מדורים-כתבות-קישורים
כהן
אז מיהו שלמה כהן? זה שכולנו מכירים את הדג היהודי שלו ועוד עשרות סמלי תעשיית הצלילה? ואולי הסטוריון? מורה? צלם תת-ימי? סופר? מו"ל? קריקטוריסט בחסד? הרפתקן לעת מצוא? ואולי כולם ביחד?
מאת: עלמה שרון - שדה
שלוש פגישות. כמעט 10 שעות. טקסטים, ציורים, צילומים, ספרים, מולטימדיה, סיפורים ושמועות, ים של מידע, ומסתורין קסמו של האיש לא מתחיל אפילו להתבהר. כמו יצירת אמנות, מכל כיוון שאתה מתבונן, אתה רואה עוד משהו. וכמו יצירת אמנות, מי שמחזיק אותה בבית, אולי כבר רואה אותה כמובן מאליו. מי שהתרגל אליו כי היומיום שלו נטוע בעולם הצלילה, אולי שכח את הייחוד, את המקוריות, את החד פעמיות. אולי דווקא מבט החייזר שלי, של המתבונן מבחוץ, של מי שלא שוחה ביומיום שלו בעולם הצלילה יכול לקלוט את ההיקף והעומק של התופעה.
יש לנו ציירים. יש לנו מעצבים. גם צוללים יש, השבח לנפטון, ומספרם ורמתם דווקא הולכים וגדלים. גם צלמים, טובים וטובים יותר יש לנו. וחוקרים המעזים לחקור ולדרוש במופלא שמתחת לפני הים. ורק אחד שלמה כהן, ששלל כישרונותיו כאילו חברו יחדיו לשרת זה את זה בהרמוניה מופלאה.
כדרכם של מראיינים בעלי משנה מסודרת, המבקשים להתחיל מבראשית, אני שואלת את שלמה איך התחלת, והוא עונה, "איך התחלתי מה"?
לצלול, כמובן. בשלב זה נדמה לי שעדיין אני שולטת בנושא השיחה.
"גדלתי בבת ים", הוא מתחיל את סיפור חייו ובתוך שנייה אני מחכימה בתולדות ימי בת ים, אופי חופיה, תושביה והתפתחותה הכלכלית-חברתית. מכאן מתבהר לי על נקלה מדוע היה צריך הילד שלמה לייצר לעצמו מסכת צלילה מצמיג של מכונית. ועל מנת שלא אמעד חלילה בפרטים הטכניים, אני מקבלת על המקום סקירה קצרה, אך ממצה להפליא, של התפתחות הצלילה, בעולם בכלל ובמקומותינו בפרט. ובאשר לביוגרפית הצלילה האישית, ראשיתה של זו בהתמדתו של הנער שלמה, אשר הצליח לחסוך 6 לירות ועוד חצי, איתן הלך (תרתי משמע, ברגל, מבת ים) לחנות של 'מגן' בתל אביב, שם הצליח לשכנע את המוכר לוותר לו על 40 גרוש אשר חסרו לו לרכישת מסכת הצלילה הראשונה.
שיחה עם שלמה, גם אם היא מסתתרת תחת הכותרת "ראיון", אינה מצליחה להתנהל לפי כללי ה"שאלה-תשובה" הרגילים. כל שם, כל אירוע, כל נגיעה, מובילה מיד למאגר ידע, או להצגה סדורה של רעיון, תיזה, ניתוח, כמעט בכל תחום אפשרי, כמו שרשרת לינקים ברשת שאינך יכול שלא להתפתות ללחוץ, רק לראות ולחזור. האיש הוא אוטודידקט מתוך הכרה, אם אפשר לומר כך. בעולם שבו ההתמקצעות מובילה למומחים לזרת שמאל, ובהכרח לזווית ראייה צרה יותר ויותר של העולם, אומר שלמה, תן לי משימה (בעצם, הוא לא מחכה שיתנו לו אלא לוקח אותן לבד) ולא רואה שום סיבה שלא לבצע אותה, גם אם מעולם לא נגע בעניין דומה. אז מה אם לצורך העניין צריך ללמוד, לחקור, לבדוק, להעז במחוזות לא מוכרים. אם רובנו נוטים להרכין ראש בפני המומחה, כאילו הוא מחזיק באיזה מפתח נסתר, שלמה מסתער ראש כאילו אין דלת בכלל.
אם לצורך עשיית הספר על הבאהאמס, למשל, יש צורך בצילום תת-ימי, אין בעיה, נקנה מצלמה ונצלם. העובדה שמעולם עסק בצילום תת-ימי, או העובדה שלא ידע אז את ההבדל בין עדשה אחת לשנייה, שלא לדבר על הרכבתה במצלמה, לא אמורה להפריע לעשיית ספר שהפך אחר כך לאחד ממדריכי הצלילה הטובים בעולם.
חזרה להתחלה (אין סיכוי שהסיפור הזה יתפתח באופן כרונולוגי. אם סדר הזמנים חשוב לכם, אל תטרחו לקרוא, אבל אל תוותרו על התמונות...). כמה פרטיים ביוגרפיים: שלמה הוא בוגר בצלאל (1966) במגמה לגרפיקה. לאחר פציעה קשה בצבא, שחה הרבה כחלק מתהליך הריפוי והשיקום. ב-1969 עשה קורס צלילה אצל וילי הלפרט האגדי באקווה ספורט, באילת. ב-1971 נערך הקורס הראשון לתעודת דייב מאסטר, ושלמה היה לבעל תעודת הדייב-מסטר מס' 1 בארץ. באותה תקופה הצלילה הספורטיבית היתה שונה בכמה פרמטרים חשובים: מאזני ציפה טרם פותחו וחגורות צלילה אוטומטיות היו אסורות בתכלית האיסור. התיאוריה ששלטה אז, ואנשים צללו בהתאם לתיאוריה, גרסה שגבול העומק לצלילה עם מיכלי אוויר הוא 90 מ', לפי היחס החלקי של החמצן. עכשיו אולי כבר מותר לגלות, שצולל יצירתי כמו שלמה בדק לפעמים את גבולות התיאוריה. לעומת זאת, קורס צלילה נמשך 7 ימים מלאים, וצלילת הסיום היתה ל-30 מטר. תעודת דייב מאסטר קיבל שלמה לאחר קורס נוסף של 7 ימים, כפי שהיה נהוג אז, בסופו לא מילא בהצלחה משימות יצירתיות ברוח התקופה, כמו הצפת סלעים מעומק 45 מ' והבאתם לחוף.
עיקר הצלילות בימי בראשית אלה היו צלילות קרובות לחוף. במועדון של הווארד בשארם הרחיקו נדוד על חסקה עם מנוע. באילת הרחיקו מעט דרומה. הימים ימי סיני הראשונים, ושלמה ישב לו על החוף באקווה ספורט, ומסביר לתיירים איפה אפשר לצלול. במילים אחרות, שלמה הבין שיש צורך דחוף בספר. אבל כדי להוציא ספר, צריך אתרים. איפה האתרים? צריך למצוא אותם קודם. זוהי חשיבה במיטב מסורת ה"שלמה": אל תיתן לבעיות שוליות להפריע לך. אם לא ידועים האתרים שאתה רוצה לכתוב עליהם, לך תמצא אותם. במקרה של שלמה לא מקרי ש"תמצא" ו"תמציא" באים מאותו שורש.
בהזדמנות זו המציא שלמה את יחידת חיפוש האתרים הניידת: ג'יפ, טריילר, קומפרסור נייד, מיכלים, נייר ועט. חלק מהאתרים היו ידועים, על חלקם היו שמועות, חלק חיכה לשלמה. למשל, היה ידוע על הקניון צפונית לדהב. כדי שניתן יהא למפות אותו, היה צורך ראשית לצלול את כולו. שלמה נסע לאורך החופים, וכל כמה מאות מטרים נכנס למים עם שנורקל. אגב, בן זוגו למסע, לא היה צולל, לכן את רוב הצלילות עשה לבדו, ומדי פעם כשעלה לחוף, היה נתקל במדריך צלילה שבדיוק סיים להסביר לחניכים שהכלל החשוב ביותר בצלילה הוא לצלול עם בן זוג. באחת הפעמים מראש תלולית, הבחין לפי צבע המים, בלגונה. מאחר ואי אפשר היה עוד להתקדם בג'יפ, ירד ברגל וצלל בלגונה. כך נתגלה החור הכחול והמעבר לים הפתוח. כשישב לכתוב את הספר, נתגלעה מחלוקת בינו לבין ד"ר יהודה מלמד, שכתב את הפרק על רפואת הצלילה. מלמד סבר שאסור לספר על מיקום החור הכחול בגלל המעבר והסיכונים הכרוכים בו. שלמה חשב, שממילא רבים כבר יודעים, השמועה וודאי תתפשט, ועדיף לפחות לתת את המידע המדויק. לבסוף התפשרו: בספר הראשון מוזכר החור הכחול, אך לא מוזכר המעבר.
כך נולד, ב-1973, המדריך הראשון של שלמה כהן, Vol. 1 Red Sea Diver's Guide , שאז עוד לא ידע שהוא רק Vol. 1. הספר אמנם החל להיוולד ב-1973, אך בשל מלחמת יום כיפור יצא לאור רק ב-1975. Vol. 2, יצא ב- 1994, וכלל את האתרים משארם א-שייח לאורגדה. העובדה שהיה המדריך הראשון באיזור אינה ממצה בשום אופן את החדשנות שלו. שלמה כהן הצולל הוא, להזכיר לכם, גם שלמה כהן הצייר-גרפיקאי-מעצב, והמדריך והציב אמות מידה חדשות בכל הקשור לעיצוב, המחשה ואמנות המיפוי, כמו למשל הדפים השקופים המתווספים לתמונת האתר, המוסיפים לה את שרטוט נתיב הצלילה, או הרקע ההסטורי המקיף, אשר הפכו אחר כך למאפיינים מרכזיים של יתר המדריכים. מעבר לפרטים הטכניים ברור, שאופיים המיוחד הוא גם תוצאה של העובדה שהספרים הם יצירה של איש אחד: הצילום, הגרפיקה, הציור, הכתיבה, המחקר ההיסטורי, ולפעמים גם שמות האתרים...
ב-1975 הציג שלמה את המדריך בקונגרס הבינלאומי הראשון של הצלילה בשטוקהולם, בשבדיה, שם התייצב בליווי קצת עזרה מידידים, כלומר עם אקווריום ענק ובו מבחר מדגי ים סוף.
לשלמה זכויות יוצרים לא רק על חלק משמות אתרי הצלילה בסיני, אלא גם על נסיבות גילוים של חלק מהם. למשל סיפורה של אונית ה- Dunraven: יום אחד, בשלהי תקופת סיני, התייעץ איתו הווארד רוזנשטיין איך לקדם את המועדון. אין בעיה, אמר שלמה, שהיה עסוק באותה עת במחקר עומק על לורנס איש ערב. תקנה כמה מטבעות זהב עתיקות, תדאג שאיזה צולל או שניים ימצאו אותן על הקרקעית, והשמועה כבר תעבור: נמצאה אחת מספינותיו של לורנס איש ערב. למען הדיוק ההסטורי נסביר, שאכן לורנס איש ערב נשלח לאזורנו בכדי להפעיל את הבדואים כנג התורכים, ועמו 4 מיליון לירות שטרלינג במטבעות זהב, כך שהרעיון לא נשמע בלתי סביר. לא יצאו ימים רבים, ואכן נתגלתה ספינה....לאמיתו של דבר, נתגלתה הספינה על ידי שלושה אנשים בו זמנית כמעט, (והווארד אחד מהם), אבל עד היום הוא חושד בשלמה שידע על זה קודם.
הספינה עצמה "גרמה צרות" לא מעטות למגליה, כיוון שסודה – זהותה – התגלה לאחר מאבק עיקש בראיות פתלתלות. החיפוש אחר המטמון תועד על ידי B.B.C, בהפקה בעלת תסריט מקורי במיוחד, שהיה יכול להתחרות היום עם סדרות הריאליטי למיניהן: הסרט עקב בזמן אמת אחר ארבעה גיבורים, ביניהם שלמה, כשהם יורדים למצולות לחפש רמזים לזהותה של האוניה. The Mystery of the Red Sea Wreck, כך נקרא הסרט, אשר היה קרוב מאוד להיקרא בשם "הסוד שלא פוענח", לאחר שרק ברגע האחרון, לאחר שכמעט נואשו, וכמעט נגמר התקציב, התפענח הרמז שנמצא בבטן האוניה, והוא בקבוקי סודה מיוחדים, אשר אינם יכולים להיות מאוחסנים אלא בשכיבה. רק לאחר שהתברר מועד ייצורם של בקבוקים אלה, התבררה גם זהותה של האוניה. עד היום, הוא מספר, מתקשרים אליו צופים שראו את הסרט באחד הערוצים הנידחים בעולם, נרעשים מפענוח התעלומה...
בצניעות אופיינית אומר שלמה כי לאחר הוצאת המדריך הראשון התחילו להכיר אותו. עניין הצניעות מתעתע: שלמה אינו אדם צנוע במובן העממי (המוטעה, אגב) של מי שמתבייש להציג את כישרונו ויצירתו; אדרבא, הוא מכיר היטב בהישגיו וכישוריו המגוונים, ושמח לספר ולהסביר עליהם. אבל כאשר אני שואלת איך התקבל הספר, ומאיפה הוא מכיר את דיוויד דובילה, מגדולי הצילום התת-ימי בעולם, הוא מתפתל קלות, נו, מכיר, הוא אומר, שמו אז לב לספר כל מיני אנשים, ומעדיף לספר איך יצא למשימה הבאה.
אם בפני הספר הראשון עמד המכשול הפעוט של העדר אתרים ידועים, בפני הספר השני על איי הבאהאמס, עמדו שני מכשולים קטנים: ספינות צלילה היו אז בגדר רעיון בחיתולים, ולשלמה לא היה מושג קלוש בצילום תת-ימי. על המכשול הראשון התגבר בדרך האופיינית לו. טלפון אחד, כמעט מקרי, לסקיפר אמריקאי בעל שם צרפתי עלום שם, בין הראשונים שהפעילו ספינת צוללים באיזור, שאמר לו, ככל הנראה מבלי לדעת מאיפה השיחה, וודאי מבלי ששמע מעולם על ישראל, תבוא, נשב, נבדוק. שכחנו לציין שהוא ישב באותה עת בפלורידה. כהן, אם מזמינים אותו, הוא מתייצב, אך לא לפני שעבר בניו יורק, כדי להצטייד בציוד צילום. ברכישת הצילום נעזר באותו דובילה, ש"שם לב" ל- Red Sea Diver's Guide, ואשר לקח אותו לחנות צילום, והורה למוכר להעמיס ערמה מכובדת של ציוד. בשלב זה אני כבר מנחשת: להרכיב את הציוד הוא למד לבד, במטוס. מה שלא הפריע לו לצלם כמה מן הצילומים הטובים ביותר בחייו באותה הפלגה, ולהפיק את המדריך השני בסדרה, על איי הבאהאמס.
לאחריו באו המדריכים על איי Caymen , על Florida Keys , ו-Red Sea Diver's vol.2, אשר נכתבו והופקו ביחד עם רוני כהן, בת זוגו הטובה ביותר לצלילה, לפי עדותו של שלמה, ואשר במקרה היא גם אשתו ואם שניים מילדיו. בין לבין צלל שלמה ומיפה את המערה התת -ימית הארוכה בעולם, (Nohoch Nah Chih), בחצי האי יוקטן במקסיקו, אחד מאתרי המסתורין האחרונים בעולם שמעטים זכו לצלול בה. אלו מערות שנוצרו תחילה על ידי חלחול מי הגשמים בסלע, וכשתם עידן הקרח, עלה הים, הציף את המחילות ואטם את הפתחים. זהו אולי המקום היחידי בעולם בו מגיעים לאתר הצלילה, השוכן בלב הג'ונגל, עם חמורים, שכן אין גישה לכלי רכב כלשהו. צוללים בתוך מבוך שיוצרים נטיפים שלא מן העולם הזה ושורשים של עצי עד, בתוך מה ששלמה מכנה "חשיכה מפלצתית", וכאשר מעל ראשו של הצולל תקרת סלע, ולא רק מים. אני חושבת על כישורי הניווט האישיים שלי באור יום ומעל למים, ותוהה בקול, זה לא מפחיד? זה לא מפחיד, הוא צוחק, זה מפחיד מאוד, אילו הצלילות המפחידות ביותר בחיי, אומר האיש שמאחוריו אלפי צלילות.
שני הספרים האחרונים (נכון להיום) בסדרה, על Palau ו- Guam, כבר יצאו במדיה אחרת, בצורת דיסק המלווה ב-LogBook, בתבנית הלוגבוק שהפיק עבור התאחדות הצלילה. כדרכו, גם כאן הצליח כהן להראות כיצד עובדת הטכנולוגיה בשירות האדם: התכנים המדויקים ומאירי העיניים, העיצוב הנקי, קלות ההתמצאות, בנוסף להדמיה תלת מימדית של אתרי הצלילה, תמונות וסרטוני וידאו, והכל נגיש ופשוט כל כך, שנדמה כאילו יכולת גם אתה לעשות את זה. במיוחד כששלמה לוקח ליד את העט הדיגיטלי, ומדגים לך כמה פשוט לצייר באמצעותו: בתוך 3-4 משיכות מכחול דיגיטליות קם לתחייה לנגד עיניך המשתאות דיוקן רב הבעה. בתוך עוד 3 משיכות הוא משנה את הבעתו מן הקצה אל הקצה. באמת פשוט כל כך שבא לבכות. רציתי לנסות גם, אבל אז נזכרתי שכנראה צריך גם לדעת לצייר.
לא סתם נחשב שלמה למעצב של עולם הצלילה. עד היום הספיק שלמה ליצור כ-40 סמלי לוגו עבור עולם הצלילה המקומי – והבינלאומי. (ראה מסגרת), לערוך 25 חוברות של התאחדות הצלילה, (בהן קפץ ועלה המידעון הצנוע בכמה דרגות ברמת הגרפיקה, תחקיר והפקה), לכתוב, וֹלהפיק לאחר תחקיר ממצה ספר על קולומבוס (Colombus from A to Z), וליצור סדרת חולצות טי-שירט (40 דגמים שונים) אשר הפכו היום לפריטי אספנים. זאת כמובן במקביל ליצירתו כקריקטוריסט, מן המחודדים, האינטליגנטיים והפוליטיים ביותר, וכמובן בצד הפקות ועבודה בתחום העיצוב והגרפיקה. בתוך כך גם הפך לאחד המומחים הבולטים לשימוש בעט דיגיטלי, לאחר שהיה בין הראשונים אשר עברו לציור באמצעות המחשב, ללא מגע נייר.
ויש גם שלמה כהן המורה, זה שיודע איך להסביר לתלמיד כיצד להעביר את הציור מראשו אל הנייר. כאן הוא עוצר לרגע. צריך, חושף שלמה את המפתח הסודי, לתפוש ולהעביר את הסיפור המחבר בין הפרטים. כולנו מסוגלים לראות – אבל מעטים מאיתנו מתבוננים. להתבונן פירושו לקשור בין הפרטים שרואים לפי הגיונם הפנימי. אם אתה מצליח לתפוש את הגיונם הפנימי, הסיפורי, של המראות, יקל עליך גם להעבירו לאחרים.
רציתי לשאול את שלמה איך הוא מגדיר את עצמו. מה הוא ומי הוא קודם. שאלה טיפשית, עניתי לעצמי מיד. כמו לשאול את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את... האם ניתן היה לעשות ספרים כמו המדריכים של שלמה (לעשות, זו המילה. לא לכתוב, או לצייר, כי כזכור, הוא עשה הכל), ללא הכישרון הגרפי? או כשרון הציור? והאם כך היו נראות האוניות הטבועות שלו אלמלא אהב להתבונן בהן? ואלמלא אהב לצלול למקומות שאיש לא היה בהם קודם? לחוש, פיזית, את מגע ההיסטוריה? שלמה קורא למגוון המתנות שזכה בהן "קללת הכישרון". יש שבורכו בכישרון אחד, ויש שקוללו, כך שלמה, בכשרונות רבים שנלחמים ביניהם כדי לקבל ביטוי, ומונעים מיצוי מלא של כל היכולת. אינני יודעת באשר למיצוי, זה עניין למבקר הפנימי שכולנו נושאים במידה זו או אחרת בתוכנו, אבל לי נראה שאצל שלמה הכשרונות דווקא חיים בינם לבין עצמם בשלום בית ובהרמוניה נדירה.
ויש עוד שלמה כהן, שנדמה לי שלא רבים מכירים: שלמה כהן הסטנדאפיסט. מי שלא ראה את שלמה מספר על חווית הצלילה היפנית, לא ראה שמחת צוללים מימיו. שלמה מתיישב זקוף, ומדגמן ישיבה יפנית אחידה ל-30 צוללים בסירה. בתוך שניות, כאילו ניתנה פקודה, 30 איש ישובים בסדר מופתי, מאזנים מנופחים, וסתים בזוית אחידה, ידיים שלובות. בהינתן האות כל השלושים צונחים אל המים אחד אחרי השני, כמו מפל דומינו. אתה חושב, מתחת למים בוודאי יסתיימו תרגילי הסדר. מה פתאום. 30 יפנים חוצים את הנתיב כאיש אחד, סנפיר בצד וסת, בקצב אחיד, אחד אחרי השני. אין ספק, לא סתם הם אימפריה.
ומעל, או מסביב לכל, יש שלמה כהן, איש שחושב לבד, ומבראשית. בין אם מדובר בעיצוב גרפי, מושג היסטורי, משפטי, או טכני, שלמה אינו מקבל שום דבר כמובן וברור מאליו. הוא מפרק כל מושג או מחשבה לגורמים ומחבר אותם בחזרה לפי הבנתו. והבנתו, לרוב, חדשה, מאירה, או לכל הפחות שונה. ויש שלמה ששוכח שאני באתי לראיין אותו ושואל בעצמו את השאלות. שלמה ששוכח שהוא האייטם כאן, ובמקום לספר על עצמו עובר להרצות בשמחה ובעניין על קולומבוס, לורנס איש ערב, או להבדיל על הציונות, דת ומדינה, ולמה לעולם לא יהיה כדורגל טוב בארץ...
