עד היום הרעלת חמצן תפסה מקום מאוד שולי בתאונות הצלילה ומי שצלל על פי החוקים וההגיון לא לקה במחלה. השימוש בנייטרוקס אמנם מאפשר לנו לשהות זמן ממושך יותר במים ובעומק רב יותר, הופך את הצלילה לנעימה יותר, אבל חושף אותנו לסכנות שלא הכרנו

מאת ד"ר נמרוד לירם  איור עמרי לירם

הרעלת חמצן, בעידן שלפני הצלילה הטכנית, תפסה מקום מאוד שולי ברשימת הסיכונים בצלילה הספורטיבית. מי שצלל לעומקים המומלצים על-פי חוק הצלילה וההגיון הישר, לא הסתבך.
חישוב פשוט מראה לנו, כי גם בעומק 50 מטר, העומק המרבי לצולל הבכיר עד לפני כעשר שנים, הלחץ החלקי של חמצן הוא 1.2 אטמוספירה, בעוד שהסיכון להרעלת חמצן הוא מעל 1.45 אטמוספירה - מחוץ לגבולות הצלילה הבטוחה.
בשנים האחרונות התגברה בעולם הצלילה הספורטיבית הנטייה להשתמש בגז נשימה מועשר בחמצן, נייטרוקס. גז זה מאפשר לנו להיות זמן רב יותר מתחת למים בעומקים שבין 20 ל-40 מטר על-ידי הפחתת הלחץ החלקי של החנקן. בדרך זו פוחת הסיכון לחלות בדקומפרסיה. הנייטרוקס שימושי ביותר לצוללים המשתתפים בספארי צלילות, ויוצרים חוב חנקן מצטבר ופרופילי צלילה אגרסיביים. עם זאת, מי שמשתמש בנייטרוקס, חשוף להרעלת חמצן הרבה יותר ממשתמשים באוויר דחוס.
באופן פרדוקסאלי, החמצן החיוני כל-כך לחיינו, נושא עמו גם תכונות רעילות, שמידת השפעתן תלויה בלחץ ובזמן החשיפה בלחץ גבוה.
הקצב שבו מתפתחת הרעלת חמצן, תלוי בלחץ החלקי של גז זה, ולא בריכוזו באחוזים של החמצן בגז הננשם. הנזק שנגרם על-ידי שאיפת חמצן בלחץ חלקי גבוה מושפע ממשך החשיפה לגז ומסוג הרקמה החיה שנחשפה.

ביוכימיה של הרעלה
עליית לחץ החמצן בגז הנשימה גורמת ליצירת רדיקלים-חופשיים בריכוזים גבוהים. תהליכים ביו-כימיים של רדיקלים חופשיים חמצניים, רעילים לקרום התא, לאנזימים, לחומצות גרעין ולמרכיבים ביולוגיים אחרים. תהליכים אלה פועלים כמחמצן מואץ. כשמדברים על רפואה מונעת, תזונה נכונה והארכת חיי הרקמות ובריאותן, השימוש במונח "מעכבי חמצון" שכיח. ככל שתהליך החמצון מואט, כך מופחת קצב התבלות הרקמות. הרדיקלים החופשיים החמצניים מהווים מקדם המאיץ את הבלאי והנזק ברקמות. חמצן חופשי הוא חומר תוקפני. הדוגמה הממחישה זאת היטב היא תהליך חמצון במתכות חשופות כמו ברזל בלתי-מוגן המוכר לנו כחלודה.
באופן השוואתי וכמטפורה, אפשר לחשוב על רעילות החמצן ברקמות חיות כעל "חלודה ביולוגית". באופן כללי, רדיקלים חופשיים חמצניים יוצרים את מנגנון הפגיעה ברקמות חיות עם החשיפה ללחץ גבוה.

משך החשיפה
בניגוד לחשיפה לחנקן בלחץ חלקי גבוה, המתבטאת בשיכרון מעמקים המתחיל בעומק נתון ופג מיד עם חזרה לעומק רדוד יותר, הרעלת החמצן קשורה למשך החשיפה ולא רק ללחץ. רעילות החמצן משפיעה באופן אינדיבידואלי והשפעתה תהיה שונה על בני-אדם שונים.
להמחשת העיקרון, ניקח לדוגמה את החמצון העורקי. ירידה נמדדת ביכולת אירובית (במאמץ מתון) נצפתה לאחר 48-60 שעות בלחץ של אטמוספירה אחת.
כך גם נצפתה ירידה ביכולתן החיונית (vital capacity) של הריאות עם חשיפה למשך 24 שעות בלחץ 0.75 אטמוספירה. בניסויים אלה שנערכו על בני-אדם בריאים, לא נצפו שינויים המעידים על הרעלה ריאתית במשכי חשיפה שבין שבעה ימים בלחץ 0.55 אטמוספירה ועד 30 יום בלחץ 0.3 אטמוספירה. כמובן שנזק בלתי הפיך עלול להיגרם במידה שהחשיפה נמשכת מעבר לסימניה הראשונים של ירידה תפקודית, או התלונות שעליהן מדווחים אלה הנחשפים לחמצן בלחץ חלקי גבוה.

נזק למערכת הנשימה
הנזק למערכת הנשימה מוערך על-ידי כמה מקורות מידע: ניסויים בבעלי-חיים (קופים), בדיקות ברקמות שהיו חשופות לטיפול בחמצן בלחץ גבוה במשך זמן רב ובדיקות ברקמות של בני-אדם, שניזוקו או מתו כתוצאה מהרעלת חמצן. שינויים פתולוגיים אלה כוללים בצקת באלביאולות (נאדיות) הריאה והנוזל הסובב אותן, דימום בינאלביאולרי, הפרשות, נפיחות והרס של דפנות האלביאולות ונימי הדם הריאתיים. בשלבים המוקדמים של הרעלת החמצן, שינויים אלה הפיכים. עם חשיפה ממושכת ולחץ גבוה, ישנם שינויים בלתי הפיכים היוצרים רקמת-סיב (פיברוזיס) במקום אלביאולות פועלות ומחמצנות, אזורי צלקת ושינוי תפקודי קבוע. במקרים קיצוניים, עלולה הרעלת חמצן להיות קטלנית.
הסימנים המדווחים על-ידי נפגעי מחלה זו מאופיינים בתחושת צריבה בקנה הנשימה ובחזה, המחמירה בזמן שאיפת אוויר ושיעול בלתי נשלט. התלונות החמורות יותר מאופיינות בקוצר נשימה, בתחילה במאמץ ולאחר מכן אף במנוחה. תחושות כאלה עלול לבוא עם חשיפה של 12-16 שעות ללחץ של אטמוספירה אחת, או 8-14 שעות ללחץ של 1.5 אטמוספירה.
צולל ספורטיבי שנחשף לגז נשימה מועשר בחמצן וחושד בהרעלת חמצן בגלל הופעת חלק מהסימפטומים הנ"ל, חייב לסיים את הצלילה במירב כללי הזהירות ועל-פי נוהל דקומפרסיה בלתי מתפשר. אחרי היציאה מהמים, עליו לפנות באופן מיידי לרופא צלילה או למרכז רפואי.

נזק למערכת העצבים
הסכנה הגדולה ביותר האורבת לנפגעי הרעלת חמצן התוקפת את מערכת העצבים המרכזית הן התכווצויות עוויתיות (seizure convulsions). תופעה זו עלולה לקרות כתוצאה מהרעלת חמצן ללא התרעה מוקדמת. התכווצות עוויתית שמקורה בחמצן אינה מהווה סיכון קטלני בתנאים רגילים, אולם בתנאי צלילה ושהייה מתחת למים, עוויתות והתכווצויות עלולות לגרום לצולל לטבוע.
למרות שמנגנון המחלה אינו ידוע, ידועים שני גורמים המשפיעים כמאיץ להופעת סימני השפעתה של הרעלת חמצן על מערכת העצבים המרכזית אף בלחץ נמוך באופן יחסי של 1.6 אטמוספירה:
- פעילות גופנית וצלילה ביחד או כל אחת מאלה בנפרד.
- היפרקפניה (hypercapnia), או עלייה בלחץ החלקי של הפחמן הדו-חמצני הננשם (CO2) בגלל עצירת-נשימה.
משמעותו המעשית של מידע זה: יש להיזהר ולהישמר מפעילות גופנית או מאמץ אירובי בסמיכות לצלילה עמוקה או צלילת נייטרוקס, או במהלכן. משמעות נוספת היא שאין לערב בין צלילות עצירת-נשימה ותרגול עצירת נשימה המעלים את רמת הפחמן הדו חמצני לבין צלילת עומק או נייטרוקס.
הסימנים והסימפטומים הבאים מאפיינים את השפעת הרעלת החמצן על מערכת העצבים המרכזית: חיוורון פנים, הזעת-יתר, קצב לב נמוך (ברדיקרדיה), הבהקים מסנוורים וצמצום שדה הראייה, שמיעת קולות ורעשים בלתי-סבירים, סחרחורת, שינויי נשימה, רעב לאוויר, שיהוקים, שאיפת אוויר ממושכת בהשוואה לנשיפה, התכווצות סרעפתית, בחילה, הקאות עוויתיות, רעד או עוויתות בשפתיים, בלחיים או באף והתכווצויות.
אין בהופעת חלק מסימפטומים אלה באופן קל כדי לחזות מראש הופעת התכווצויות עוויתיות חמורות ומסוכנות יותר. עם זאת, הופעה קלה של כמה מהסימפטומים הנ"ל, צריכה להעלות חשד של הרעלת חמצן ומחייבת לפעול בהתאם.

נזק לראייה
רובן המכריע של התופעות הפתולוגיות הקשורות להשפעת חמצן בלחץ על הראייה שייכות לחשיפה ממושכת ושיטתית. לכן, התופעה שכיחה יותר אצל מטופלים המקבלים חמצן בלחץ מסיבות רפואיות שונות, ולעוסקים בצלילה מסחרית עם זמני חשיפה שאינם מוכרים בתחום הצלילה הספורטיבית.
תופעות הרעלת חמצן היכולות להופיע באופן זמני ולהיעלם ללא הותרת נזק במערכת הראייה מתבטאות בהפרעות בראייה היקפית ללא פגיעה ביכולת ויזואלית מרכזית. הפרעות אלה חולפות עם חזרה לנשימת חמצן בלחץ אטמוספרי רגיל (אוקסינורמלי).

שימוש מושכל
הרעלת החמצן היא מחלה מסוכנת ביותר העלולה להיות קטלנית ללא התרעה מוקדמת בזמן צלילה או לגרום נזק רב במערכות חיוניות.
הסיכון ללקות במחלה זו מתגבר עם השימוש בגז נשימה מועשר בחמצן וכן בצלילות אוויר דחוס לעומק בלתי-סביר.
אמצעי ההגנה מנזקי הרעלת החמצן מתחלקים לשני סוגים:
מניעה על-ידי שימוש נכון ומושכל בנייטרוקס ושמירה על עומק בטיחותי.
טיפול נכון במי שחשוד כסובל מהרעלת חמצן. טיפול זה כולל יציאה מהמים, על-פי כל כללי הזהירות בצלילה, ופנייה מיידית להשגחה רפואית מתאימה.
צלילה נעימה ובטוחה.