למרות הכותרות המספידות אותו מדי פעם, תא הלחץ באילת חי ובועט. מדובר ביוזמה מקומית של ביה"ח יוספטל הממשיך לתת מענה לתאונות צלילה כשירות לציבור. השאלה היא רק עד מתי? הסיפור החלמאי המלא וגם בונוס לקוראים: חשיפה ראשונה ובלעדית של כל נתוני תאונות הצלילה באילת מראשית 1976 ועד היום

מאת: דורון ברקת  צילומים: גבי פרידמן

משך שנים רבות, ירדו צוללי ישראל ותייריה לצלול באילת, מתוך ידיעה כי שירותי החירום באילת פעילים ומיומנים בטיפול בתאונות צלילה. ובעצם, לא היתה כל סיבה לחשוב אחרת. באילת, מרחק 5 דקות נסיעה מכל מועדוני הצלילה, נמצא ביה"ח יוספטל ובו צוות רפואי מקצועי ומיומן ותא לחץ, המותאם לטיפול בתאונות צלילה.
תא הלחץ בביה"ח יוספטל, קיים כבר 27 שנים וטיפל ב-559 נפגעי תאונות צלילה מאילת, מסיני ומעקבה. בנוסף להם, מבוצעים בתא טיפולים היפרבריים (טיפולים, המבוצעים בלחץ גבוה) לתושבי אילת. טיפולים אלו ניתנים לחולי סוכרת, לסובלים מבעיות בכלי דם, זיהומים כרוניים, נמק, וכן לסובלים מבעיות בהספקת דם לפרק הירך. טיפולים אלו משפרים באופן ניכר את מצבם ומקילים על סבלם. למרות החשיבות הרבה, שיש לתא הלחץ באילת הן לצוללים והן לחולים, הזקוקים לטיפולים היפרבריים, סכנת הסגירה ריחפה מעליו פעמים רבות במשך שנות פעילותו.
עד שנת 1996, הופעל תא הלחץ על ידי בית החולים באופן בלעדי. בשנה זו, הודיעה הנהלת בית החולים על כוונתה לסגור את תא הלחץ עקב קשיים כלכליים. בעקבות ההכרה בחיוניותו, נשאר תא הלחץ פעיל וזמין לנזקקים לו, הודות לשיתוף פעולה בין חברת "נייטרוקס" לבין בית החולים. בית החולים נתן תמיכה רפואית ולוגיסטית ואילו חברת נייטרוקס הייתה הקבלן, שהפעיל את התא ותחזק אותו. בתקופה זו, שופרו המתקנים בתא ואף נכנס לשימוש טיפול בהליום במקרים של פגיעות חמורות.

החזיק כלכלית
עד פריצת האינתיפאדה, תא הלחץ החזיק את עצמו מבחינה כלכלית. למעשה, בשנת 1999 טופלו בתא נפגעים מ-59 תאונות צלילה - מספר התאונות הרב ביותר בשנה אחת. אולם, הירידה החדה בתיירות ובצלילות עקב המצב הביטחוני, גרמה לירידה במספר תאונות הצלילה בהתאמה. אמנם, מסכימים כולם, שירידה בתאונות הצלילה היא דבר טוב, נחוץ ומבורך, אך הדבר צריך לקרות עקב הגברת המודעות לנושא בקרב הצוללים ולא בגלל ירידה במספר הצלילות. כך או כך, ירידה בכמות הטיפולים בתא הלחץ פירושה גם ירידה בהכנסות. לצורך קיומו של תא הלחץ, יש צורך בהחזקת צוות מקצועי, הכולל חמישה רופאי צלילה, חמש אחיות, שהוכשרו לטיפול בתאונות צלילה וארבעה טכנאי תא-לחץ. באופן שוטף, 24 שעות ביממה, מוחזקת כוננות של רופא, אחות ושני טכנאים. החזקת הצוות והציוד הרפואי כרוכה בהוצאות גדולות.
בסוף יוני 2003 הודיעה חברת נייטרוקס כי אין בדעתה להמשיך ולתחזק את תא הלחץ, עקב ההפסדים שצבר. עד ספטמבר אותה השנה, ניסו כל הגורמים האחראים לדבר, למצוא מפעיל חלופי לנייטרוקס. ברם, הצד הכלכלי הבריח כל גורם פוטנציאלי. לכל אורכה של אותה תקופה בלט בשטח בפעילותו עמי בן צבי, הבעלים של לאקי דיוורס, שעמל ללא לאות בניסיון לפתור את המשבר. הוא הגיש לראש העיר אילת ולבית החולים תוכנית עסקית לניהול תא הלחץ ובסופו של דבר מונה על ידי ראש עיריית אילת, גבי קדוש, לעמוד בראש ועדה שמתפקידה יהיה לנהל את המשבר שנוצר בשל פרישתה של חברת נייטרוקס מניהול תא הלחץ. בן צבי ניהל משא ומתן עם הנהלת ביה"ח יוספטל, הרופאים, האחיות, והטכנאים במטרה להקטין את עלות שכר הכוננות, ואחר כך פנה לחברות הביטוח ושכנען לשלם מקדמות על חשבון תאונות עתידיות. במשך חודשים הוא פעל בהתנדבות בפעולות גישור ועד שהצדדים הגיעו לפתרון המשבר.
בסוף יולי 2003, הודיעה הנהלת בית החולים על הפסקת פעילותו של תא הלחץ. בעקבות הודעה זו, יצא משרד הבריאות באזהרה לצוללים, כי צלילה בחופי הים האדום ללא תא לחץ עלולה להיות מסוכנת, במקרה של תאונה.

למרות האמור לעיל, פעילות תא הלחץ לא הופסקה - אף לא לרגע אחד. צוות ביה"ח המשיך לתחזק ולהפעיל את התא כרגיל, אך בהתנדבות וללא קבלת שכר. "מאז הפסקת שיתוף הפעולה עם חברת נייטרוקס, טופלו בתא הלחץ נפגעים, מ-9 תאונות צלילה ובוצעו מספר טיפולים היפרבריים - כולם בחינם", כך מספר ד"ר יעקב ארד, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים. "היה ניסיון ליזמות, להקים תא לחץ חלופי מחוץ לכותלי בית החולים, אך גם ניסיון זה לא צלח ולבסוף נשארה האחריות על הפעלת תא הלחץ, בידי צוות בית החולים לבדו". לדברי ד"ר ארד, כיום יש כ-15 תאונות צלילה בשנה בממוצע - מספר נמוך בהרבה מבעבר. "אנו מחזיקים צוות כוננות של רופא, אחות ושני טכנאים מסביב לשעון. מתוך חמישה רופאי צלילה בביה"ח, יוצא לכל אחד לטפל בערך בשלוש תאונות צלילה בשנה. כל הכוננויות והטיפולים מבוצעים על ידי הצוות חינם אין כסף".
ד"ר ארד, כיצד השתנה המענה לפניות הציבור, מאז ההודעה על סגירת תא הלחץ?
"ברצוני להדגיש, כי המענה לפניות הציבור נשאר כשהיה. בפועל, תא הלחץ לא הפסיק את פעילותו כלל. לצוות הרפואי לא היה שום ספק, שבשעת הצורך הם יידרשו להפעיל את התא, גם ללא תמורה".
מדוע, אם כן, החליט בית החולים להמשיך ולהפעיל את התא?
"בית החולים החליט להפעיל את התא בעצמו, מתוך הכרה בחשיבות הדבר, הן כשירות לציבור והן כנושא של מומחיות, המאפיין את ביה"ח. הנהלת בית החולים הגיעה לאחרונה להסכמה עם הצוות, המפעיל את תא הלחץ, כי צוות הכוננות לא יקבל שכר, אלא יקבל תגמול מוגדל על ביצוע טיפולים".
בעבר התקבלו מספר תלונות ממטופלים, שטענו כי עברו טיפול בתא הלחץ שלא לצורך. לדבריהם, השיקול הכלכלי ולא הרפואי הוא, שהנחה את הרופאים. מה דעתך על כך?
"שטויות! איני בקיא בכל המקרים הספציפיים, אך אני יכול לומר בוודאות, שמי שטופל בתא לחץ היה זקוק לטיפול, או שהיה לגביו חשד שהוא נפגע. כאשר מגיע זוג צוללים, שצלל צלילה חריגה אך רק לאחד מהם יש סימפטומים לדקומפרסיה, אנו מטפלים בבן זוגו באותו האופן, על אף שהוא מרגיש טוב מכיוון, ששניהם צללו את אותו פרופיל צלילה. אסור לקחת סיכון, שמא בן-הזוג נפגע גם הוא, אך אינו מראה סימנים. תופעה זו קרויה "OMITTED DECOMPRESSION" (דיקומפרסיה ללא סימנים)".
מדבריך ניתן להבין, שהשיקול הכלכלי לחלוטין אינו קיים?
"נכון, שככל שיהיו יותר טיפולים, תא הלחץ יהיה יותר רווחי - אבל שיקול זה אינו קיים אצל הרופא, המטפל בחולה. הרופא מחליט האם לטפל בתא-לחץ או לא רק לפי הסימפטומים ופרטי המקרה. אין לו שום שיקול אחר. ועיקרון זה נכון גם בכיוון ההפוך - אנחנו, כגוף, לא מתנים שום טיפול ביכולת הביטוחית או הכלכלית, של המטופל. אנחנו נטפל בחולה באותו האופן גם אם אין לו ביטוח כלל. קודם כל - שיבריא. אחר כך, כבר נראה הלאה".
האם היכולת והרמה הרפואית נפגעו, עקב ניתוק הקשר מחברת נייטרוקס?
"לחלוטין לא. ההפך הוא הנכון - השתפרנו! כיום אנו יכולים לבצע טיפולים בגז הליוקס. בנוסף, נכנסה לשימוש מערכת לטיפול נמרץ בתוך תא הלחץ. למעשה, אנו יכולים לקיים טיפול רפואי מקיף בתוך תא הלחץ, הכולל החייאה ולקיחת בדיקות דם".
במקרה של תאונה, מה ניתן לעשות, כדי לשפר את הסיכויים להחלמה?
"ראשית, יש לפנות ללא דיחוי לבית החולים. מיד עם היציאה מן המים להתחיל ולטפל בחמצן נקי ולהודיע לבית החולים על תאונת צלילה. יש לצאת מתוך הנחה, שכל תחושה רעה בגוף או בגפיים לאחר צלילה - קשורה למחלת צלילה ולטפל בה בהתאם - עד שלא יוכח אחרת. והכי חשוב - לספר את האמת לרופאים. אנשים, שצללו צלילה חריגה, מפחדים למסור את כל המידע, מחשש שהביטוח לא יכסה את העלות ומחשש מתגובת רשות הצלילה. חשוב לדעת, כי כל עוד לא בוצעה החריגה במזיד אלא בשוגג, הביטוח בדרך כלל מכסה. אבל שאלה זו אינה חשובה לאותו הרגע, כאשר יש חשד לדקומפרסיה, חשוב למסור מידע מלא ומדויק לרופא, כדי שיוכל לתת את הטיפול הנכון והדרוש. בכל מקרה, סופה של האמת להתגלות".

מלא מכתבי תודה
תא הלחץ ממוקם בחצר בית החולים באילת. הוא מורכב משני חלקים: תא הלחץ עצמו ותא צדדי, המאפשר הכנסת אנשים וציוד ללא הפחתת הלחץ השורר בתא. בתא יש מקום לטיפול בנפגע אחד בשכיבה ועוד בשישה נפגעים בישיבה. בזמן טיפול נמצאים רופא ואחות בתוך התא ושני טכנאים, מתפעלים אותו מבחוץ. כאשר התא פועל, אסור להכניס לתוכו מזון שומני, בגדים, מכשירי חשמל או חומרים המייצרים חשמל סטטי מחשש לשריפה בתוך התא.
הצריף מלא בתמונות ובמכתבי הוקרה ממטופלים, שטופלו על ידי הצוות המסור. תקרת החדר מלאה במודלים של מטוסים מסוגים שונים, פרי ידיו של יעקב לוי, טכנאי תא-לחץ בדימוס, שבנה מודל של מטוס לכל תאונה בה טיפל. "עם הזמן", מספר גבי פרידמן, אחד מטכני התא, "נסתיימו כל המודלים הקיימים בשוק, אך נפגעי התאונות המשיכו להגיע, ויעקב חדל מבניית את המודלים".
פרידמן מלווה את התא מיום הקמתו - לפני 27 שנים - ועד היום. אמנם, הוא פרש לגמלאות לא מזמן, אך ממשיך לפקוד את התא לעתים קרובות. "זה הבית שלי בעשרים ושבע השנים האחרונות", הוא אומר. "רוב התאונות קורות בסופי שבוע ובחגים. רובם מגיעים אלינו בשעות הלילה, כתוצאה מהזנחה של הנפגע, שאינו רוצה להתפנות מיד לאחר הצלילה. אנשים לא מבינים עד כמה זה מסוכן", מתלונן פרידמן.
פרידמן נאמן מאוד לבית החולים ולצוותו, וכועס מאוד על הטענות בדבר טיפולים שלא לצורך. "מעולם לא הכנסנו אנשים 'סתם' לטיפול. אני אישית טיפלתי לפחות ב-500 תאונות וטיפולים היפרבריים - כולם ככולם היו נחוצים. לפעמים לא היו סימפטומים, אבל המטופל היה בקבוצת סיכון עקב צלילה חריגה ולעתים, המטופל דרש להיכנס לטיפול גם אם לא היה צורך רפואי נראה לעין - כנראה מתוך חרדה".

בגלל פחדים
ב-10 אחוז מהטיפולים בתא, מדובר במטופלים, שהגיעו לחדר המיון בגלל פחדים גרידא וללא סימפטומים רפואיים, או פרופיל צלילה מחשיד. כאשר מגיע אדם למיון עם חשד לתאונת צלילה, הוא נבדק תחילה על ידי רופא רגיל ולאחריו על ידי רופא צלילה. ברוב המקרים, הסיפור הראשוני הוא בדוי ורק אחר כך מתחילה האמת לצוץ לפני השטח. "הישראלים הם שקרנים גדולים, הממציאים סיפורים. לעומתם התיירים, יותר רגועים ושקולים", מספר פרידמן.
לדבריו, רבות מן התאונות קרו בגלל הסתמכות הצוללים על מחשבי צלילה ולא על תכנון צלילה מדויק. "גם מחשבים טועים. לפעמים המחשב אומר שהכל בסדר ובגדר הנורמה, אבל אצל הצולל מופיעים סימפטומים של דקומפרסיה. צוללים רבים הגיעו לחדר המיון, כאשר המחשב אמר שהכל בסדר. למקרים אלו אני קורא 'תאונות מחשב'. אני יושב עם הצוללנים ומשחזר איתם את פרופיל הצלילה ומחשב את זמן התחתית לפי הטבלאות. אני מראה להם, שהמחשב טעה והצלילה הייתה, למעשה, צלילה חריגה". לדברי פרידמן השימוש היחיד למחשב, לדעתו, צריך להיות לקבלת נתוני עומק וזמן תחתית בזמן אמת. "אסור להסתמך על מחשב לתכנון הפרופיל ובטח שלא לצלילות חוזרות", הוא אומר.
מתוך 559 תאונות הצלילה, שטופלו בתא, רק שש הסתיימו במוות ומתוכן חמישה נפגעים הגיעו לתא הלחץ במצב של מוות קליני. עד היום היה רק מקרה אחד, של תייר אנגלי, שהגיע חי לטיפול בתא הלחץ ומת לאחריו. היה זה בירח הדבש של הצולל ואשתו. הזוג צלל צלילת אינטרו ממנה עלה הצולל באופן מהיר ומסוכן. למרות זאת הוא הגיע באיחור לבית החולים, כאשר מצבו כבר היה חמור. הוא טופל בתא במשך 47 שעות כשהוא מחוסר הכרה. לאחר הטיפול הוא התעורר, חזר לדבר ואף ביקש לשתות תה עם חלב, אך לאחר עוד כשעתיים איבד שוב את הכרתו, מצבו החמיר והוא נפטר.

פרופיל רגיל
רוב תאונות הצלילה קורות בגלל בעיות, שלאו דווקא קשורות לפרופיל צלילה חריג, כגון: עייפות מרובה, צלילה בזמן מחזור, התייבשות וצלילה בזמן מחלה. "בגלל, שהישראלים לוקחים סיכונים שלא לצורך, לא נשמעים להוראות הבטיחות ואחר כך מספרים סיפורים מצוצים מן האצבע, הטיפול שלנו מתבסס בעיקרו על הסימפטומים שהופיעו, ולא על סיפורו של הצולל", מסביר פרידמן את דרך הטיפול. "באופן עקרוני, כל הטיפולים בחשד לדקומפרסיה, מבוצעים ב"עומק" של 18 מטר ואילו טיפולים בחשד לתסחיף אוויר, מבוצעים ב"עומק" של 50 מטר. במקרה כזה יש צורך בשני רופאים: אחד מטפל בתוך התא ואילו השני מחליט את החלטות הטיפול מחוץ לתא - עקב שיכרון המעמקים".
לצוות התא סיפורים למכביר, על מקרים מוזרים ומטופלים מעניינים. ביניהם ניתן למצוא סיפור על סגן בכוח הרב-לאומי, שעלה על מוקש באזור ראס-נצרני וריסק את שתי רגליו. הסגן, בנו של גיבור מלחמת ווייטנאם, נפצע קשה מאוד והיה חשש לנמק ברגליו. הוא עבר טיפולים רבים וקשים בתא הלחץ ובמאמץ רב הצליח הצוות הרפואי להציל את שתי רגליו. כאות הוקרה על כך, קיבלו הטכנאים מדליה מטעם הכוח הרב לאומי. אולם, לאחר מספר חודשים נודע, כי אחת מרגליו של הסגן נכרתה על פי בקשתו. זאת מכיוון, שהוא צלע בהליכתו - עילה לסילוקו מן השירות. לאחר שהותאמה לו פרוטזה, הצליח הסגן ללכת ללא צליעה וכך נשאר בשירות הצבא, אך במחיר רגלו.
סיפור נוסף, הוא סיפורו של סגן-אלוף, נספח הצבא האמריקאי בארץ, שצלל באילת וסבל מדקומפרסיה. הוא הגיע במצב קשה לבית החולים וניצל, הודות למאמציהם של אנשי הצוות. לאחר כחצי השנה, הגיע טלפון אל בית החולים בבקשה לעזרה רפואית. מסתבר, כי אותו סגן-אלוף הועבר לשרת בבסיס אמריקאי באתיופיה. במהלך חופשה הוא צלל צלילה רגילה, אך לאחריה נסע לאריתריאה, עיר הממוקמת בגובה של 2,000 מטר מעל פני הים בצפון מזרח המדינה. כתוצאה מהפרשי הלחץ סבל האיש מדקומפרסיה במצב בינוני. לאחר תיאומים עם משרד החוץ, הוא הוטס לארץ וטופל בהצלחה במכון לרפואה ימית (מר"י).
לצוות יש סיפורים בשפע, על החייאת אנשים, שהסיכוי להצלתם היה קלוש, על עזרה לחולי סוכרת ועל הצלת צוללים מטאבה ומעקבה. בסיכומו של דבר ברור, כי תא הלחץ האילתי הוא נכס צאן ברזל, הן בקידום תיירות הצלילה לאילת (יצירת תדמית של מקום בטוח לצלילה), הן כגורם, המאפשר קשר מקצועי-הומניטרי בין ישראל, מצרים וירדן והן כגורם רפואי ראשון במעלה, לצולל הישראלי.
כעת נותר רק "לעזור" גם לרשות הצלילה להבין את חשיבותו הרבה של תא הלחץ. זו, כמי שאמונה על בטיחותו של כל צולל וצולל חייבת לחפש פתרונות יצירתיים למניעת סגירה עתידית של תא הלחץ.

ארץ מוצאם של נפגעי תאונות הצלילה 2003 - 1976
ישראל - 401, אנגליה - 40, ארה"ב - 25, הולנד - 21, גרמניה - 15, שווייץ - 10, שבדיה - 10, אוסטריה - 6, צרפת - 4, בלגיה - 3, פינלנד - 3, איטליה - 3,
קנדה - 2, מאוריציוס - 2, ניו-זילנד - 2, נורבגיה - 2, ספרד - 2, אפריקה - 2, אוסטרליה - 1, בוליביה - 1, דנמרק - 1, אירלנד - 1, פורטוגל - 1, סלובקיה - 1
סה"כ 559