כושר קרדיו-וסקולרי אינו מונע מחלת דקומפרסיה ואינו מבטיח שיהיה לכם, כצוללים, סיכון נמוך יותר לחלות במחלת דקומפרסיה בכל יום נתון. אבל, ככל שקיימים בגוף יותר כלי דם, ככל שהלב חזק יותר, וככל שמצב הריאות טוב יותר, כך גדלים הסיכויים שתשפרו את בטיחותכם בצלילה הבאה

מאת: קמרון מרץ, ACSM H/FI
תרגום ויעוץ מקצועי: יעל דרור, B.SC, דיאטנית ספורט
תרגום: אהוד ארקין

הלב, הריאות וכלי הדם מהווים את המערכת הקרדיו-וסקולרית, האחראית על נשיאת החמצן ורכיבי התזונה לרקמות שונות בגוף האדם. היא גם זו המפנה פחמן דו-חמצני ושאר חומרי פסולת מהתאי הגוף.
בזמן הצלילה, המערכת הקרדיו-וסקולרית ממלאת תפקיד נוסף של השוואת לחצים בין הגזים שאת/ה נושמ/ת לבין אלה הנמצאים בגוף. בכל עומק שהוא מתחת לפני המים, המערכת הקרדיו-וסקולרית מטעינה את הרקמות בכמות גדולה יותר של גז שהתמוסס (בד"כ חנקן ו/או הליום) מאשר הכמות איתה ניתן לשרוד על פני המים. מערכת זו מפנה גזים עודפים מן הרקמות בעת העלייה חזרה לפני המים.
עם זאת, יש מגבלה לקצב תהליך פינוי הגז העודף, ובשל כך איננו יכולים "לטוס" חזרה לפני המים בסוף כל צלילה. לו היינו עושים זאת, הגזים העודפים היו נפרדים מהנוזל בו נמצאו ויוצרים בועות ברקמותינו, מצב המוכר לכולנו בשם "מחלת דקומפרסיה".
ניתן לשפר את קצב סילוק הגז העודף ע"י שיפור הכושר הקרדיו-וסקולרי. ככל שקיימים בגוף יותר כלי דם, קיימות יותר דרכים לפינוי הגז עודף. ככל שלבך חזק יותר, כך הוא יכול להזרים טוב יותר את הדם דרך הקפילרות (כלי הדם הקטנים בדרך אל רקמות). ככל שמצב ריאותיך טוב יותר, כך גובר הקצב בו הגז מופרד מהדם וננשף החוצה דרך הווסת. שינויים אלו מחייבים אימון המערכת הקרדיו-וסקולרית באמצעות פעילות גופנית (ראה מסגרת).
נקודה שחשוב, בשלב זה, לזכור: כושר קרדיו-וסקולרי אינו מונע מחלת דקומפרסיה, ואינו מבטיח שלצולל/ת יהיה סיכון נמוך יותר לחלות במחלת דקומפרסיה בכל יום נתון. מאמר זה מנסה לתאר את ההשפעות האפשריות של כושר קרדיו-וסקולרי על מחלת הדקומפרסיה בטווח הארוך.
צוללים ותיקים סבורים לעתים שאימון גופני יועיל להם רק במעט בזמן הצלילה מכיוון שקצב הנשימה שלהם כבר נמוך בכל מקרה והם אינם משקיעים מאמץ רב בזמן הצלילה. נקודת מבט זו מוגבלת ביותר בהקשר לתפקודם של הלב והריאות. הגעה לכושר קרדיו-וסקולרי גבוה תורמת יותר מאשר רק בשיפור קצב צריכת הגז. היא יכולה לשפר את בטיחות הצלילה במספר דרכים:
 -רזרבות פיזיות מתוגברות להתמודדות עם בעיות.
 -תגובת פניקה מאוחרת יותר/חלשה יותר.
 -קצב מוגבר של סילוק גז אינרטי.
 -נזק מופחת בהיווצרות גז בפאזה חופשית (בועות).

רזרבות פיזיות מתוגברות:
התועלת כאן ברורה. ככל שאת/ה בכושר טוב יותר, כך תוכל/י להתמודד בהצלחה עם מטלות הדורשות מאמץ גופני גדול יותר. תוכל/י לשחות מהר יותר ורחוק יותר. תוכל/י לתפעל כמויות גדולות יותר של ציוד. קצב הלב והנשימה יהיו נמוכים יותר, וצריכת הגז תגדל פחות עבור מאמץ פיזי נתון. אין תוצאות ברורות יותר של כושר קרדיו-וסקולרי מאלו.
דמיינו שהייתם יכולים לשדרג את מנוע מכוניתכם למנוע שהיה חזק יותר וגם בעל יחס ק"מ לליטר גבוה יותר. ככל שתאי השרירים מסתגלים למאמץ, הם מגדילים את מספר המיטוכונדריות בהם (אתר הפקת האנרגיה בתא) ואת כמות האנזימים האירוביים שלהם (החלבונים האחראים לניצול החמצן). עם שינויים אלו, תאי השריר הופכים לחזקים יותר תוך כדי הפיכתם ליעילים יותר בניצול החמצן אותו הם מקבלים. צולל, או צוללת, הנמצאים בכושר טוב יוכלו אם כן לבצע יותר באותה כמות גז, או לצרוך פחות גז כדי לבצע אותן הפעולות ביחס לצולל/ת בכושר ירוד. לא זו בלבד שהדבר מאפשר לעשות יותר בכל צלילה, הוא גם מעלה את הסיכוי שבבוא העת תוכל/י להתמודד עם כל בעיה שתופיע.

תגובת הפניקה:
היבט נלווה חשוב של הורדת קצב הלב והנשימה קשור לתגובת הפניקה (בהלה). מוח האדם מגיב לעליה בפעילות הלב והנשימה בתגובה רגשית, תהה זו אהבה, כעס או בהלה. במצב מתוח נוצרת לולאת משוב כאשר הצולל/ת חש/ה בסכנה, ומגיב/ה בעליה בפעילות הגופנית. פעילות זו גורמת לעליה בקצב הלב והנשימה, מצב שמביא למודעות מוגברת של המוח לסכנה, אשר מצידו מגביר את קצב הלב והנשימה, מצב שמביא לכך שהמוח תופס את הסכנה כגדולה יותר, וחוזר חלילה עד אשר הצולל, או הצוללת, אינם מסוגלים עוד לבצע את התגובה הנדרשת. לכן, ככל שהכושר גופני טוב יותר, כך גדל המרחק מסף הפניקה וזאת עקב העובדה הפשוטה שקצב פעילות הלב והנשימה מושפעים במידה פחותה יותר ממעמסים גופניים ההולכים וגדלים.

קצב גבוה יותר של סילוק גז אינרטי:
הקצב בו מסולק גז אינרטי מרקמות הגוף עבור הפרש לחצים נתון כלשהוא תלוי במסיסותם, בכמות כלי הדם ברקמות וביעילות הריאות.
רקמת השומן משחררת גז אינרטי לאט יותר באופן ניכר מאשר רקמות רזות. עקב עיצובה כגוף מאחסן, רקמת השומן יכולה להכיל כמות גדולה יותר של גז שהתמוסס מאשר רקמות אחרות. בעיה זו מוחמרת בשל הכמות הנמוכה של כלי הדם הנמצאים ברקמת השומן. אימון קרדיו-וסקולרי, בשילוב עם תזונה מאוזנת ובריאה, יוביל לעליה ביחס בין מסת הגוף הרזה לבין רקמת השומן בגוף הצולל/ת. גוף הצולל/ת הנמצאים בכושר טוב יסלק גז אינרטי מהר יותר באופן מערכתי מגופם של צולל או צוללת שאינם בכושר.
עם זאת, יש לזכור שירידה באחוז השומן בגוף תוריד את שכבת הבידוד הטבעית של הצולל/ת. אי לכך, הגנה תרמית הופכת לחשובה עוד יותר עבור הצולל/ת שבכושר.
אימון קרדיו-וסקולרי משפר את יעילות הריאות בעזרת מספר מנגנונים שונים. ככל שהמערכת הקרדיו-וסקולרית נמצאת תחת עומס בזמן אימון גופני, הריאות נדרשות לשחלף פחמן דו-חמצני עם חמצן, בעיקר, בקצב גבוה מהרגיל. הגוף מסגל עצמו למאמץ ע"י ריבוי כלי הדם הקטנים בתוך רקמת הריאה והגדלת שטח הפנים של הנודיות. לא רק שמגיעה כמות גדולה יותר של דם לריאות הצולל/ת הנמצאים בכושר טוב, אלא שהשינויים הווסקולרים מאפשרים קצב גבוה יותר של חילוף גזים עבור כל נפח דם נתון הקיים בריאות. לשמחתנו, הסתגלות זו אינה מוגבלת רק לחילוף חמצן ודו-תחמוצת הפחמן - הפרש לחצים של כל גז שהוא יביא למעבר מהיר יותר של אותו גז מהדם לריאות.

נזק מופחת בהיווצרות גז בפאזה חופשית (בועות)
כל צלילה מייצרת בועות, תהה זו צלילת שונית רדודה של 30 דקות, או חדירה שוברת שיאים למעמקי מערות. גודל וכמות הבועות הנוצרות תלויים בעיקר בכמות הגז האינרטי שהתמוסס ברקמות ובקצב העלייה. בהעדר התאמה בין קצב העלה לכמות הגז שהתמוסס, הבועות מניעות סדרה שלמה של בעיות המוכרות לצוללים כמחלת דקומפרסיה.
בניגוד לאמונה הרווחת, בועות הן לא הגורם היחיד לחסמים במחזור הדם. כלי הדם הארטריילים רחבים מספיק כדי לאפשר מעברן של בועות רבות. למעשה, הסברה היא שההשפעה המשנית של בועות אלה היא הגורם לרבים מהחסמים, או תסחיפים, המזוהים עם מחלת דקומפרסיה.
כיום סבורים שהתסחיפים המזוהים עם מחלת דקומפרסיה נובעים ממספר גורמים. הגוף משחרר מספר סוגי כימיקלים כתגובה לפגיעה בכלי הדם בשל היווצרות בועות, וכימיקלים אלה זוהו כגורמים להפחתת אספקת הדם לרקמות, גם ללא נוכחות תסחיפים. בנוסף לכך, מספר חלבונים המעורבים בהגנת הגוף מפני חולי עלולים להיצמד לבועות עצמן, לגרום לחסימת כלי דם ולהפחתת חדירות פני הבועה. חלבונים אלה לא בלבד שמגדילים את הבועות, אלא גם מאריכים את הזמן הדרוש לניקוי הבועות ממחזור הדם.
צוללים צריכים להיות מודעים תמיד לעובדה שהריאות הן קו ההגנה הראשון בפני ההשפעות של נשימת גז דחוס. יכולת הפעפוע (דיפוזיה) של הריאות גדולה בהרבה מהנדרש בזמן מנוחה. מקדם בטיחות מובנה זה הוא המאפשר לריאות לפעול כמסנן יעיל בפני בועות, אם ייווצרו כאלה במחזור הדם . הנודיות תוכננו על מנת ללכוד תסחיפים מוצקים וגזיים, ומניעת המשך דרכם במחזור הדם. תסחיפים במצב צבירה גזי (קרי- בועות) מתנקים מהגוף בתהליך של פעפוע, תהליך אשר בהתאם למתואר בפסקה הקודמת משתפר בעזרת אימון קרדיו-וסקולרי. אימון קרדיו-וסקולרי משפר עוד יותר את מקדם הבטיחות בכך שהוא מאפשר לריאות ללכוד כמות גדולה יותר של בועות בעזרת שטח פנים גדול יותר וכמות כלי הדם שגדלה.
עם זאת, לא כל התסחיפים עוברים סינון ונלכדים בריאות. בועות קטנות יכולות לעבור דרך מערכת הדם הפולמונרית, להיאסף ולגרום לתסחיפים במקום אחר בגוף. כמו כן, אותה מערכת בגוף שמייצרת כרישי דם עקב חתכים בעור יכולה להיכנס לפעולה עקב בועות המתחככות ומתנגשות בקירות כלי הדם כתוצאה מהיווצרות גז בפאזה חופשית. במקום זה יש חשיבות רבה להשפעה המיטיבה של הכושר הקרדיו-וסקולרי על מרכיבים שונים במערכת כלי הדם.
קוטרם של כלי דם מושפע ממספר גורמים, כולל פגיעה בכלי הדם עצמם. עם זאת, אימון קרדיו-וסקולרי מגדיל את הקוטר המרבי של כלי דם רבים. בשל כך, תסחיף הקיים כבר יוכל להגיע רחוק יותר במורד מחזור הדם לפני שיעצר. ככל שהתסחיף נמצא רחוק יותר במורד כלי הדם, כך הפוטנציאל שלו לחסום יותר כלי דם יורד ופחות רקמות יפגעו.
אימון קרדיו-וסקולרי מעלה את כמות העורקים המקבילים, הווה אומר שלאותה הרקמה יהיו יותר כלי דם לקבל דרכם דם עשיר בחמצן. לכן, אם חסם תסחיף את אחד המסלולים, רקמות בגופם של צולל או צוללת הנמצאים בכושר טוב ייתכן ויקבלו דם רב יותר מאלו בגופם של הצולל/ת שאינם בכושר, דרך אותם כלי דם נוספים.
אימון קרדיו-וסקולרי משפר גם את היעילות בה מנצלים התאים את החמצן שהם מקבלים. במלים אחרות, רקמות בגופם של צולל, או צוללת, הנמצאים בכושר טוב יזדקקו לכמות פחותה יותר של חמצן על מנת לשמור על חילוף החומרים הבסיסי שלהם, מאלו שבגופם של הצולל/ת שאינם בכושר. דבר זה נובע מהעלייה בכמות האנזימים האירוביים הנמצאים בתאים, בנוסף למספר שינויים מבניים המתרחשים בתאים. לכן, הרקמות בגופם של צולל או צוללת הנמצאים בכושר טוב ישרדו טוב יותר ירידה באספקת החמצן מאשר אלו בגופם של הצולל/ת שאינם בכושר.

סיכום:
גם הצולל המנוסה ביותר יכול להפיק תועלת מתוכנית אימונים המיועדת להגברת הסיבולת. עם זאת, השינויים ההסתגלותיים המתוארים בכתבה זו לא מתרחשים בין לילה. למרות יכולת ההסתגלות המופלאה של גוף האדם, נדרשים אימון מתמיד ודיאטה בריאה על מנת לאפשר את השינויים הללו במערכת הקרדיו-וסקולרית. לא משנה באיזה רמה של כושר את, או אתה, נמצאים בה עכשיו, תמיד אפשר להתקדם לשלב הבא.

References:
American College of Sports Medicine; ACMS's Guidelines for Exercise Testing and Prescription, 5th ed.; Williams & Wilkins, 1995
Bennett, Peter, and Elliott, David; The Physiology and Medicine of Diving, 4th ed.; W. B. Saunders Company, 1993
Guyton, Arthur C.; Textbook of Medical Physiology, 8th ed.; W. B. Saunders Company, 1991
Tortora, Gerard J., and Grabowski, Sandra Reynolds; Principles of Anatomy and Physiology, 8th ed.; Harper Collins, 1996

על המחבר:
קמרון מרץ מוסמך ע"י ה- American College of Sports Medicine. הוא מאמן כושר הכותב בנושא ומתגורר בארה"ב. קמרון מנהל את אתר האינטרנט www.divefitness.com העוסק בכושר גופני ומיועד במיוחד לצוללים. בזמן שאינו עוסק בכתיבה הוא נהנה לצלול במגוון סביבות שונות, החל משוניות אלמוגים רדודות ועד למערות בפלורידה.

שאלות בקשר לכתבה זו ניתן להפנות אל cameronmartz@divefitness.com.

מהו אימון קרדיו-וסקולרי?
על מנת לשפר את חוזק ויעילות המערכת הקרדיו-וסקולרית, יש להעמיסה באופן קבוע באמצעות אימון גופני. השיפור המשמעותי ביותר בפעילות הקרדיו-וסקולרית נובע מפעילות ממושכות עם חזרות, המפעילה את קבוצות השרירים הגדולים. פעילות אלה יכולה להיות הליכה, ריצה, שחיה, רכיבה על אופניים, או כל דבר אחר המביא להעלאת קצב הלב לאורך זמן ממושך. הפעילות הטובה ביותר לשיפור המערכת הקרדיוו-סקולרית היא זו שתהנו ממנה. התמדה בביצוע האימונים חשובה יותר מסוג הפעילות שנבחרה, מאחר ומומלץ לבצע לפחות 3 שעות פעילות בשבוע. מטרה זו תהיה קלה יותר להשגה אם תהנו ממה שתעשו.