לאכול במסעדות הכפריות או במסעדות הדגים
מלטה קרובה מאוד לאיטליה, אבל גם לא רחוקה מלוב ותוניסיה, ולכן המטבח המלטזי הוא במידה רבה פיוז'ן שבין אוכל מזרחי לאוכל ים תיכוני בסגנון איטלקי. זה לא שילוב בוטה והמלטזים לא מציעים ספגטי עם חומוס, אבל לצד הפסטה, שמן הזית והצלפים, תגלו שהערבים, הצרפתים והאנגלים הותירו במדינת האיים הקטנטונת את חותמם בשיטות הבישול.
על המפגש הראשון עם האוכל המלטזי, בטיסה של אייר מלטה, מוטב לא להכביר במלים. גם הארוחה הראשונה שלנו באי, בעיר הבירה ולטה, לא היתה משובבת נפש. זה היה במסעדה המונית ליד ארמון הנשיא ומנות הפסטה שהוגשו היו בהחלט סתמיות.
התאוששות ראשונה היתה בערב. ליד המלון שלנו, בעיירה סנט ג'וליאנו, יש שפע של מסעדות, חלקן מעט יקרות במושגים מקומיים. אחרי שיטוט קצר לאורך מפרץ בלוטה, החלטנו להיכנס ל"לורנצו", מסעדת דגים קטנה, חביבה וביתית.
שלחנו למטבח את ישראל, דייג חובב עם ידע של מקצוען, כדי שיסתכל על הדגים, ימשש את בשרם, יביט להם בעיניים ויריח אותם. ישראל הבהיר לטבח שאנחנו רוצים רק דגי ים, לא כאלה שגדלו בחוות כלובים או בבריכה מבויתת ועיכלו לקיבתם מזון שלא מן המוכן מהטבע.
בסופו של דבר, אחרי התלבטויות כאלה ואחרות, התחלנו עם מרק דגים צהבהב שעם תוספת של מעט לימון, בהחלט פתח לנו את התאבון. המרק, לטוב ולרע, מכיל רק דגים ללא תוספת של שרצים ופירות ים. למנה השניה קיבלנו סי-בס בגריל. הטבח ידע שיש לו דג מצויין, וזו כנראה הסיבה שהוא לא הוסיף לו עשבי טיבול. קצת שמן זית, טיגון קליל עד לא מורגש ויאללה לגריל.
"כשיש דג טוב", הסביר ישראל, "אין שום סיבה שבעולם להרוס אותו עם תבלינים. אין טעם יותר טוב מאשר דג נטו". האמת, כשנתחי הדג ננלעסו בין השיניים הטוחנות, אפשר היה להרגיש ארומה של ים.
המחיר: 70 שקל לאדם, כולל יין ושתיה קלה.
בנוי-יורק, במסעדה הצרפתית "ג'וזפין", אכלתי בפעם הראשונה בשר ארנבת. לבשר היה מרקם עדין ומיוחד, ממש מצויין. הפעם השניה שבה הזדמנה ארנבת על שולחני היתה פחות מרגשת וזה קרה במסעדה כפרית בחבל קיאנטי באיטליה. טעים, אך לא מעורר התפעלות בצורה יוצאת דופן.
במלטה, כך קראתי במאמר שפירסם השף איתמר דוידוב ב"מסע אחר", בשר הארנבת מאוד פופולרי, אך בעיקר בקרב תושבי המקום. רוב המסעדות מעדיפות להגיש לצד הפסטות הסטנדרטיות, אוכל שקורץ בעיקר לתיירים בריטים. הרבה רוסט-ביף, פיש אנד צ'יפס ועוף צלוי. לא משהו.
חיפשנו גם משהו מקומי, והתייעצנו עם פבלו, מדריך צלילה שגר באחד הכפרים. אמנם הוא הסביר לנו שאוכל מלטזי אמיתי אוכלים בבית, אבל אחרי מחשבה נוספת הוא שלח אותנו למסעדה בכפר שבו הוא מתגורר, מג'ר.
יונייטד בר, אמנם קרויה על-שם קבוצת הכדורגל המפוארת של מנצ'סטר, אולם היא מתמחה באוכל כפרי מלטזי. וכך מצאנו את עצמנו מסבים סביב שולחן עץ כבד, תיירים בודדים בשטח, כשליד שאר השולחנות במקום יושבים תושבי הכפר, עם בקבוקי יין, כוסות בירה וקערות של שבלולים.
השבלולים, אותם ברל'ה מפרישי ריר ובעלי כונכיה חומה, שפעם אהבנו לאסוף ולגדל בקופסה, הוגשו ברוטב חריף עם עלי דפנה ועשבי טיבול שונים. צריך לדעת איך להכין שבלולים והשף של "יונייטד בר" בהחלט יודע את המשימה. הבשר, אם אפשר לקרוא כך לגוף הברל'ה, היה רך במידה הנכונה ובהחלט לא צמיגי. ממש מעדן.
במנה עיקרית התלבטנו. מצד אחד באנו לאכול ארנבות, וארוכי האוזניים הם הספציליטה של המקום. מצד שני, מנות הבשר שהוגשו בשולחנות השכנים נראו מאוד מרשימות. אחרי בירור עם המלצר גילינו כי המדובר בבשר סוס, משהו שאנחנו בהחלט לא רגילים להעלות על שולחננו.
וכך מצאו את עצמם הארנבת והסוס במירוץ גסטרונמי לעבר מערכת העיכול שלנו. זו היתה תחרות קשה, אבל בסופו של דבר הגיעו השניים יחד אל קו המטרה, והשוויון הושג הודות למלצר שהציע לנו מנה מעורבת. גם סוס וגם ארנבת.
הצלחת שהוגשה לנו היתה עמוסה בחלבונים ואחרי השבלולים והלחם הכפרי המצויין, קשה מאוד לגמור את כל מה שיש בצלחת גם אם אתם מצויידים בבולען מיוחד שבולס הכל. על הארנבת המשובחת התגברתי בלי בעיות. גם הסוס היה אחל'ה, וממש כאב הלב להשאיר חלק מהמנה בצלחת. גדול מדי לארוחת ערב, גם אם שרפנו לא מעט קלוריות בשתי צלילות קרות, בבוקר ובצהריים.
עם זאת, כמה מאיתנו גמרו את כל מה שהיה בצלחת ואף היה להם מספיק מקום לקנח עם גלידה.
המחיר, כולל בירות, יין ומשקאות קלים, ממש מצחיק: 40 שקל לסועד. טל' למעוניינים: 572512.
חגיגה גסטרונומית מסוג אחר היתה לנו ב"זונקור פוינט", מסעדת דגים ופירות ים במרסהקלה, כפר דייגים בצידו הדרומי של העיר, 11 ק"מ מהבירה ולטה.
הגענו לכאן בהמלצתו של הנהג שלנו ג'ורג', איש מלא ועגול, שלדבריו נוהג מדי פעם לאכול במקום.
המסעדה נקייה, חברותית, נעימה ובד בבד מקרינה ניחוח של יוקרה. היא צופה לים ונראית בדיוק כמו המקום שבו הייתם רוצים לחגוג באינטימיות יום נישואין.
השף והבעלים, ג'וסף סטליני, מקפיד להגיש כאן אך ורק דגים טריים שעלו היום ברשת או בחכה. וכך שוב יצא ישראל לשליחות מיוחדת מטעמנו למטבח, שבסיומה הוא חזר אלינו כשעיניו נוצצות יותר מתמיד. "הכל פה מצויין", הוא הבטיח.
שוב פתחנו עם מרק דגים, שכרגיל במלטה מוגש ללא תוספת שרצים. ושוב ענה המרק על הדרישות: טעים ופותח תאבון. אחר-כך, על פי הסטנדרט של מסעדות היוקרה הפלצניות, הגישו לנו מעט סורבה לימון, לניטרול הטעם לפני המנה העיקרית. הסועדים, בהתאם למצאי במטבח, נחלקו לשניים. חלק קיבלו סטק לוקוס טרי, לאחרים הגישו דג גרופר. שתי המנות משובחות, בלי התחכמויות של תבלינים שמשבשים לעתים את טעמו הטבעי של הדג. קצת לימון והרבה טעם של דג נטו. לסיום, קינחנו עם מנה גדולה של סורבה לימון.
המחיר, כולל יין, בירה ומשקאות קלים: 110 שקל לסועד. טל' למעוניינים: 632540.
דגים טובים אכלנו גם במסעדת "הטברנה" בסנט ג'וליאן. למרות השם היווני, לא שוברים כאן צלחות וגם לא מנגנים בבוזוקי. מסעדה חביבה ונעימה שמגישה מרקים טובים ומתמחה בעיקר בקלמרי ובתמנונים.
מסעדות דגים טובות אפשר למצוא גם בכפר הדייגים הציורי מרסהשלוק. הדגים טריים ואנחנו נהנו כאן מצלחת ענקית עמוסה בצדפות, שרימפס בגדלים שונים וברבוניה בינונית. מנה נדיבה ומשביעה כזאת עולה 65 שקל.
"פפרצי", מסעדה גדולה הצופה אל מפרץ בלוטה בסנט ג'וליאן, מציעה תפריט בסגנון אמריקני. פיצות, המבורגרים, עוף עם גבינה ובייקון, צלעות וסטקים כמו שהאמריקנים אוהבים לאכול בדיינר. כל מנה גדולה עד ענקית וזולה. אפשר להתפוצץ כאן בקלות עם 40 שקל בלבד, כולל משקאות וקינוח. מי שאוהב אוכל פשוט ולא מתוחכם, ימצא כאן את מבוקשו.
המלטזים גם גאים מאוד בלחם שלהם, והוא אכן מאוד טעים. הם מכינים אותו באותה שיטה הנהוגה בדרום איטליה: השאור (הבצק שנשאר מהלחם שהכינו יום קודם לכן) נלוש לתוך עיסה חדשה של קמח, מים ומעט מלח. צורתו שטוחה וארוכה וכדאי לקנות אותו טרי במאפיות ולא בסופרמרקט.
ולסיום כמה מלים על היינות המלטזיים. כמעט כל ארוחה לוותה ביינות מקומיים. הם זולים, ובצדק. המרלו המקומי, בציר 99', היה נחמד, הקברנה סובניון מבציר 98' היה מאוד בינוני והסוביניון בלאן היה פשוט חלש. אפשר להסתפק ביינות האדומים שמיוצרים ביקבים המשפחתיים, אבל אם לשונכם רגישה ייתכן מאוד שכדאי להזמין יינות מתוצרת חוץ.

קפה עם חליב
צלילי השפה המלטזית לא זרים לאוזן הישראלית, וזאת בשל המלים הרבות שמקורן בערבית צפון אפריקאית. כן נטמעו בה מלים פניקיות, איטלקיות, צרפתיות ואנגליות.
המלטזים סופרים וואחד, תנינ, תלת ארבע כמו הערבים. חליב, זה חלב, ראס זה ראש, אפתח זה תפתח, כניסיה זה כנסייה, טרשין זה טרשים וזית זה שמן. אלה הן רק דוגמאות ויש עוד מלים רבות אחרות שמזכירות ערבית ועברית.

קיצור תולדות מלטה
3750-5000 לפני הספירה: איכרים מסיצליה הסמוכה מתיישבים במלטה.
2000-3750 לפני הספירה: תקופת בנייתם של מקדשים רבים, ובהם מקדשי טרשין וג'גנטיה.
800 לפני הספירה: הפניקים, יורדי ים שמוצאם מלבנון, מתיישבים במלטה.
218 לספירה: הרומים כובשים את מלטה במלחמה הפונית השנייה.
60 לספירה: ספינת של של סנט פול (שאול הטרסי) נטרפת מול חופי מלטה. הקדוש עצמו ניצל, ועל פי המסורת המקומית הוא זה שמכניס את תושבי האי בסוד הנצרות.
395 לספירה: הביזנטים משתלטים על מלטה.
המאות החמישית והשישית לספירה: הגותים משתלטים לזמן קצר על מלטה, אך הביזנטים שבים לכאן בשנת 533 לספירה.
870 לספירה: ערבים מצפון אפריקה כובשים את האי ושולטים כאן יותר מ200- שנה. השפעתם ניכרת בשפה, אך לא בחיי הדת ותושבי האי נשארים נאמנים לכנסיה הקתולית.
1090: הנורמנים, ויקינגים שמוצאם מסקנדינביה, משתלטים על מלטה.
1282: ממלכת ארגון הספרדית כובשת את מלטה.
1530: קרל החמישי, מלך ספרד וקיסר האימפריה הרומית הקדושה, מעניק את מלטה לחברי מסדר יוחנן הקדוש (ההוספפיליטרים), שנוסד בארץ ישראל בשנת 1070. יחד עם הטמפלרים היו חברי המסדר הכוח העיקרי של ממלכת ירושלים הצלבנית. עם נפילת הממלכה, עברו חברי המסדר לקפריסין ואחר-כך לרודוס. הסולטן הטוקרי סולימאן השני גירש אותם בשנת 1522 ושמונה שנים אחר-כך הם נחתו במלטה.
1565: 30 אלף לוחמים טורקים, שהגיעו ב-180 ספינות קרב, לא מצליחים לנצח 600 אבירים וכ-6,000 חיילים ומתנדבים בפיקודו של ראש המסר ז'אן דה לה ואלט. האדמירל הטורקי הנבוך, מוסטפה פשה, תירץ את הכשלון כשאמר שאין בכלל אי כזה. מילותיו, "מלטה יוק", שפירושן "אין מלטה", הפכו למטבע לשון בינלאומית.
1789: נפוליאון כובש את מלטה, גר בוולטה הבירה במשך שישה ימים ומדיח את האבירים משלטונם.
1800: הבריטים נוחתים במלטה, הצרפתים הולכים הביתה. 14 שנה אחר-כך מקבלת השליטה הבריטית הכרה בינלאומית, ומלטה הופכת למושבה בריטית.
1940: גרמניה הנאצית מטילה במשך 154 יום מאות פצצות על המדינה וזורעת בה הרס וחורבן.
1964: מלטה הופכת למדינה עצמאית.
1974: מלטה הופכת לרפובליקה בחבר העמים הבריטי.
1979: הצבא הבריטי מפנה את בסיסיו במלטה.

עכו בגדול - איפה כדאי לטייל במלטה
יש מה לעשות במלטה חוץ מלצלול? בהחלט כן. מי שאוהב ערים ומצודות עתיקות, בהחלט עשוי לבוא כאן על סיפוקו ושלושה ימים דחוסים בהחלט יספיקו כדי להתרשם ממלטה, גוזו וקומינו.
החומות של מלטה מזכירות את עכו, אבל המדובר במהדורה גדולה ומרשימה יותר. גם הרבה יותר נקיה.
עיר הבירה ואלטה: קרויה על שמו של ז'אן דה לה ואלט, ראש המסדר ההוספיליטרי, שהדף את הטורקים בשנת 1565. העיר, שמוקפת חומה, עשירה מאוד במבנים בסגנונות הבארוק והרנסנס. העיר קטנה מאוד ומשתרעת על שטח של 567 דונם בלבד.
נחמד מאוד לשוטט ברחובות הישרים והצרים שנשפכים לים. כדאי לבקר במוזיאון האבירים בארמון הנשיא ובקתדרלת סנט ג'ון, המרשימה והיפה מבין 360 הכנסיות המצויות באי. הקתדרלה, שהוקמה בין השנים 1577-1573, שימשה את חברי המסדר על שם יוחנן הקדוש, וכל אחת משמונה הקפלות מוקדשת ללאום אחר שבניו היו חברים במסדר.
בקפלה הרביעית מוצגות יצירות של אמן הרנסנס האיטלקי קרוואג'ו, שהתגורר באי במשך כמה שנים. ציור אחד מתאר את עריפת ראשו של יוחנן המטביל, ציור אחר מציג את סנט ג'רום, הוא הירונומוס הקדוש, מאבות הכנסייה הקתולית.
מול ואלטה שוכנות שלוש ערים עתיקות יותר, ליד נמל מלטה. יום אחד הוא די והותר כדי לשוטט בסימטאות הערים ויטרוזיה, סנגאלהוקוספיקואה. לנו, היתה כאן חוויה מיוחדת כשפגשנו על הרציף, במרחק של שני מטר, את הנסיך פיליפ, בעלה של מלכת אנגליה אליזבט, שקפץ לביקור במושבה לשעבר.
בזמן המצור הטורקי על האי, הופגזו שלוש המצודות בערים האלה והמלטזים התגוננו בגוברוה במצודות.
בסנגאלה, הקרויה על שם הצרפתי קלוד דה לה סנגל, כדאי לבקר במצפור ובו מגדל תצפית משושה המעוטר בתבליטים של זוג עיניים ואוזניים. אם תרצו, כאן מצויות האוזניים והעיניים של המדינה העומדות על המשמר כדי לקדם כל פולש.
מדינה: נוסדה לפני 4,000 שנה ובשנת 1571 היתה היתה לבירת מלטה. שוכנת במקום הגבוה ביותר באי ומוקפת חומה. כיום גרים כאן רק 500 איש. חצי שעה של סיור ברחובות העתיקים, כולל טיפוס על החומה, ונגמרת לכם העיר. מי שאוהב את עכו ויפו, יאהב גם את מדינה, ששמה ניתן לה על ידי הכובשים הערבים. צמודה למלטה העיר רבט, שנבנתה כדי לשמש בית קברות לדיירי מדינה. הקטקומבות משתרעות על שטח של שטח של 4,000 מ"ר. סיור מקיף בחלק מהמקום יימשך 20 דקות.
סנט ג'וליאן: כפר הדייגים גדל והתפתח לעיירת תיירות נעימה. כאן מצויים המסעדות ומקומות הבילוי המרכזיים, שני קניונים ובתי מלון.
גוזו: המצודה הצלבנית בעיר הבירה ויטוריה יושבת על שרידים עתיקים יותר מהתקופה הרומית. מקום נהדר לתצפית על כל האי, וכדאי לבקר בקתדרלה הבארוקית שנבנתה לפני 300 שנה.

93 ק"מ מסיצליה
מלטה היא קבוצת איים קטנה, השוכנת בלב הים התיכון וכוללת את שלושת האיים מלטה, גוזו וקומינו. האי קרוב מאוד לסיצליה, רק 93 ק"מ ומדי יום יוצאות הפלגות לאי האיטלקי. גם טוניס ולוב לא ממש רחוקות, ומועמר קדאפי ובני משפחתו, המחזיקים כאן בכמה חווילות מפוארות, באים להתארח כאן לעתים קרובות.
מזג האוויר חם במיוחד בקיץ (עד 40 מעלות) ונוח מאוד בחורף. בקיץ טמפרטורת הים מגיעה ל25- מעלות. בחורף טמפרטורות המים צונחת ושיא הקור הוא בסוף אפריל, בדיוק בתקופה שבה היינו (15 מעלות ב30- מטר). כמות המשקעים הממוצעת: 599 מ"מ.
זמן אידיאלי לביקור: מאי עד אוקטובר.

רוכשים ביטוח צלילה דרכנו ומצטרפים חינם !! לאלפי מנויי מגזין "ים"
לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן