מדי שנה גדל מספר המפגשים הלא נעימים בין בני האדם לכרישים. אחדים מהמפגשים מסתיימים בנשיכות קלות, אך רבים אחרים מסתיימים במותם של בני האדם. נדב לוי מנסה להסביר מתי, איך ולמה הכרישים חושפים שיניים

מאת: נדב לוי

הבמאי והמפיק סטיבן שפילברג הוא היח"צן הגרוע ביותר של הכרישים. הסרט מלתעות, אחד משוברי הקופות הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, העשיר את חשבון הבנק שלו בעשרות מיליוני דולרים, אך בד בבד יצר לכרישים דימוי מפלצתי וקיבע אותם כיצורים הרעים והמרושעים ביותר בעולם החי.
האם הסרט מלתעות שיקף מציאות או דימיון? אחד המדענים שאולי ענה על כך טוב מכולם הוא מומחה לכרישים ממוזיאון בדרום-אפריקה, לאונרדו קומפניו, שאמר: "מלתעות היה בעיקרו בליל מגוון של אירועים שונים שנדחפו יחד, והאדם הוסיף להם ממדים או מרכיבים מיסטיים, שעיקרם ישות זדונית שתוקפת במכוון אזור מסויים. אולם העמלץ הלבן לא מתמקד באזור מסויים וגם לא בהריגת אנשים".

שיניים חדות
העמלץ הלבן הוא הטורף הגדול ביותר מבין הכרישים ופירוש שמו: בעל השיניים החדות. העמלץ הגדול ביותר שנלכד היה באורך כ-6.4 מטרים ומשקלו היה יותר משלושה טונות. מדענים מעריכים כי באוקיינוסים מסתובבים עמלצים גדולים יותר ואורכם עשוי להגיע לשמונה עד 11 מטר.
בניגוד לכרישים רבים, העמלץ הלבן משריץ את ולדותיו. אורכם בלידה כארבעה רגל ועליהם לאכול מיד לאחר שהגיעו לעולם. קצב גדילתם הוא כ-25 סנטימטרים בשנה, והם מגיעים לבגרות מינית בגיל עשר. תוחלת חייו של העמלץ עשויה להגיע לכ-100 שנה.
העמלץ מסוגל לווסת את טמפרטורת גופו, כך שתהא תמיד מעל טמפרטורת המים סביבו. חושיו הם המפותחים ביותר בין הכרישים. הם יכולים לעתים להבחין בצבעים או בניגודים בין אור וחושך. חוש ריח מפותח במיוחד, מאפשר להם לחוש טיפת דם אחת, גם כשאלפי ליטרים של מים מפרידים ביניהם לבינה. הם מצויידים במספר רב של שקיקים, אמפולות לורנציני, על-שמו של החוקר האיטלקי שגילה אותן. כל אחת מהן היא קפסולה מיניאטורית, מלאה בחומר המזכיר ג'ל, המצוי בכריש. החומר הזה קולט אותות חשמליים במים, ורגיש למטענים חשמליים זעירים (עד לכ-0.005 מיקרווולט).
בעזרת האמפולות, מזהים הכרישים שדות חשמליים שיוצרים בעלי חיים. הזיהוי עובד בעיקר ממרחקים קצרים ומאפשר לכריש לטרוף בעלי חיים, גם אם אין הוא רואה אותם במים החשוכים. מנועים וחפצי מתכת אחרים המחוללים אף הם שדות חשמליים משבשים במקצת את יכולת הניווט וההתמצאות של כרישים שונים במרחב בימי, אך קיומם יכול להעיד מדוע הכרישים תוקפים תדיר אוניות (עשויות ממתכת וברזל, רציפים וכלובי מתכת.

כל שנה בסתיו
העמלץ אוהב לשוב למקומות בהם הוא עשוי למצוא טרף. מדענים שעקבו אחרי עמלצים לא הרחק מחופי סן-פרנסיסקו, זיהו בוודאות כמה פרטים ששבו למקום, מדי שנה בסתיו, כדי לסעוד את לבם באריות ים.
בחוף בונדיי בסידני באוסטרליה, בלוס-אנג'לס בקליפורניה ובקייפטאון בדרום-אפריקה, הכרישים אינם מהססים להתקרב למרחק של 30 עד 50 מטר מקו החוף, שעה שהם רודפים אחרי דגי סלמון. כך הם גם נוהגים במקומות נוספים בעולם. בניגוד לתסריט של שפילברג, הם נמנעים מלהגיע לחופים במיוחד כדי לטרוף יצורים אנושיים, למרות שלכאורה יש להם מטרה קלה ועתירת בשר, שתנועתה במים מאוד מסורבלת.
עם זאת, מדי שנה גדל מספר המפגשים הלא נעימים בין בני האדם לכרישים. אחדים מהמפגשים מסתיימים בנשיכות ברגליים או בפגיעות קלות אחרות, אך למרבה הצער רבים מהמקרים מסתיימים במותם של בני האדם.

370 מיני כרישים
רוב האנשים מדמיינים כרישים כבעלי חיים ענקיים, אפורים ובעלי מבנה גוף דמוי טורפדו. אולם מרבית מיני הכרישים דווקא קטנים ורזים, ובצד כרישים אפרפרים שוחים באוקיינוס גם כרישים כחולים, חומים, צהובים ואפילו מנומרים. אורכם מתחיל בכ-30 סנטימטרים ונגמר בכ-18 מטר, כמו אצל כריש הלווייתן, הדג הגדול בעולם. אורכם של כמחצית מכ-370 מיני הכרישים הידועים לנו אינו עולה על מטר.
הפחד האנושי מהכריש, כך נדמה, טבוע בגנים שלנו ממש כמו הרתיעה מהנחש. אולם בניגוד למיתוס הנפוץ, רוב הכרישים חששנים מטבעם, מסתתרים ואינם מזיקים לאדם. הם מעדיפים להימנע מחברת בני אדם ואף לא מתקרבים יתר על המידה לבעלי חיים ימיים גדולים אחרים. הכרישים המסוכנים לאדם נמנים עם שלוש משפחות: הכרישיים, הכרישניים והעמלציים. אחרי שהכרנו את העמלץ הלבן, הגיע הזמן להתוודע ליצורים מסוכנים נוספים.

21 טורי שיניים
הכריש הטיגריסי נמנה עם משפחת הכרישיים ומגיע לעתים גם לים-סוף. אורכו מגיע לחמישה וחצי מטרים וצבעו אפור-חום. צאצאיו בעלי פסים חומים בצדי גופם, המזכירים את הטיגריס, ומכאן שמו העברי. החרטום צר ומעוגל. יש לו 21 טורי שיניים משולשות ומשוננות. הטיגריסי נחשב למסוכן ביותר, למרות שלרוב אינו תוקף שחיינים בני-אנוש. הוא מסוגל לגמוא מרחקים של מאות קילומטרים ובעת ובעונה אחת להישאר במקום אחד. הוא נוהג להתקרב לא פעם למים רדודים ולעתים צולל לעומק של כ-150 מטרים.
התפריט שלו מבוסס על יונקים ימיים ודגים שניזונים מעשבי הים. שיטת הטריפה העיקרית כונתה "הזינוק". הטיגריסי, כך מלמד מחקר שנערך במפרץ הכרישים בניו-זילנד, טורף כ-10 אחוזים מגוזלי האלבטרוסים הצעירים שעזבו בהצלחה את הקן, אך מתקשים עדיין לעוף. הוא גם נהנה מהסוואה טבעית כה מדהימה, המשמשת אותו לקטול דולפינים.
הוא חי בים העמוק, אך אינו מהסס להגיע לחופים. הוא בולע הכל ומזונו מושתת כמובן גם על דגים ועופות-מים. לפעמים הוא בולע גם חפצים שלא ניתנים לעיכול.
ב-21 במרץ 1998, צלל כריסטופר פרנדז לעומק של 23 מטרים בשונית האלמוגים של אוסטרליה. הוא נשא עמו שק מזון, כדי להאכיל צלופחי-ים. הוא סיפר כי כריש טיגריסי שחה בקרבתו, אך התעלם ממנו, אולי משום שלהקת דגים גדולה ששחתה בסמוך לו עניינה אותו יותר.

הכי מסוכן בעולם
הזמבזי הוא הכריש המסוכן בעולם. הוא קרוי על שמו של נהר הזמבזי, אחד הנהרות הגדולים באפריקה הנשפך לאוקיינוס ההודי במוזמביק, אך הוא משוטט בכל האוקיינוסים בעולם.
כריש הזמבזי אף חודר ליבשות דרך הנהרות, ולכן היו שכינו אותו גם כריש הנהרות הלווייתני (בניקרגואה). הוא התגלה גם בנהרות המיסיסיפי והאמזונס, במרחק של כ-4,000 קילומטרים מנהר הזמבזי. הוא הסתגל למים מלוחים ביותר ונצפה גם באזורים בוציים.
הזמבזי הוא כריש עבה-גוף, שאפו קצר וסנפיריו בינוניים. אורכו מגיע לכשלושה וחצי מטר ולסתותיו חזקות. הוא מעדיף להתרבות בשפכי נהרות ותוחלת חייו מגיעה לכ-14 שנים. מזונו מגוון וייתכן שהוא אוכל-כל. בין השאר, הוא נהנה לסעוד את לבו בצאצאי כרישים אחרים.
אופיו התוקפני, פיו הרחב, ושורות שיני המסור החדות שלו מסייעים לו לתקוף שחיינים ומשכשכי רגליים במים הרדודים בדרום-אפריקה, בנהר הלימפופו ובחופי מוזמביק, אך אין עדויות על תקיפת צוללים.
כריש הזמבזי הוא ככל הנראה המין שתקף והרג כמה בני-אדם במפרץ סידני באוסטרליה, וזאת בניגוד לסברה קודמת, שהאשימה את העמלץ הלבן. גם בנהר הגנגס בהודו הוא פעל והרג בני-אדם רבים. בשנת 1975 טבעה בנהר ההודי מעבורת ובה כ-190 נוסעים. כ-50 מהם נטרפו עד מהרה על-ידי הכרישים הללו.

אוכלים גם שקנאים
הכריש לבן הקצוות, הנמנה עם משפחת העמלצים, מגיע לא פעם לחופים ולעתים הוא תוקף בני-אדם.
הוא נפוץ בכל האוקיינוסים, למעט במים קרים מאוד. לבן הקצוות מעדיף מים עליונים, שהטמפרטורה שלהם יותר מ- 20 מעלות צלזיוס. תפוצתו חופפת לרוב את שטחי השוטטות של הכריש הכחול. הוא מגיע לאורך של כשלושה וחצי מטר, וקל לזהותו על-פי סנפירי הגב וסנפירי החזה המעוגלים והגדולים. בקצותיהם מתגלה צבע לבן, סימן הזיהוי העיקרי שלו. שיני המסור הרחבות שלו משוננות וחזקות בלסת העליונה, ויכולות לגרום נזק רב.
אמנם הוא מעדיף עומקים שבין 37 ל-184 מטרים, אך לבן הקצוות התמחה בטריפתם של ניצולי ספינות. לרוב הוא לא מופיע במים רדודים.
הכריש לבן הקצוות נוהג לשחות לבדו, כאילו נינוח, אך לפתע משתנה התנהגותו והוא נעשה תוקפני ביותר. ייתכן שתפוצתו באוקיינוסים קשורה בלווייתנים מתים, ובהיותו חובב להקות של לווייתנים נווטים (Pilot Whale pods) ולהקות גדולות אחרות של דגים, כמו דגי הטונה.
חוקרי הכרישים ואן ורון טיילור, טוענים כי הוא אחד מארבעת הכרישים המסוכנים ביותר שבהם נתקלו.
בספטמבר 1998 טען הצולל דייב רוקס, כי ראה כריש לבן קצוות בראס מוחמד, מסתער על שקנאים שנחתו על המים באפיסת כוחות.

מציקים לצוללים
כריש גלפגוס דומה מאוד לכרישי השונית האפורים, אך ראשו מעוגל יותר וגופו עבה יותר ככל שמתקרבים לכיוון הזנב. הוא מוגבל בתפוצתו לאזורים קטנים, מוגבלים ומקוטעים. אין אומדן מדוייק על גודל האוכלוסיות. הכרישים הללו חיים בקרבת איי גלפגוס, אך ראו אותם גם ליד אוסטרליה.
אורכו כארבעה מטר. שיני הלסת העליונה מחודדות ומשוננות. הוא נוהג לשוטט בעומק של 25 עד 180 מטרים, אך כרישים צעירים ממין זה מגיעים לקרבת חופים, ואינם מהססים לחפש מזון גם בעומק של כשלושה מטר. כרישי גלפגוס שוחים הרבה גם בקרבת הקרקעית כמו גם בקירבת פני המים. אחדים מהם, שסומנו בתגי-סימון, הרחיקו עד למרחקים של כ-50 קילומטרים מחופי האיים, ושוחים לא פעם בלהקות. הם מעדיפים מים צלולים, מציקים לצוללים, ותקפו בני-אדם.

שחיין מהיר
הכריש הכחול הוא דג סחוס הנמנה עם משפחת הכרישיים. תפוצתו רחבה ביותר בכל האוקיינוסים, והוא מגיע גם לחופי הים התיכון, אף שהוא נדיר במקומותינו. אורכו מגיע לכשישה מטרים, והוא שחיין מהיר מאוד. גבו כחול כהה, ולכן קל לזהותו. גחונו לבן-כספי. סנפיר הגב הראשון ממוקם מאחורי סנפירי החזה, שהם ארוכים וחרמשיים. סנפיר הגב השני קטן, דמוי זנבו של לווייתן. אין לו ספירקולום, פתח הנשימה האופייני בכרישים. הוא בעל 29 טורי שיניים משוננות וחדות, המצויות בכל אחת מלסתותיו.
הכחול יכול לעבור מרחקים גדולים, עד לכ-5,980 קילומטרים, אך משערים שהוא מעדיף טמפרטורות שבין 12 ל-20 מעלות צלזיוס. מזונו העיקרי מבוסס על דיונונים ודגים. הוא נמנה עם כרישי המים העליונים, היכולים לסכן שייטים או שחיינים, אך לא ידוע אם הוא תוקף צוללים כאשר הוא יורד לעומק, כמו העמלץ הלבן והכריש הטיגריסי.
הוא נכלל בין המסוכנים משום שבדרך-כלל מאכילים אותו בכלוב, וצוללים יורדים לצלמו מקרוב, בעודו מתקרב לבשר המושלך לעברו. צוללים מספרים כי לרוב הוא נינוח, אך בשעות אחר-הצהריים, הוא נעשה תוקפני ביותר.
ב-1989 צילם לארי סטרופ סרט-טבע על אודותיו, והכחול תקף אותו ופצע אותן בזרועו.

שיניים תמימות
הכריש הלימוני נמנה עם משפחת הכרישיים. לכאורה הוא מסוכן לאדם, אך ככל הידוע היה מעורב במספר קטן של תקיפות.
הלימוני נפוץ בכל האוקיינוסים ונמצא גם בים-סוף. בניגוד לרוב הכרישים, שיניו תמימות ובלתי משוננות. אורכו מגיע לכשניים וחצי מטר. צבעו אפור-צהבהב והוא חלק למשעי. גופו שלוח והידרו-דינמי. חרטומו קצר ומעוגל. שני סנפירי הגב שווים או דומים במידתם, אך נראה כי השני שבהם, גדול יותר מסנפיר השת שמתחתיו.
הלימוני שוכן בקרבת אלמוגים בליד לקרקע, וניזון בעיקר מדגים, אך עשוי להתקרב לחופים, ועלול לפגוע בשחיינים ובצוללים המזדמנים לנחלתו. משריץ שש ולדות באורך של כ-65 סנטימטרים בעונת החורף.

תוקפים בחבורה
הכרישנים הם שוכני-קרקע, החל מעומק של כשלושה מטרים בקרבת החופים. הם מתלהקים, ועלולים להיות מסוכנים לאדם.
שני סנפירי הגב שלהם כמעט שווים. כל פתחי הזימים מצויים לפני סנפירי החזה. הקשקשים מחוספסים, תלת-חודיים. מכאן שמו המדעי של הסוג.
הכרישן מצוייד בשיניים גדולות, יתדיות ותמימות. תפריטו מורכב מרכיכות, סרטנים ודגים ולעתים הם מתאספים יחד לצוד בלהקות, בעיקר בלילה.
בים התיכון חיים שני מינים הכרישן האימתני שנפוץ גם באוקיינוס האטלנטי והכרישן השורי.
אורכו של האימתני מגיע לארבעה מטר. צבעו אפרפר או אדמדם. הסנפירים או שוליהם כהים יותר עד שחורים לגמרי. סנפיר הגב הראשון ממוקם באמצע הרווח בין סנפירי החזה וסנפירי הגחון. יש לו 54 טורי שיניים בלסת העליונה ו-36 בתחתונה. בכל צד של הלסת העליונה מופיע מעין פיניון (הרווח האופייני בשיניים למכרסמים), בשל ארבע שיניים זעירות. הוא עדיין לא נלכד בחופי הארץ.
הכרישן השורי ידוע גם בשמו כרישן החולות. הוא נפוץ בכל האוקיינוסים ונמצא גם בחוף הים-תיכוני של ישראל, שם הוא מסוכן לאדם.
אורכו מגיע לכשלושה מטרים. צבעו חום-צהבהב, מוכתם בצבע כהה יותר. שני סנפירי הגב שווים כמעט באורכם, אך הראשון מסתיים בתחילת סנפירי הגחון. יש לו 50 טורי שיניים בלסת העליונה, ו-44 בתחתונה. הוא ניזון בעיקר מדיונונים ודגים, ושוכן בעיקר במים עליונים.
כתחליף לשלפוחית שחיה, הקיימת בדגי-גרם, הוא בולע אוויר ומאחסן אותו בקיבתו. הוא מיוחד בין דגי הסחוס בכך שיש לו שני ולדות. העוברים ניזונים ברחם הנקבה משאר הביצים הבלתי מופרות הנמצאות בקרבה, ולאחר שנגמר לה שק החלמון.

הכי מהיר
העמלץ הכחול, או בשמו הנוסף, מאקו קצר-סנפירים, קרוב לעמלץ הלבן ומסוכן לאדם. הוא שחיין מעולה וחי בעיקר בעומקים שבין כ-200 לכ-400 מטרים. הוא נחשב למהיר ביותר בין הכרישים, ולעתים מזדמן לקו החוף, אם המים בצדו עמוקים. אורכו 80 ס"מ עד שני מטר, אולם נצפו פרטים גם באורך ארבעה מטר.
סימני היכר הבולטים: חרטום חד ומחודד ושיניים דקות וחדות, שהן גם מאורכות. סנפיר הגב הראשון גדול ומשולש, וקבוע במרכז גבו. סנפיר הגב השני זעיר. סנפיר הזנב סהרוני, ושתי אונותיו כמעט אחידות. גבו כחול. גחונו לבן. מופיע לעתים במפרץ אילת, וכן לאורכו של החוף בים התיכון, בפני המים העליונים.
מזונו מורכב בעיקר מדגים, כמו קולייסיים, סרדינים ועפיינים, אך הוא מסוגל לבלוע ולתקוף כל מה שבא לו, או מזדמן לקראתו. היו שאמרו כי הוא מעדיף לתקוף את הכריש הכחול, ודי בעובדה זו כדי לרמוז על הסיכונים הצפויים ממנו לאדם. שיניו הארוכות כבדות וחזקות יותר משל שאר חבריו הכרישים.
הוא מעדיף מים בטמפרטורה של כ-18 מעלות צלזיוס, אך חי גם באוקיינוסים שהטמפרטורה שלהם כ-16 מעלות צלזיוס.
הנקבה משריצה ארבע עד 16 ולדות, שאורכם 60 עד 70 ס"מ. תקיפות רבות של שחיינים, שייטים, סירות ואף אניות למיניהן תועדו תדיר בספרות המקצועית ובאתרי האינטרנט. לעתים שחה מין זה לטווחים של יותר מ-2,500 ק"מ, במהירות ממוצעת של כ-28 קמ"ש. לטווח קצר מהירותו יכולה להגיע לכ-35 קמ"ש. בשיא מהירותו הוא מגיע ל-96 קמ"ש.
המאקו אוכל הרבה צבים ימיים ופולט את שיריוניהם. עוד מצאו בקיבתם של כמה פרטים: בגדים, חתיכות עץ, חוטי-ברזל, ברגים, שיירי תנינים ועופות-ים.
בספרו כרישים באוקיינוסים הטרופיים והממוזגים, כתב רוברט ג'ונסון, כי המאקו מציג תדיר התנהגות אזהרה ואיום המשתקפים בכל פעולה שהוא עושה, ונראה בעליל כאילו כל רגע הוא עומד להתקיף מישהו.
העמלץ הכחול לא מהסס לתקוף בני-אדם, בעיקר כשמרגיזים אותו. ב-1981, למשל, מאקו באורך שני מטרים תקף דייג צעיר בחופי פלורידה, אשר ירה בו ברובה מים. כשניסה למשוך חזרה את הצלצל, ולשוב על עקבותיו, תקף אותו הכריש ופצע אותו. הדייג הצליח לחלץ את עצמו בקושי רב, והועבר פצוע לבית החולים.
מאקו אחר, שמשקלו היה כ-200 ק"ג, נגח בשנת 1988, בסירה של דייגים אוסטרלים, שאורכה היה כמש וחצי מטר. רק לאחר שנחלץ לעזרתם צוות דייגים מספינה אחרת, הם הצליחו להרוג אותו.
בקיבתו של עמלץ כחול שנלכד ליד אוסטרליה מצאו גופת אדם שלמה, שלא זוהתה. ככל הנראה המדובר בימאי שנפל למים.
בדצמבר 2001, עצרו שני צוללים להשוואת לחצים בעומק של שלושה מטרים, בטרם יעלו אל פני המים. לפתע הגיח מאחורי אחד מהם כריש מאקו באורך כארבעה מטרים, עלה על גבו של הצולל וחבט בו. הצולל המבוהל עלה מיד אל פני המים ושחה במהירות לסירה ובעקבותיו חבריו. לבסוף התעשת וסיפר כי בעצם נראה היה כי המאקו שחה במהירות לעברה של להקת דגים סמוכה ולא התכוון כלל לתקוף אותם.
בים התיכון מופיע גם הכריש ששמו למנה חוטמנית (Lamna nasus) הנחשב קרוב לעמלץ, אך נדיר ממנו בחופינו.

הענק החביב
הכריש הלווייתני הוא הדג הגדול ביותר בעולם, ואורכו עשוי להגיע ל-18 מטר. הוא ניזון מסינון דגים ופלנקטון כמו חבריו הלווייתנים המסננים, והוא לא מסוכן לאדם. הוא נפוץ משני צדי קו המשווה, בכל האוקיינוסים.
הכריש הלווייתני מגיע לבגרות מינית כשהוא גדל לאורך של חמישה עד שישה מטר. הוא איטי מאוד, ולכן, סבורים כי הוא נפגע ללא הרף מכלי שיט, מיאכטות וסירות קטנות ועד לאוניות גדולות.
מדי שנה רואים באילת כמה פרטים בני מין זה ומתלווים אליהם להקות של מין אחר של כריש ששמו דבק-נצמד. צוללים אוהבים לאחוז בהם בהם ולצלול איתם כברת דרך. אם מזדמנת לכם פגישה כזאת, תשתדלו להתייחס לכריש הזה בעדינות. עורך ים, טוביה בסקינד, ראה לפני כמה שנים מדריך צלילה באילת, עמנואל שלם, ששחה במהירות לעברו של הכריש. בתגובה הוא פתח פה גדול ומפחיד שהרתיע את המדריך מלהתקרב אליו. לעומת זאת, מדריכה אחרת, מיכל קידר, אחזה בסנפירו ותפסה איתו טרמפ.    
סימני ההיכר שלו: רכסים קרניים לאורך גופו, פה גדול בקצה החרטום ושיניים זעירות רבות כמו גם נקודות בהירות על גופו.

16 חודשי הריון
הכריש שחור הסנפירים נמנה עם משפחת הכרישיים, והוא אחד מנציגיה האופייניים בקרבת השונית. מין זה נפוץ למדי בים סוף. תזונתו מבוססת על מגוון רחב ביותר של דגים וחסרי חוליות שונים כמו דיונונים וסרטנים. הנקבה משריצה שניים עד ארבעה ולדות שאורכם 30 עד 50 ס"מ ולאחר הריון של כ-16 חודש.
מין זה אינו מסוכן לאדם, אך ידועות פגיעות שגרם לבני-אדם. אורכו נע בין כמטר אחד עד מטר וחצי ובממוצע 1.8 מטר. סימני ההיכר שלו: כתמים שחורים בשולי הסנפיר.

הפרדוקס הכרישי
העשור האחרון נחשב לגרוע והגועש ביותר מבחינת הכרישים שתקפו, הרגיזו או הסיתו את בני האדם נגדם. מומחי הכרישים מודים כי משהו מוזר מתרחש לאחרונה בים. כיצד ייתכן, הם מציגים את הפרדוקס, שמספר התקיפות הולך וגדל דווקא כשמספר הכרישים מצטמצם?
על-פי הערכת גופים שוחרי איכות הסביבה, מדי שנה כ-100 מיליון כרישים מוצאים את מותם ברשתות הדייגים. התוצאה: מיני כרישים רבים מצויים בסכנת הכחדה.
לפי נתוני הקרן העולמית לחיות הבר, מאז 1991 גדל מספר הכרישים הניצודים בכ-2,000 אחוזים. בקרבת איי הוואי, הם ניצודו כדי לנצל את סנפיריהם לבישול מרק הנחשב מעדן ביפאן. גם הכבד של מיני כרישים רבים משמש בתעשיית הקוסמטיקה ולהכנת תרופות. מן הסחוס שממנו עשויה שדרתם, מפיקים חומרים רפואיים לחקר מחלת הסרטן. עורם משמש כעור חלופי לנפגעי כוויות, ואולי בעתיד ישמש להשתלות, כפי שמשמש עורו של החזיר. אפילו את קרניות עיני הכריש כבר השתילו בהצלחה בעיני בני-אדם.

נערי החוף
לדעת מומחים, מספר הכרישים בעולם הצטמצם ב-20 עד 50 אחוז, בהשוואה לשנות ה-70 של המאה ה-20.
מנהל המכון לחקר הכרישים בפלורידה, בוב הויטר, אומר כי הגידול האפשרי בטריפת בני-אדם על-ידי כרישים נובע קודם כל משינויי התנהגות האדם כלפי הכרישים. לטענתו, במשך יותר מ-30 שנה דווחה עלייה מתמשכת באוכלוסיות בני-אנוש, בעיקר אלה הנוסעים ומטיילים בעולם ומזדמנים לאזורים בהם חיים כרישים. כן גדל מספר הצוללים המבקשים לצלול מתחת למים בחברת כרישים - בין אם בכלובים ובין אם ללא כלובים. במקביל התפתחה תרבות נערי החוף, ומאז שנות ה-60 גדל מספר הגולשים בחופי האוקיינוסים. הגולשים לא מהססים לצאת גם לאזורים שורצי כרישים. בהתאם לכך, נמצא כי גולשים ולא שייטים או צוללים הם היעד המועדף לכרישים, ולכן, רוב הנלכדים במלתעותיהם הם ילדים, נערים וצעירים.

טורפי על
הכרישים הגדולים הם טורפי העל בדיוק כמו זאבים, נמרים או אריות. יש להם תפקיד חשוב ביותר בשמירת האיזון בבית הגידול הימי, משום שהם בעיקר טורפים פרטים חולים, זקנים או פגועים.
על-פי רוב, כרישים נוטים להתעלם אלה מאלה, אך תחנות האכלה שהקים בעבורם האדם, גרמו להם לשנות ממנהגם, והחלו להתקבץ בלהקות שנמנו עמן לעתים מ-40 עד 50 פרטים.
החוקר ג'ורג' בורגס מאוניברסיטת פלורידה לא מופתע מהעלייה במספר התאונות. "כאשר משליכים לים אינספור סטייקים, שתפקידם העיקרי הוא לשפר את איכות תצלומי התקריב של חובבי הכרישים, טבעי שפה ושם יהיו תקלות", אומר בורגס.
רוב הכרישים בעולם ניזונים באופן טבעי בין שעות הדמדומים לעלות השחר - ובין שקיעה לזריחה. לכן, אם גולשי הגלים לא ייצאו בשעות הללו לים, יפחת מספר התקיפות. מומחים לכרישים אף ממליצים לא לגלוש באזורי האכילה הידועים של הכרישים, משום שהם מועדים לפורענות. כמו כן הומלץ לשחיינים ונופשים המרטיבים עצמם לעתים במים הרדודים, שלא לענוד תכשיטים נוצצים, משום שהם מושכים את תשומת-לבם של הכרישים.
מעל לכל, בניגוד למנהגיהם הידועים של הישראלים, שאינם ממהרים לצאת את המים בראותם כרישי-שונית, ואולי גם כרישים אחרים, ממליצים בעולם לצאת מיד מן המים, גם אם הבחנתם בכריש-שונית אדיש.

לרכישת מגוון ביטוחי צלילה, הטבות ומתנות לחץ כאן >>>