כשהוא מלווה עצמו בסידרת ראיונות ותצפיות, מעל ומתחת למים, מנסה רונן ליבוביץ, צולל וסטודנט לאנתרופולוגיה, לבחון כיצד הצוללים תופסים את הסביבה הימית, כיצד הם מגדירים את היחסים בינם לבין הים ובינם לבין עצמם, והאם נכון לומר שהסביבה התת-ימית יוצרת אצל צוללים כללי התנהגות חברתית ודפוסי יחסים מיוחדים

מאת רונן ליבוביץ

"לכדור עליו אנו הולכים אנו קוראים 'ארץ', רק משום שאנו שוכני יבשה, וכממציאי השפה, זכותנו לקרוא לו באיזה שם שנחפוץ. לעומת זאת, אם לווייתן היה מסוגל לחשוב על "רעיונות" במובן שלנו, הוא בוודאי היה חושב על שם אחר למקום הזה. למעשה, פני כוכב לכת זה מורכבים ממעט מאוד 'ארץ'. כ-72% מהם הם בעצם מים.
יש בכך מן האירוניה שבני אדם הצוללים בים נכנסים לסביבה חדשה ובלתי מוכרת. מאחר שכל ממצאי המאובנים הידועים מורים שהים היה סביבת מוצא בעלי החיים, חיות היבשה התפתחו למעשה מאבות מימיים קדמונים. על אף שמדובר בטווח זמן של שניים, שלושה מיליארד שנים, ניתן לומר שכשאנו יוצאים לחקור את הים, אנו חוזרים לבקר במקום הולדתנו המקורי." (גבאי 150-151:1999)
"בני המין האנושי, כמו שאר בעלי החיים, נאלצו במהלך האבולוציה שלהם להתמודד ללא הרף עם בעיית ההסתגלות לסביבתם. המושג 'הסתגלות' מציין תהליך טבעי (לאו דווקא רצוני) שבאמצעותו אורגניזמים מתאימים עצמם בהצלחה לסביבה נתונה, וכן את תוצאותיו של תהליך זה - רכישת סגולות המאפשרות לאורגניזמים להתגבר על הסכנות ולהבטיח לעצמם את המשאבים שהם זקוקים להם בסביבות שאליהן נקלעו. כל האורגניזמים, פרט לבני האדם, הסתגלו לסביבתם באמצעות בררה טבעית שהקנתה להם יתרונות אנטומיים ופיזיולוגים. יצורי אנוש, לעומת זאת, התבססו יותר ויותר על הסתגלות תרבותית. יכולתם של בני האדם לחולל שינויים סביבתיים באמצעים תרבותיים אפשרה להם לחדור לאזורי הקוטב להגיע למדבר סהרה ולנחות על הירח." (הבילנד 62:1999)
עד כאן ציטטות ומכאן לשאלה עימה נתמודד בהמשך: כיצד הסביבה התת-ימית קובעת למעשה את דפוס היחסים בין הצוללים?
כשיצאתי לבדוק את הנושא, הערכתי כטענת היסוד שלי, כי הסביבה התת-ימית יוצרת בקרב קבוצת הצוללים כללי התנהגות חברתית משלה והיא מתבטאת בדפוסי היחסים המיוחדים ביניהם, כמו עזרה הדדית, שיתוף פעולה, אחריות ותלותיות. בנוסף, הסביבה משפיעה גם על תהליך התירבות של הצולל, הצורך בצלילה בקבוצות וקיום מערכת תקשורת מיוחדת מתחת לפני המים. כן קיימת מערכת יחסים הדדית בין התרבות לטבע: בעוד הסביבה משפיעה על התנהגות הצוללים היא גם מושפעת מהתנהגותם כלפיה.
כשדה המחקר לטענה שלי בחרתי במועדון הצלילה "אקווה דורה", הממוקם בשמורת הטבע בחוף דור-טנטורה. "אקווה דורה" משמש גם כבית ספר לצלילה והדבר איפשר לי לראות את השלבים השונים שהצולל החדש וגם הוותיק עוברים בתהליך התירבות, "התהליך שבאמצעותו עוברת תרבותה של חברה מדור לדור" (הבילנד 54:1999) ולהבין את מקור ההתנהגותם של הצוללים מיסודו.

אוכלוסית המחקר - מועדון צלילה
כדי לאבחן את "אוכלוסית המחקר", הבחנתי בין צוללים ספורטיביים המשתמשים בציוד צלילה מיוחד, הכולל בין השאר מיכל אוויר, וסת, מאזן ציפה, שעון, מד עומק ומד לחץ לבין שאר האנשים והצוללים שנמצאים בשדה המחקר, המשתמשים בציוד צלילה שונה מעט, בשל מהות צלילה שונה, למשל ,רובה של צוללים/דייגים, שבדרך כלל לא צוללים בקבוצות (בניגוד לתקנות הצלילה), וכלי חפירה של ארכיאולוגים תת-ימיים, שמהות צלילתם היא יותר אינטראקציה בין הצולל לאובייקט מאשר בין האנשים.
כשיטה למחקרי בחרתי בתצפיות משתתפות. בהיותי צולל מוסמך בדרגת 2 כוכבים התאפשר לי לבצע תצפיות, לא רק בסביבת המועדון, בית הספר וחוף הים, אלא גם מתחת למים וכך להבין את התנהגותם, הרעיונות וההסברים התרבותיים הפנימיים שניתנו לי על ידי הצוללים עצמם. בו בזמן, בתור סטודנט לאנתרופולוגיה, ניתנה גם אפשרות להסתכלות על התרבות הנחקרת במושגים חיצוניים ונייטרלים.
על פי העיקרון ההוליסטי, שלפיו "יש לראות את הדברים בהקשר רחב ככל האפשר כדי להבין את הקשרים ההדדיים והתלות ההדדית ביניהם", (הבילנד 1999 :34) התצפיות התמקדו בפעילויות החברתיות העיקריות בעיסוק הצלילה: הרכבת ציוד, תדרוך לפני הצלילה, הצלילה עצמה, הפלגות לאתר הצלילה, ישיבה במועדון ותצפיות על שיעורי ההדרכה.
ככלי נוסף שסייע בעבודתי ביצעתי סידרת ראיונות עם בעלי בקיאות רבה באורחות התרבות של הצוללים: ד"ר קורט רווה, ארכיאולוג ימי ויבשתי, מנהל בית הספר לצלילה "אקווה דורה" וצולל ותיק ומושיקו בכר, מנהל בית הספר לצלילה, מדריך, וצולל ותיק. כן ביצעתי שיחות עם צוללים אחרים במועדון החיים על פי הכללים של תרבות זו.
על ידי הראיונות והתצפיות ניסיתי לבחון כיצד הצוללים תופסים את הסביבה וכיצד הם מגדירים את היחסים בינם לבין הים ובינם לבין עצמם. השקפות אלו מתמקדות מסביב "למטפורות השורש": הים כחבר, כאשה וכזקן בעל ידע רב. כמו כן ההשקפות גם יכולות לכלול יסודות שאינם מטפוריים במפורש. ואכן בניסיוני להגיע למטפורה ראשונית אחת נוכחתי כי הדבר אינו אפשרי מפני שכל אדם מגיע לעיסוק הצלילה מסיבותיו האישיות: כדי לראות צומח וחי מיוחדים ומסקרנים, לעמוד באתגרים ולחוות סביבה חדשה וכד', ולכן כל אחד תופס את הסביבה בצורה מטפורית שונה מהאחרים. עם זאת קיימות מספר "תכונות אופי" של הים, שהן משותפות בתפיסה הכללית של הצוללים את הים. המטפורות כרוכות בראייה כללית של הסביבה כמעניקה ונותנת אך גם כלוקחת ומחנכת אם כי בדרכים שונות. (בירד-דוד 165:1998). בהמשך אתייחס למטפורות אלו ולביטוייהן כיחסים בין הצוללים לים וכיחסים בינם לבין עצמם.
בהמשך אראה שראיית הטבע דרך מטפורות אלו תואמות את השקפתם של הנחקרים לגבי החברה שלהם, אנשים המקיימים קשרים הדדיים של חברות, שיתוף פעולה וקשורים במכלול של מחויבויות כמו עזרה הדדית ואחריות זה לגורלו של האחר. אופי כזה של יחסים מבטא ומחזק את החיבור שבין ישויות נפרדות והופכת לסימן של קירבה עד כי ניתן לומר שהצלילה מאשרת ויוצרת מחדש את הקשרים הקרובים והמידיים ביניהם.

היחסים ההדדיים בין הצולל לים
"בני האדם אינם מגיבים לסביבתם כפי שהיא, אלא לסביבתם כפי שהם תופסים אותה, וקבוצות שונות של בני אדם עשויות לתפוס את אותה סביבה בדרכים שונות לחלוטין. בנוסף התרבות צריכה להיות ניתנת לשינוי." (הבילנד 62:1999)

הים כאישה
הסביבה הימית מרהיבה ביופיה. ישנם יצורים שונים וצבעים רבים והדבר גורם לצולל להתפעל מיופיו של הים ולשמור עליו: במהלך אחת הצלילות המדריך הבחין בשקית ניילון שצפה על האלמוגים וללא היסוס הסיר אותה בעדינות מהאלמוגים ושם אותה בכיס המאזן. צפיה בהתנהגות זו מאפשרת לראות את ההשפעות ההדדיות בין הצולל לים: הים משפיע על האדם בכך שהוא מלמד אותו לשמור על עצמו ועל בן זוגו מפני תקלות צלילה אפשריות ולהתפעל מיופיו, ובאותה העת הצולל שומר על הים, מנקה אותו ודואג לטיפוחו. הטבע משפיע על התרבות והתרבות משפיעה על הטבע.
זאת ועוד: בזמן ששוקעים במקום עמוק מפני המים אל מתחת למים, פתאום מגיעים לעולם שונה לחלוטין ממה שראית רגע לפני כן מעל פני הים. התחושה היא כמו ברחם, עטוף בו מכל הכיוון.
מערכת היחסים של האדם עם הים היא כמו מערכת יחסים של גבר עם אשה: בכל פעם רואים פן שונה במקצת. זה יכול להיות רך, עדין, ואפילו מפתיע.
לעיתים הים מתעתע. גם כאשר הוא שקט יש בו סכנות רבות והנופים עלולים להשלות את הצוללים. הים היא סביבה משתנה וצריכה להיות התאמה בין רצונו של הצולל לרצונו של הים.
האהבה לים היא מוחלטת, זה שהים לא מתנהג תמיד כפי שהצולל מצפה ממנו זו לא סיבה לא לאהוב אותו, אלא, זו סיבה לכבד את רצונו ולהיות מודע לסביבה, כדי שהחשש מהספורט האתגרי הזה לא יהפך למציאות.

הים כחבר ואוייב
כמו שניתן לראות על פי הבעת הפנים והתנהגותו של אדם אם הוא שמח, עצוב, כועס, כך צריך לקרוא את "מצב רוחו" של הים ולהתנהג בהתאם, שכן הוא הרבה יותר חזק מהצולל.
הצולל צריך להתאים את עצמו לסביבה התת-ימית, למשל, לא לצלול כאשר יש סערה, להמנע מכניסה למקומות מסוכנים ומפגיעה בדגים ובאלמוגים. התאמה זו מאופיינת בהבנה ובהדדיות כלפי הים ולא בכפייה. יראת הכבוד היא לא רק תוצאה של פחד מהים, אלא גם הנאה מעצם השהות במים, מהאתגר ומהנופים המרהיבים.
זאת ועוד: כאשר הצולל מתנהג על פי הכללים, הוא נהנה, וכאשר הוא מתעלם מרצונו של הים, הוא עלול לאבד את חייו. כלומר, הים נתפס כחבר טוב כאשר הצולל נהנה וכאוייב אכזר כאשר הוא מסוכן ומוביל למצב של מצוקה מתחת לפני הים.

הים כזקן
מטפורה זו מתיחסת אל הידע הרב שנמצא במצולות ומוענק לצוללים. את הידע מעניק הקורס בהתחלה, והנסיון והמיומנויות השונות נרכשות בעיקר עם הצלילות הבאות, כך שניתן לומר שהסביבה הימית מעניקה לצולל ידע רב, גם על ידי ניסוי וטעיה של הצולל עצמו וגם על ידי טעיה של אחרים ולימוד הלקח מכך. ישנם גם צוללים הטוענים שהסביבה הימית, בשל היותה לא סלחנית לטעויות, "משאירה" רק את מי שלומד ממנה כלומר ההסתגלות היא חלק מהותי בהישרדות.

היחסים בין הצוללים
"לאקט של הצלילה משמעויות סימבוליות רבות. אפשר לראות בצלילה מעין "חזרה אל הרחם", פעולה סימביוטית בה הצולל מתמזג עם הים, אשר שימש תמיד אצל אמנים ופסיכואנליטיקאים כסמל אימהי. אפשר לראות בצלילה גם אקט "טנטי", התגרות במוות, מעין הגשמה בלתי מלאה של שאיפות התאבדות.
הדימויים הללו, רחוקים ככל שיהיו מהמציאות היומיומית של הצולל, ואשר קרוב לוודאי מעלים גם חיוך אצל אנשים יש להם השלכות מעשיות על התנהגות הצוללים בקבוצה." (נבו 167-166:1990)
"על פי ההגדרות המקובלות בחקר תהליכים בין אישיים, זוג הצוללים תלויים זה בזה, היות וההתנהגויות, מחשבות והרגשות של כל אחד מהם משפיעים על השני. יחס זה מוגדר כקרוב היות והוא מתמשך, כרוך בקשרים הדדיים, סיבתיים, חזקים ותכופים. אנשים נוטים "לתת ולקחת" על פי העקרון הבא: היחס בין בני זוג (גם זוג צוללים) יהיה תקין אם ישרוד שויון ביחסי תשומה/תפוקה של כל אחד מהם." (נבו 157:1990)
התאמה בין הצולל לסביבה הימית היא הכרחית להשרדותו של הצולל, מכאן שהתאמה בין הצולל לבן זוגו גם היא חיונית, היות והיא האמצעי הטוב ביותר להשרדות במים. בחירת בן הזוג לצלילה מבוססת על מספר קריטריונים, שמטרתם לחזות את התנהגותו של הצולל במים וכך לברר האם יש התאמה בין בני הזוג, או הקבוצה, כפי שצריכה להיות התאמה בין הצולל לים.
בדרך כלל בוחרים שותף לצלילה על פי הניסיון: היכן צלל, התרשמות ראשונית והתבוננות בהתנהגותו. למשל, כיצד הוא מרכיב את ציוד הצלילה, האם הוא לא שוכח דברים וכד'.
"כבר בשלב די מוקדם ניתן לצפות לאיזה כיוון יתפתחו היחסים (הידוק או הפשרה), כלומר, צוללים העומדים לצאת לצלילות משותפות ידעו כבר לאחר שתיים שלוש צלילות אם הם מתאימים זה לזה." (נבו 158:1990)
לדוגמא, זוג אנשים שלא הכירו זה את זה לפני הצלילה החליטו לצלול ובגלל שכל אחד חיפש משהו אחר בצלילה (האחד סיכון - עומק רב והשני טבע - חי וצומח), הם נפרדו אחד מהשני במהלך הצלילה ובכך סכנו זה את זה. מקרה נוסף: חבר וחברה הגיעו למועדון ותוך כדי ההכנה לצלילה התחילו לריב ולהתווכח להיכן לצלול וכיצד להרכיב את הציוד. המסקנה שלי היתה שלא משנה כמה מכירים טוב מחוץ למים, במים זה שונה והדבר עלול גם לגרום לאכזבות. בן זוג לחיים הוא לאו דווקא בן זוג טוב לצלילה, שכן האנשים צריכים להתאים עצמם לסביבה שונה.
בגלל ההתאמה המיוחדת הזאת היחסים בין הצוללים ממשיכים גם מעבר לפעילות הצלילה עצמה. כפי שניתן לראות בקורס ההתמחות בצלילת לילה, כאשר הצוללים החליפו ביניהם מספרי טלפון, בכוונה לשמור על קשר ובעתיד אפילו לצלול יחדיו גם במקומות אחרים.

תלות הדדית
"אחד הטיעונים הטובים ביותר לטובת השימוש בבן זוג לצלילה הוא אי הסבירות ששני הצוללים ייכנסו למצב של מצוקה ושניהם יאבדו את השליטה בעת ובעונה אחת. במצב מצוקה יהיה כמעט תמיד צולל אחד שישמור על שליטה במצב ויהיה מסוגל לספק עזרה." (אלנבוגן - ריינשטיין 2:2000)
הים אינו תמיד שומר על הצוללים ולכן הם תלויים אחד בשני וסומכים זה על זה, כך שבמצב מצוקה הם יקבלו את העזרה הדרושה. קבלת העזרה צריכה להיות עוד לפני שהצולל ביקש אותה וכך ניתן למנוע את הסתבכות המצוקה ואפילו למנוע את המצוקה לפני שהיא מתרחשת. ישנם אנשים שמתביישים לבקש עזרה ואפילו אנשים שמעליב אותם כשמישהו מציע להם עזרה (בעיקר, אולי, בגלל הרקע הצבאי של הישראלים?), ולכן ישנן מספר טכניקות להציע עזרה במצב זה: למשל אדם שמתקשה בהרכבת הסנפירים במים מבקשים ממנו שיעזור לנו לשים את הסנפירים ולאחר מכן זה מובן מאליו שהצולל השני גם יעזור לו להרכיבם.
באחת הצלילות, כאשר הפלגנו בחזרה, הים היה סוער וגבה גלים. הדבר טלטל את הספינה ואצל אחת הצוללות נראו סימנים של מחלת ים: סחרחורות והקאות. בן זוגי שישב בקירבתה הגיש לה עזרה: מים ובדיקה שמצבה אינו מדרדר. מתן העזרה מייצג את האחריות והמחוייבות שנוצרה בין הצוללים במהלך הצלילה והיא ממשיכה להתקיים גם לאחר שהצלילה הסתיימה.

סבלנות ואדיבות
באחת ההפלגות הסתבכו אצות במנוע והסירה נעצרה. המדריכים התירו אותן ביחד ובאותו הזמן חיכינו בסבלנות על הסיפון. קיבלנו בהבנה את הצורך בהמתנה, כי זהו אופיו של הים, משתנה מעת לעת וטומן בחובו הפתעות.
במהלך הרכבת הציוד הבחנתי שהמאזן אינו תקין. מושיקו, מנהל המועדון, סייע לי באיתור התקלה והחלפת הציוד. הדבר לקח זמן, אך הוא טיפל בציוד במסירות רבה בגלל המודעות הגבוהה לבטיחות הצלילה. עקב כך גם בן זוגי לצלילה היה צריך להמתין, והוא קיבל זאת כמובן מאליו: כפי שהוא לא ינטוש אותי במהלך הצלילה, כך הוא לא יעשה זאת גם במקרה הזה כאשר אנו מחוץ למים. במקרים אלו ניתן לראות בברור כיצד הסביבה התת-ימית משפיעה בצורה ישירה על התנהגות הפרט בקרב קבוצת הצוללים: הסבלנות כלפי תנאי הים מתבטאת גם בסבלנות של הצוללים אחד כלפי השני.

אמון
אנשים שצוללים יחד סומכים זה על זה, וזה מתבטא גם ביחסים שלהם מחוץ למים. חברות שהתבססה על הצלילה ממשיכה להתקיים לאורך זמן וחברות שקדמה לצלילה נוטה להתהדק בצלילה. בדרך כלל, חברות שנוצרה בתוך הים תמשך גם מחוץ לים, אך להיפך הדבר אינו ברור מאליו.
ניתן לראות את האמון ההדדי בכך שבני הזוג בודקים זה לזה את הציוד, סומכים על בן הזוג, או המדריך שיוביל את הקבוצה בבטחה אל מחוץ למים, למרות שאוזל האוויר במיכל ולפעמים יש אשליה שנמצאים מאוד רחוק מאזור היציאה.

שיתוף פעולה
הצלילה הספורטיבית מהיותה ספורט אתגרי כרוכה בסכנות. הפחד מפני המוות גורם לצוללים להיות תלויים זה בזה. כפי שקורה בשדה הקרב בין החיילים, אחים לנשק בצבא שנלחמים ביחד, הם שומרים זה על זה תלויים זה בזה בכל צעד ועוזרים אחד לשני. מכאן שקיימת תחושה של אחווה ומשפחתיות, יחסים קרובים והדדיים התלויים במכלול של מחויבויות האחד כלפי השני.
ניתן לראות שיתוף פעולה בין הצוללים בזמן ההפלגה, העברת הספינה מקו החוף למים נעשת על ידי כל הצוללים יחדיו. יש גם שוויוניות בין "לקחת ולתת" בקרב קבוצת הצוללים. כל צולל תורם לקבוצה כפי יכולתו ומצד שני הקבוצה עוזרת לצולל במצבים שונים.

תהליך התרבות וההסתגלות
תהליך התרבות, המוגדר כ"תהליך שבאמצעותו עוברת תרבותה של חברה מדור לדור" (הבילנד 54:1999), מתבצע על ידי הים, המדריך והצוללים עצמם. המהות העיקרית של התהליך היא להקנות לצולל המתלמד כלים כדי להסתגל לסביבה החדשה, לא רק על ידי ידע, אלא גם על ידי התנסות אישית במים, ולאחר מכן להשתמש בהם כדי להמשיך ולפתח את המיומנות. כך במהלך הצלילות הבאות הוא יסתגל בקלות רבה יותר לתנאים שונים, כמו זרמים, עומק, ראות לקויה והתמצאות באזורים שונים.
תהליך ההסתגלות מוגדר כ"תהליך של אינטראקציה בין שינויים שהאורגניזם גורם לסביבה והשינויים שהסביבה גורמת לאורגניזם. ההסתגלות הדו-כיוונית הזאת חיונית להשרדותן של כל צורות החיים, כולל בני האדם. הם מפתחים דרכי פעולה והתנהגות שמתאימים למשאבים שעומדים לרשותם ואשר נמצאים בסביבה שבה הם חיים." (haviland 1993: 145)
דרך ההסתגלות הראשונית והעיקרית של הצוללים היא בעזרת הקורס והמדריך. המדריך הוא מעין סמל של הים, כלומר, הוא מעביר את הקורס כפי שהים מכתיב זאת. באמצעות המדריך, התלמידים מפנימים את מושג הים, תכונותיו המיוחדות ודרכי ההתנהגות בים כצוללים. תפקיד המדריך הוא להביא את כולם לאותה רמה מקצועית זהו תהליך מדורג של הסתגלות לסביבה זרה שכולל ידע ומיומנות ומלווה בעבודה קבוצתית לאורך כל הדרך.
הסתגלות לים מאופיינת גם בצורך להסתגלות בין אישית: כלפי שותפים לצלילה. הסביבה הימית מלמדת את הצולל להזהר בבחירת שותפיו ולעשות תחקור קצר למי שמעוניין להצטרף לצלילה במספר שאלות: דרגה - כדי לבדוק שהצד השני מתאים לעומק הצלילה המתוכננת. ותק צלילות - כדי שהצולל לא יצטרך להיות עסוק בהצלה במקום בצלילה. והכי חשוב - התרשמות אישית מאופן הרכבת הציוד. לגבי שותפים מוכרים ובני משפחה, משתדלים יותר ללמד מאשר רק לצלול. הידע שהצולל מקבל מהים לא "נעצר" בו, אלא ממשיך ועובר גם לצוללים האחרים.
תהליך ההסתגלות אינו מסתיים עם ההסמכה. צריך לתרגל את המיומנויות, בכל פעם שמרכיבים את הציוד ונכנסים למים, זה בעצם המשך תהליך ההסתגלות לסביבה הימית, שכן תנאי הים משתנים ממקום למקום.
בזמן התדרוך המדריך משתמש במפה של האזור כדי לפרט לצוללים את תנאי הסביבה, דרך הכניסה לים והיציאה על פי כיווני הזרמים, הדגים והאלמוגים המצויים באותו המקום ותנאי ראות. כך לדוגמא, כאשר טמפרטורת המים קרה יש לקחת חליפה עבה יותר ולהתאים את כמות המשקולות. בצלילות הראשונות הצולל עסוק יותר בציוד שלו ובמיומנות ופחות בסביבה ולאחר שהוא שולט במיומנויות אלו הוא יכול לשים לב לדברים שלא ראה בעבר כאשר התעסק עם הציוד.

מאפייני התקשורת התת-ימית
"התקשורת התת-ימית בין הצוללים מתבצעת על ידי סימני ידיים מוסכמים שמשתמשים בהם במהלך הצלילה ובשעת חרום. לעיתים קיימים 'הבדלי שפה' בין צוללים שלמדו במקומות שונים ולכן לפני הצלילה מוודאים שהצוללים 'מדברים' באותה שפה." (גבאי 196:1999)
בחירת הסימנים בתקשורת התת-ימית היא יחסית שרירותית. הצוללים יכולים לשנות סימנים אלו ואף ליצור חדשים, כל עוד הם מבינים אחד את השני ומסכימים עליהם.
התקשורת מתחת למים מסייעת לתקשורת הצוללים גם מחוץ למים. מושיקו מדגים: "באמצעות התקשורת מתחת למים והעבודה בצוות, נערה דתיה, שבאה לקורס צלילה במועדון, נהייתה פחות מופנמת, יצרה קשרים עם אנשים ותקשרה בצורה טובה יותר מבעבר. הוריה אמרו שהיא השתנתה לגמרי ונהיתה גם יותר אחראית."
עם הניסיון והקורסים המתקדמים לומדים להתייחס לא רק לסימני הידיים אלה גם למימיקה, הבעת הפנים והתנהגות כללית שעלולה להצביע על חרדה, או בעיה כלשהי, וכך מתגברת הערנות ותשומת הלב לבן הזוג השני במים ומחוץ להם. בדרך כלל, בתקשורת זו הדגש הוא על הרגעה בסגנון אמירת "הכל בסדר". במצב של חרדה, מגע יד וקשר עין יכול אף הוא להרגיע. התקשורת בסימנים מפתחת "הרגל" לחפש סמני מצוקה בראיה ולתת עזרה לאנשים הנראים במצוקה.
למרות שישנם גורמי מצוקה המשותפים לכולנו, רבים מהם משתנים מאדם לאדם. תקשורת טובה בין בני זוג לצלילה וידיעה מוקדמת של מטרות הצלילה עוזרים למנוע חרדות ראשוניות וימנעו את המצוקה הכרוכה בביצוע תוכניות של מישהו אחר, למרות שהצולל לא חש איתן בנוח.

חרד, תלוי ותחרותי פרפקציוניסט
ככל הנראה ישנם אנשים המועדים יותר למצוקה, הנובעת מסגנון ההתמודדות שלהם. ניתן לחלק אנשים אלה לשני סוגים: חרד תלוי ותחרותי פרפקציוניסט. שני סוגי אישיות אלה נראים אולי מנוגדים מטבעם, אך שניהם נתונים למצוקה.
הטיפוס החרד תלוי נתון למצוקה, כי לעתים קרובות הוא חסר שליטה עצמית, לחוץ ותלוי במידה רבה באחרים שיעזרו לו וידריכו אותו. אין לו ביטחון עצמי, הוא פוחד מתמריצים, חש לעתים קרובות חסר אונים, ובמקרים רבים בריאותו לקויה והוא חסר כושר גופני.
הטיפוס החרד תלוי, צריך ללמוד לצלול עם יותר מבן זוג אחד לצלילה, כי הדבר עוזר לו ללמוד תוך מניעת "הדרך הקלה החוצה", שפירושה, לסמוך לחלוטין על אדם אחד. באמצעות בניית הביטחון העצמי, הכשרה נכונה ותרגול, יכולים אנשים אלה להפוך לצוללים מוכשרים, אך, ראשית עליהם להכיר בעובדה שהם מושפעים מלחץ.
לעומת זאת, הטיפוס התחרותי פרפקציוניסט הוא אגרסיבי, ונראה כאילו הוא בשליטה כל הזמן. אנשים עם אישיות כזו יכולים, אכן, להיות כאלה "שנועדו לגדולה", אך הם עלולים גם להסתיר בהתנהגות זו חרדות פנימיות. הטיפוס התחרותי פרפקציוניסט מחפש אחר סיכונים ואתגר, מתקשה לבקש, או לקבל עזרה ומוטרד מאוד מעניין האישור החברתי.
התנהגויות אלו עלולות לגרום לבעיות במצבים בהם מתעוררות סכנות. סביר להניח שהטיפוס התחרותי פרפקציוניסט יסתיר את הצורך שלו בעזרה. בצלילה הדבר לא רק מסכן אותו אלא גם את בן זוגו לצלילה. עבור הפרפקציוניסטים קיימים רק הצלחה וכישלון ולגביהם הכישלון הוא תוצאה של משימה שלא בוצעה על פי הסטנדרטים הנוקשים שלהם.

על מערכות היחסים
בתארי את את הפעילויות המשותפות והיחסים בקרב קבוצות וזוגות צוללים הראיתי שהם מאופיינים בסוג מיוחד של קשר חברתי: עזרה הדדית, שיתוף פעולה סבלנות, אמון, אחריות והתאמה בין אישית.
מאפיינים אלו אינם יחודיים לקבוצת הצוללים בלבד וניתן למצוא אותם גם ביחסים בין אישיים של אנשים שלאו דווקא עוסקים בפעילות זו. אולם, אופי יחסים זה בולט בקרב הצוללים ומקבל משמעות עמוקה יותר. הדבר קשור בהשקפתם הייחודית על הסביבה, שנובעות מתכונות, או מטפורות שונות - הים כאישה, כחבר וכמחנך. הים נתפס בקרב הצוללים בעיקר כמקום המעניק ידע רב וכדבר מדהים ביופיו ומפתיע. יחד עם זאת קיים חשש מסכנות, שמחייב הסתגלות מיוחדת, שעיקרה עזרה הדדית ושיתוף פעולה. יש אפילו הטוענים שסכנות אלו הן לא סיבה לפחד מהים, אלא הן אפילו מעצימות את הרגשת יראת הכבוד לים. במילים אחרות, היחסים בין הצוללים הם תוצאה ישירה של מערכת היחסים בין הצוללים לים.
נורמות התנהגותיות אלה נבנות בעיקר בגלל הסביבה התת-ימית. הצולל לומד מהים כיצד להתנהג בסביבה זו ומתרגם התנהגות זו כלפי שותפיו, דוגמת עזרה הדדית ואחריות זה לגורלו של זה. מחוייבויות אלו הופכות לסימן של קירבה וניתן לומר שהצלילה מאשרת ויוצרת מחדש את הקשרים הקרובים והמידיים ביניהם.
בכל פעם שהצוללים נכנסים למים, הם מקבלים תוקף מחדש לחשיבותן של היחסים המיוחדים ביניהם. אם יתעלמו מכך, הים לא יהיה סלחני וכמובן שלאחר "אישור" זה היחסים נוטים להחזיק מעמד זמן רב.
תהליך ההסתגלות שראשיתו מתבצע גם על ידי "שליח הים" - מדריך הצלילה, אינו מסתיים עם הסמכתו של הצולל, אלא הוא מתרחש מחדש בכל צלילה, על ידי התדרוך, התאמת הציוד וההתנהגות בהתאם למצב הים. בנוסף, תהליך הסתגלות זה הוא דו-כיווני. גם הים משתנה: הים מלמד את הצוללים לשמור אחד על השני וכתוצאה מכך הצוללים שומרים גם על הים: מכבדים את נופיו, לא מלכלכים ולא פוגעים בחיות הים.