איי פולינזיה הצרפתית מתגלים כאחד המעוזים הפחות ידועים, אך בעלי חוויות הצלילה האולטימטיביות. אז מה היה לנו? כרישי ענק? מנטות? צדפות פנינים שחורות? צלופחי דרגון וצלופחים זהובים? ביקור קצר בגן עדן

ניקי דנטין ((Niki Dantin
תירגם, עיבד והוסיף: נדב לוי
צילומים: אבי קלפפר
 
עבור צלמים, הנצחת הרגע, שברירי שניה, או שניה - היא החווייה האולטימטיווית, המאפשרת הצצה ידידותית לעולם של מישהו אחר. כך יכולים לתעד רגעים נשכחים ולספר סיפור שניתן היה לתכננו בקצרה ולהעניק לעצמנו ולכם - המביטים בתוצאות - את הגמול המתאים. אנחנו - הצלמים והכותבים - נאבקים על כל רגע שכזה, מנסים לנצל את נסיוננו "המיוחד", משקיעים בו את נשמתינו (וכספנו), כאשר אנו טסים לכל רחבי העולם כדי ל'צוד' את אותם רגעים קצרצרים ומהממים.
כך, מצאנו את עצמנו, חוצים את השמים הכחולים והצחים לכיוונו של נוף כחול עוד יותר - נוף הים החרישי והגועש כאחד. ההצצה הנוכחית החלה הפעם, אי-שם באיי Tuamotu, אחד מכמה ארכיפלגים ידועים המשתייכים לאיי פולינזיה הצרפתית.
המוביל שלנו, שאימץ אותנו לחיקו, היה הפעם סטיב דרוגין, מבעליה של אחת מספינות הצלילה הטובות ביותר בעולם, "הצייד התת-ימי" Underwater Hunter)), שמה, שבסיסה לרוב בקוסטה-ריקה. את הספינה משיטים אבי קלפפר ויוסי נעמן שמקצועם השטת תיירים לאיים אלה למטרות צלילה ותענוגות, לאחר שהתנסו בכך קודם לכן כאורחיו של דולגין עצמו.
התברר לנו כי כל אחד ממסעות השיט המיוחדים הללו מתמלא עד מהרה בצלמים מקצועיים, צוללים מיומנים וידידים, שעד מהרה ניצת הקשר עמם, והחווייה רק מתעצמת במהירות בתוך זמן קצר. נפגשנו אפוא עם ג'ף פוט, ג'ים וואט, "דוק" ווייט ואבי קלפפר עצמו, שהתפרסם בהיותו צלם וידאו וסטילס, מהטובים שהכרתי ורבים אחרים שקצרה היריעה להזכירם אחד אחד. עד מהרה נעשיתי מרותק - לא מאמין - כי אנוכי אחד מאותה חבורה מרתקת ומיוחדת שאליה הצטרפתי. למותר לציין כי השתדלתי תחילה לשמור את פי סגור ולא הוצאתי הגה - אתם יודעים איך זה - הם עשויים לחשוב שאם אתה אינך מפטפט יתר על המדה, אתה ודאי יודע משהו...
מטרתנו היתה לנסות לצלול באזורי צלילה שטרם נודע עליהם, ובקיצור של דבר, גם "לעשות חיים", ואכן, זה מה שעשינו.

עם איי Tuamotu שמיקומם הרחק מזרחה מטהיטי, נמנים לפחות שלושה איים, המרוחקים זה מזה כ300- ו1,700- קילומטרים. הם מהווים, כל אחד, מעין נווה מדבר קטן שיש בו הכל - חולות לבנים, דקלי קוקוס מרשימים, אטולים מדהימים - לגונות משגעות לכל אחד מהם - כל אחת מהן מוקפת במים הכחולים ביותר שראיתי בימי חיי. איים אלה סובלים קשות מהוריקנים המכים בהם ללא הרף.
בעת שצללנו בתוך מעברים שונים ומשונים, עברנו בניקבות, חדרנו לסדקים וזחלנו בנקיקים, יכולנו לגלות שוב ושוב שאנו מוקפים באין-ספור דגי שונית ודגים פלאגיים (דגי ים-פתוח) מכל המינים והסוגים שאתם רק יכולים להעלות בדמיונכם. ביניהם נכללים כרישים רבים וביניהם כרישי שונית לבני קצוות, כחולי קצוות, וכרישי שונית אפורים, תריסניות עיטיות, מנטות, וכיוצא בזה - בכל אלה חזינו שוחים מסביבנו בשפע, נעים בזריזות ובמיומנות שאנו בני האדם רחוקים ממנה שנות דור, וקרוב לודאי שלא נגיע אליה לעולם. אמנם הם שחו בקרבתנו ומסביבנו, אך שלא תחשבו - ולו לרגע - כי זה מה שרצינו. מה שחיכינו לו היה - "האקשן".
תפקידו של הצולל הבכיר שלנו, פטר שמו, היה לאתר את הנקודה שאליה הוא יתכוונן עם הפיתיון הבשרי שאותו יצמיד לכמה סלעים מתחתנו. הראות במים הצלולים הללו היתה פנטסטית ויכולנו להתקרב אל הכרישים למרחק של הושטת זרוע! ואמנם, כך בעצם יכולנו לראות את הכרישים החגים סביבנו; לחוש מקרוב את נשימותיהם, להיצמד אליהם. עם זאת, חשנו כי אין לנו כל יכולת לתהות על קנקנם, שכן איננו מסוגלים להכין את עצמנו מבעוד מועד לכריש מסוכן, שאולי יבחר לבחון קודם כל את בשרנו הטרי ורק אחר-כך יואיל בטובו לנסות את הפיתיון שהגשנו לו. תארו לכם, וכל זאת בשביל שנוכל לצלמם מקרוב ללא הפרעה.

עד מהרה התברר לנו כי הכרישים חגים סביבנו, אך בזהירות, שומרים מרחק, כאילו מקבלים את נוכחותנו כדג גדול אחר שלא כדאי להתעסק עמו. לפתע נשמעה קריאה נרגשת: "הסתכל החוצה! הנה הם באים!!" וכולנו התרכזנו במחזה המדהים שנגלה לפנינו. עוד ועוד כרישים הגיעו במהירות, כאילו הגיחו מן החשכה, כאילו הופגזנו כ"תיבת נגינה" שקלידיה (כרישיה) מתרוממים או מגיעים מכל צד באקראי, וכל אלה בגלל פיתיון מזון בשרי שהונח עבורם.
עליזים ושופעי מרץ, גם אנו "מפגיזים" את הכרישים בקצב מסחרר של צילומי קלוז-אפ חוזרים ונשנים, מתעלמים מקרבתם ומתחככים בראשיהם, או בזרועותיהם במקרה והם מתקרבים לטווח אפס בינינו, אולי בתקווה להנות מאותה תחושה של "האם גם אתם חשתם אי-פעם את התחושה הכבירה של 'לתפוס את הרגע'? או-הו- זה מה שאנו חשים, 'על בטוח', ולכן אנו מצלמים אחוזי תזזית לכל עבר, בלי בקרה וללא הרף.
יצירות הבריאה המושלמות השתלטו כליל על הים הכחול ואטמו בפנינו את שדה הראייה בגופם השלוח קדימה, הממהר לעברה של מטרה נכספת כלשהי, כאילו היו אלה מטחי טורפדו שנורו מצוללת עלומה מאי-שם. "איזו חווייה"! "איזה רטט מתנגן ומתרונן בי"! "איזו תחושת התרוממות-רוח והתמוגגות-נפש"; אני חוזר ומשנן לעצמי את מילות 'המנטרה' החוזרות הללו. ואכן, אני מתמקד לרגע באירוע מקומי שניבט אלי: 12 כרישים (או יותר; מי סופר?) צוללים לא הרחק מאתנו, כאילו מדובר ב"פצצות-עומק" ולבי פועם בחוזקה. ניסיתי להאט את שאיפת האוויר לריאותי, לא לבלוע כלום ולא לומר דבר, להתרכז בשקט המופלא הנשקף לנגד עיני. אולם, לפתע פתאום, מנהיג הלהקה דחף קלות את הפיתיון ממקומו מעל לסלע וזה נשמט, נלקח בלועו, ואז, אתם יכולים אולי לנחש, הוא פנה לעברי ונשמתי נעתקה מתוכה. הכריש בלע את הפיתיון ממש מעל ראשי, וכהרף עין, ויכולים אתם רק לנחש גם כעת מה היו תחושותי כאשר הבינותי את מידת רעבונו...
האם בהבזק פרק זמן קצרצר שכזה, חשתם גם אתם, בהזדמנות אחרת, שכל מהלך חייכם עובר לכם ביעף באיטיות מעוררת רעד שנדמית כנצח נצחים? אין ספק כי אני חשתי רעד שכזה בגלל הלחץ הקיצוני אליו נקלעתי בעל-כורחי, ועלי לציין שחשתי בו עד מהרה בכל אברי גופי. יתר על כן, אני אף מוכרח לומר, שכל האירוע עבר לנגד עיני בתנועת "סלו-מושן" ובצבעי טכנוקולור ססגוניים.
לאחר שאספתי את עצמי - פחות או יותר - התבוננתי סביבי לראשונה והצלחתי הפעם גם להביט למרחקים. או-אז, גיליתי ששני צוללים מתקרבים לעברי בשחייה נמרצת - משני כיוונים שונים - כשכל אחד מהם מצוייד במצלמה; האחד, עוקב אחרי, והשני נעקב על ידי להקה של חמש מנטות ענקיות והיפהפיות. הצוללים - אבי קלפפר וג'ים וואט מיהרו להתרחק ממני ל"תוכו של הכחול" (ואני הרהרתי ביני לבין עצמי - בחמלה - האם יודעים הם מה עבר עלי? האם אינם גאים בי?). נראה היה לי כי הם מתכוונים לראות מה יוצא ממנו, ולכן, החלטתי - שוב פעם ביני לביני שאני שוחה בעקבותיהם. עד מהרה גיליתי גם בעצמי את יופיין של אותן מנטות; הן נראו כה מדהימות ובלתי רגילות; מעין מפלצות-ים מרהיבות, ענקיות ומלאות-חן, כאילו הן גולשות ללא סיבה, ומבלי שנוכחותנו בעקבותיהן משנה להן במשהו, פרט לאי-אלו תחושות התפעמות, התרגשות ואולי מעט לחץ ופחד מצדנו, לנוכח השתלבותן במדיום הימי, שאנו אורחיו. צלילתנו המתמשכת מגיעה למים רגועים יותר, ואנו מבחינים כעת בלהקת דגי מלאך הרקון Raccoon Angelfish)) המרשימים אותנו בסימניהם העדינים ובניגודי השחור-צהוב שלהם.

לאחר חבילת תיור צלילות שכזו התכנסנו כולנו מסביב לטבח הספינה שהמתין לנו ולא חסך מאמצים מעצמו כדי לספק את רעבוננו, רעבתנותנו והתנפלותנו בשקיקה על בישוליו הגסטרונומיים המפתים; לאחר שהצטרפנו לארוחת השחיתות וזללנו בכל פה, החלפנו חוויות וסיפורים מצמררים אודות מה שעבר עלינו זה עתה; מדברים כרישים וצילומים וחוזר חלילה ושוב כרישים, ושוב כרישים או-הו, כרישים! נדמה היה כאילו כל מה שמתרחש בעולם סובב סביב הכרישים.
אבל, האם לדבר אך ורק על כרישים אינו עושה לאיי Tuamotu,  מעין "שירות דב"? אולי כדי לגוון את פעילויות הנופש שלנו באזור, בחרנו, לבקר בחוות פנינים בעל החווה, גאסטון (Gaston) שמו, הגיע יום אחד להראות לנו את פניניו השחורות היפהפיות. באופן טבעי, רצינו כל אחד בפני עצמו, לבקר בחווה ולהציץ במתרחש בה. חשבנו לתומנו כי באחד מימי החופש שלנו (מצלילות), נלך אפוא לראותה. איזו חווייה משכרת! לא יכולנו כמובן להמנע מסיבוב צלילות נוסף, למען הדיוק שלושה סיבובי צלילה עוקבים, וזאת כדי לא להפריע לשלוותן של צדפות הפנינים. צללנו אם כן מתחת לצמחים שאליהם קושרים את הצדפות לבל תסחפנה עם הזרמים. הבטחנו כמובן שלא  נפריע את מנוחתן, לא ניגע בהן בשום אופן כדי לא לסכן את אופני התלייה של הקונכיות, ואמנם, עשינו גם את מרב המאמצים "לשמור מהן מרחק" ו"לא לעשות גלים". למרות זאת לא חסכנו מעצמנו - קודם כל כצלמים מדופלמים - את המאמצים לצלם את "חוואות" הפנינים הבלתי רגילה הזו על שיטותיה המגוונות. בנו של גאסטון ואחיינו צללו מסביב לנו בחופשיות - כדי לתחזק את הפנינים שקשריהן התרופפו. נראה היה לנו כי הם משתהים הרבה במרחב הירקרק המעורפל הזה, עם קו צדפות הפנינים שלא מסתיים לעולם. ממש מראה מכושף! כמה מאתנו ליקטו אף הם צדפות שנפלו לקרקעית האוקיינוס. כאשר קורה הדבר, גאסטון סיפר לנו, הצדפות "אינן ממשיכות לעבוד, ולגדל את הפנינים הגדלות בתוכן, ולכן, במקרים שכאלה, הפנינים מתפתחות לאט ומתעצבות באופן בלתי סדיר". לא משנה, שאני עצמי, השתוקקתי לשלוף מן הים כמה צדפות שכאלו, ולהתענג על הפנינים השחורות הקטנטנות, יקרות המציאות, השוכנות בהן, ומאוחר יותר "לשזוף" בהן את עיני (וכמובן את כספי, או לכל הפחות לממן עמן את המסע). ומה לדעתכם היה החלק הטוב ביותר בסיפור הזה? אכן, ניחשתם! אמנם, גאסטון אמר לנו, "לתדהמתנו", אני חייב לציין, כי אנחנו יכולים לשמור אותן לעצמנו! דליית הפנינים שלנו התבצעה מעט עקום, יש לומר בכנות, אך אני התאהבתי בהן על המקום!

שהינו בטהיטי, (שכונה גם "אי האהבה", או "מרכז הקעקועים", משום שבכל אשר הלכנו ראינו כיצד הם עוסקים במסורת זו שהחלה הרבה לפני שחברי ואני חוררנו את אוזנינו), כמה ימים, אך היינו חסרי מנוחה, משום שרצינו בעצם באוקיינוס. אולם, עלינו להבהיר, עבורכם הקוראים, כי אי זה נחשב לגדול ביותר באיי פולינזיה הצרפתית שעמם נמנים 118 איים ואטולים; שטחו כ1,042- קילומטרים רבועים ומתנשאים ממנו הרים שגובהם מגיע ליותר מ2,000- מטר. ההרים אף חודרים מבעד לעננים. ביניהם ידועים עמקים ירוקים המכוסים ביערות גשם משווניים, שהגישה אליהם קשה, ולא מכבר התגלתה באחד מהם מערה אחת שאורכה מגיע לכ800- מטר והגישה אליה מתבצעת בעיקר מן האויר. בבירת האיים, הלוא היא Papeete שבטהיטי, הנחשבת לעיר מודרנית שוקקת חיים ושווקים, ובה סוכנויות נסיעות, משרדי ממשלה, בנקים ועוד, כל אחד מסממני המערב מהם נמלטנו
רוב האוכלוסייה האנושית חיה באי זה ובאיים אחדים אחרים. חופיהם שטוחים ויערות גשם חופיים נושקים מהם לאוקיינוס. איים מפורסמים המשתייכים לקבוצה זו הם גם איי Austral שמרוחקים כמה מאות קילומטרים מדרום לטהיטי, אך פרסומם בא להם, כך שמענו, לאחר שהתגלו על ידי קפטן קוק (Cook).
לאחר כ10- ימים באיי Tuamotu, עזבנו מאחורינו את החולות הלבנים והנפלאים, המשובצים בדקלי קוקוס אקזוטיים הצובעים את הלגונות הכחולות, ושמנו פעמינו צפונה - או שמא מזרחה? המטרה הנוכחית היא לבלות שלושה ימים באיי Marquesa! לא ייאמן - אמנם ה- Marquesa! האי הראשון שלחופיו הגענו - הוא Fatu Hiva, אך מוכרים לנו גם שלושה איים אחרים. באיים אלה אין שוניות מוגנות והחופים נשטפים תדיר על ידי גלי הים. קיימות בו עונות גשומות ועונות יובש, ואולי משום כך, עמקי האיים הללו ירוקים כל ימות השנה. לאחר שהתרגלנו לנופם השטוח של איי Tuamotu, השתוממנו לפגוש לפתע הרי-ענק וולקניים הנישאים אל-על מעל הים, וחשנו יראת כבוד כלפי הנופים הירוקים שהצטיירו לעינינו מסביב לכחול העמוק הזה. שוב גילינו את דקלי הקוקוס, הפעם אלה המקשטים את נמל הבית שבו עוגנות מספר רב של מפרשיות, רובן, זיהיתי, מפרשיות זוגיות שניתן לשוטט עמן כחמש שנים (או יותר) ברחבי האוקיינוסים, מסביב לעולם, כפי שעושים עם יאכטות מפוארות יותר.

הכפריים המקומיים, גם אם הם מתוחכמים כאן יותר מהכפריים שפגשנו באיים האחרים, הם מסבירי פנים ונעימי הליכות שהתיירות הגואה טרם קלקלה את תמימותם. הם קיבלונו בסבר פנים יפות, בנועם הליכות ובשלווה, ויכולנו לומר שהיתה בליבנו תחושה עמומה כי הטבע הפראי שעמו הם חולקים את חייהם נטולי הדאגות - האמנם? - הוא אולי הגורם העיקרי לאופיים הנוח.
בין המאפיינים העיקריים המזהים את תכונותיהם של האנשים המקסימים האלה, שהם גם שרים כמלאכים. בכך נוכחנו כשביקרנו באחד מימי ראשון, באקראי, בכנסייה. שירת המקהלה שקידמה את פנינו והדהדה באוזנינו היתה המרשימה ביותר שאי-פעם האזנתי לה. ההרמוניה שגיליתי אצלם, התחושה כי הם יצרו את הכנסייה הזו ועיצבו את פעילותה - יש מאין - הרשימה אותי מאין כמוה, אך יותר מכל הערכתי אותם לאחר שקלטתי והטמעתי את הקולות מלאי החיים הללו בעמקי נבכי נשמתי.
גילינו גם כמה וכמה כשרונות אחרים עמם ניחנו, שאין בליבנו ספק כי הם המסבירים את מוצאם המשותף; למשל, שפת המאוהי (Maohi), הדגמים המיוחדים וכישורי הצביעה האבסולוטיים של אריגי הtapa- לבושם האופייני, לבוש הפריאו (Pareu), וביצוע מושלם של קעקועים אקזוטיים מורכבים עוד יותר על גופם ממה שראינו בטהיטי, אף שאולי בעצם לא נתקלנו בכולם, לא כן? גם אם ננסה לתאר במלים הציוריות ביותר את מעשיהם ואורח חייהם, אינני מאמין שנצליח לתעד במלים, שיבהירו את התמונה, את כל התמחויותיהם יוצאות הדופן האלו. בעבר נחה עליהם ככל הנראה ההשראה שנבעה מאמונותיהם, וייתכן והקעקוע המחיש את נשמותיהם, או שנחה עליהם תכונות שהאציל עליהם אלוהיהם. אולם, כיום, לא נותרו ממנו אלא כביטוי ממשי לאמנות (הקעקוע על הגוף והציור על הבדים) שעמם התפרסמו בכל רחבי העולם.
אם נחזור לצלילה, בה עסקינן, נגלה לשמחתנו כי חוויות הצלילה באיי Marquesas אינן שונות מתחושת התרוממות הרוח שחשנו קודם לכן באיי Tuamotus; בדומה לאיים ההם, שנותרו אצלי, למרות הזמן הקצר שחלף מאז צללנו בהם, כמעין זיכרון עמום ורחוק; גם באיים הללו חזינו לא אחת בנחשולי-ענק מפחידים, אך הפעם זכינו "בגדול" לחויות אגדיות אחרות, ולאין ספור אפשרויות שהן מעבר לכל דימיון שיכולתם להעלות רק על הדעת. חריץ אחר חריץ, חור אחר חור, אין ספור נקבות ופתחים, התגלו לעינינו והבזקי מצלמותינו, כאשר מצאנו מעין "שובכי יונים" סימטריים שפתחיהם שימשו אולי למשכן לצלופחים, או לדייריו האחרים של האוקיינוס. אמנם שמענו לא אחת על צלופחי הדרגון, אך עד כה לא ראינו מהם לעולם. לאחר שגילינו מאוחר יותר את צלופח הדרגון הראשון שלנו, היה קל מאוד לאתר את האחרים, וכאשר יצאנו מהצלילה אחוזי התפעלות, לא יכולנו שלא לומר זה לזה: "היי- מצאתי עוד צלופח דרגון אחד". הייתם מאמינים?
עבורי יצירות הפלא הטבעיות הללו מרשימות בהרבה מחבריהם - הצלופחים הרגילים, גם אם אנו מודעים לתעלומת הנדידה המרתקת העוברת עליהם, שמיטב החוקרים טרם עמדו על טיבה עד תום. צבעיהם וגודלם מבדילים אותם לחלוטין במימדי גופם הכחוש וראשם הקטנטן המצוייד בזוג קרניים שעמם הם התפרסמו בעולם. אולם, דווקא צבעם העז וססגוניותם המרהיבה, הם שגרמו לי לעצור את נשימתי - לפניכם גוף לבנבן שכתמים שחורים (זעירים) משובצים בו, זימיהם צהובים משהו, ותחתית לסתותיהם ואפם אדמדמים; וכל הפסים הללו משובצים בצבע שחור, ולכן, אין ספק כי הם ראויים לתשומת לב מיוחדת. מאוד פוטוגניים! כך חזרתי לעצמי שוב ושוב על מילת המנטרה הנוכחית שאימצתי.
ומדהים עוד יותר היה להיווכח שכל אחד מהם שונה תכלית השינוי מחברו. חשתי שאולי זו בעצם הנורמה אצלם ולא המצב הבלתי רגיל, כפי שלכאורה היה ניתן לחשוב. מה שהיה יוצא דופן מכולם, היה הצלופח הצהוב הנפלא, שמצא ג'ים וואט, שנדמה היה כי הוא מאיר לכולנו כמנורת ניאון (ושבסופו של דבר, התברר לנו כצלופח מוזהב אמיתי). אולי אירע לנו, מה שמכנים נס מן השמיים, כאשר הצלחנו - כל אחד בתורו - להתקרב אליו, לחלוק עם עצמו את חוווית התצפית החריגה הזו שלה זכינו, ולצלם את הצלופח המהודר הזה. יתר על כן, אינני יכול לחדול מלחשוב על ג'ים שכן אינני זוכר מתי הוא עלה למעלה לקחת אויר או כמה נשאר לו, שכן, גם אם הוא מצא את הצלופח, הוא קודם כל איפשר לכל אחד מאתנו לחזות בו ולצלמו כאוות נפשו, ורק כאשר כולנו חשנו מרוצים ממה שאנו הצלחנו לצלם, או-אז הוא חש שנית למטה, הצטרף אל הצלופח היפהפה, והחל לצלם אף הוא את תמונותיו. אני חש אפוא תחושה עילאית בזוכרי את אופיו המלבב של וואט שהתגלה לי כאדם נדיב מאין כמוהו.
בהמשך הצלילות שלנו התברכנו גם בכל הצורות והצבעים הססגוניים של התמנונים; אלה נחשפו לעינינו ביחד עם דגי עקרב ססגוניים בשפעת צבעים ואפילו דגי אבן מוסווים בצבעי ורוד וכחול, המתאימים כל כך לצילומי מאקרו. איים אלה הם אם כן חלום נוסף שהתגשם - של כל צולל מיומן - שחושב שכבר ראה את הכל. בכל אופן, לפחות כל עוד גם אתם תהיו מוכנים לתנאי הראות הגרועים ולמים, שיכולים להיות גם עכורים, בגלל נחשולי הענק שהיו לחם חוקנו ברבות מן הצלילות.
אולם, שוב, זה לא יהיה 'פייר' מצדנו לתאר רק על המראות התת-ימיים המופלאים שאליהם הוכשרנו כצוללים מיומנים. דמיינו ושוו בנפשיכם את ההנאה שהיתה גלומה בצלילותינו בין השעות 17:00 ל17:30- לפנות ערב. את הזמן הקצרצר שבו יכולים אנו - וגם אתם - לסיים סרטי צילום בזה אחר זה - ולחוש את אותה ההתרוממות הרוח שחשנו בעקבות הצלילות הללו ומתנאי התאורה המעולים ששוררים בשעות הללו בכל מקום שלא יהיה. איזו רומנטיקה! כל מה שעליכם לעשות לשם כך הוא להתעורר, לקחת את עצמכם בידיים וליטול ציוד צלילה וצילום הכרחיים, ולצאת לדרך במגמה להגיע לנמל הקטן של האי Tahuata, שבו תוכלו לשכור לכם בקלות את אחת היאכטות העומדות לרשות התיירים. כעת תוכלו לצאת החוצה מהנמל, להטיל עוגן, ולשזוף את עיניכם בשמש המוזהבת שפוקדת את האזור תדיר בשעות אחר הצהריים, ולקראת שקיעה. תוכלו לצלול כאוות נפשכם, וככל שתוכלו. מעבר לכך, תוכלו כמובן גם להתבונן בכפר הקטנטן, במשחקיהם של הילדים המשתעשעים על החוף, ולהתרשם כמובן גם משפעת עצי הקוקוס המקיפה את הכפר שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מהגבעות הירקרקות שמשתקפות באוקיינוס שמתחתיהן. אולם, באם תבחרו לשוטט על האי גם אתם, היזהרו לכם מאותם אגוזי קוקוס, שמנהגם ליפול תדיר על הקרקע. לא נעים להינות מצילם, כשלפתע אחד מהם נוחת בכבדות על ראשיכם. אם תהיו ברי-מזל, תוכלו לגלות את נוכחותם של עזים ואפילו סוסים מתפראים (ובריאים כהוגן) באי המלחכים באין-מפריע את העשב הירוק וחרציות הבר הזהובות הפורחות בו. הם ילטשו אליכם את עיניהם, אך אל דאגה, גם אם הם חשים בהתקרבותכם לשולי האחו, ולדעתכם, מתכוונים לנוס על נפשם בדהרה, הם בודאי ישובו ללחך בעשב במהרה.
למרות האירוזיה הרבה הנוגסת בשאריות הלבה, קרקע עשירה במינרלים, הטובה לחקלאות, ואולי דווקא משום שראינו פרדסים, מטעי גויאבות ואננס וכיוצא בזה, אולי בשל כל אלה, אני נשבע, שחשבתי לעצמי כי הגעתי ממש לגן העדן! האם מקום שכזה יכול היה להופיע בחלומות הפרועים ביותר שלי? שלכם? אין לי ספק כי זהו המקום המושלם ביותר.