שייט, צולל, אמן צלם, יזם, הוגה, ומבצע חלומות. לא משעמם לו, לאבי קלפפר, מבעליהן של אוניית הצילום המבוקשת ביותר בעולם ושל ה'מיני-צוללת' המדליקה ביותר שהמציאו בני האדם אי פעם, אשר הגשים את מרבית חלומותיו עד היום - להוציא אחד - לזהות ולמפות את  החיים בים בעומקים של 300-400 מ'

מאת: עלמה שרון

יש אנשים שמחפשים מקצוע טוב בחיים, כדי שיום רחוק אחד יהיה להם מספיק זמן וכסף לעסוק בחלומות. ויש כאלה שמתחילים ישר מהסוף. לוקחים חלום, והופכים אותו למציאות חייהם. וראה זה פלא, לא רק שהם עצמם מצליחים לחיות בו, אלא שהם מצליחים לסחוף לתוכו אחרים, אשר בתורם, מצליחים להגשים בו את חלומם הם.

וזה בדיוק הסיפור של אבי קלפפר. איש-נער, בעל עיניים חקרניות, עסוקות, נתונות בתוך משקפיים נטולות מסגרת, פתח את הדלת וענייני ויעיל, הוא ניגש מיד להכנת תה. מסביב עשרות רבות של עבודות עץ, ציורים, תחריטים, וחפצים שונים ומשונים ממקומות שאת שמותיהם אני עדיין צריכה ללמוד לאיית. עקבות ברורים למשימות  שהוגשמו. בית של שייט, צולל, אמן, יזם, הוגה, ומבצע חלומות.

האיש "בלתי עציר" בעליל. רעיונות שרובנו היינו פוטרים בהינף יד, במצירוף המילה "השתגעת???", לא רק מומשו במלואם, אלא התוו פריצת דרך. כך, למשל, אחד האדם שיגלה כי הנו נגוע בתשוקה עזה להפליג בימים ויחפש משאבים כספיים לאפשר זאת. אבי פשוט התחיל לשוט, והמשאבים הגיעו בעקבות ואולי דווקא בעקבות הגשמת החלום. הוא הגה ומימש ספינת צוללים מן הראשונות מסוגה בעולם. אילו ביקשתי אני לצאת למסע צילום, הייתי מן הסתם מחפשת אוניה ממנה ניתן לצלם בנחת. אבי הגה ומימש ספינה שייעודה הראשוני לשרת צלמים בפרויקטים תת-ימיים מסובכים. אם אני רוצה לצלם – אלך ללמוד. אבי דילג על שלב הלימוד, התחיל לצלם, ואחר כך הוזמן ללמד בבית הספר שבו לא התקבל כתלמיד. אבי רצה לצלול ולצלם בעומק של 300 מ', והגה ויצר צוללת רולס רויס תת-ימית – שמתוכה לא רק מצלמים, כי אם מגלים וחוקרים מיני חיים שטרם נראו וודאי שטרם צולמו עד היום, ואפילו בלי להירטב.

בחכמה של מבט לאחור, נדמה כאילו קל היה לצפות את הנולד. אבי הוא קודם כל וראשית לכל איש ים. מיום שהוא זוכר את עצמו, בשבי ציון שליד נהריה, היה ילד של ים – שוחה, צולל, "מביא דגים". באשר לנוכחות בבית הספר - גם זו אפשרות.. כנער בן 17 כבר הספיק להשתתף בנבחרת הנוער באולימפיאדת מינכן (!) כשייט, חוויה שעל מלוא משמעותה נדמה שהוא רק עכשיו מתחיל לעמוד. עד לאחרונה אף לא טרח להזכיר פרט ביוגרפי "שולי" זה.

התגייס, איך לא, לחיל הים. קורס חובלים. שרת כקצין חובל. גם היום, כשאנחנו תוהים, לשמע העזה ימית זו או אחרת בנתיבי ההפלגות, הוא משיב את המובן מאליו – בעיניו – כי הוא , ככלות הכל, קצין בחיל הים. לאחר השחרור,  ירד לחיפה, במטרה לעזור לשפץ סירה עם חבר שביקש לשוט מסביב לעולם. סופו של דבר, מצא עצמו מפליג עם הסירה, בלי החבר.

ירד לעבוד בשארם א-שייח, אצל עמי בן צבי. הימים ימי ראשית שנות השמונים, או טו טו מחזירים את סיני. אבי השיט תיירים בסירתו לאורך חופי סיני, החליף לסירת מפרש, והגיע גם עד ליוון. בין לבין מצא את אשתו. זמן מה עוד עבדו אחרי הפינוי בסיני, "במחתרת", תחת דגל איטלקי, עד שיום אחד הרימו מפרש ויצאו בעולם לים. בעצם, ללא החלטה ברורה מראש, מצאו עצמם מפליגים מסביב העולם. שטו ושטו, כמו שאבי אומר, עד שנעצרו באיי פלאו. בעצם, אבי ואורלי אשתו היו בין הישראלים הראשונים שחצו את האוקיאנוס האטלנטי למרטיניק. בגיל 27, ולאחר 8 חודשים בהם התקיימו הוא ואשתו מ-10$ ליום, נמאס להם.

אבי מדבר ממוקד, ענייני, תכליתי, ללא קישוטים מיותרים. כשהוא עושה הפסקה קצרה, ואומר  "נמאס", אני חושדת בו שבעצם הוא מתכוון לומר שלאחר שמימש חלום אחד, פשוט עבר לחלום אחר. לחצות את האטלנטיק גם היום זה לא ממש משחק ילדים. לפני 20 שנה, ניווט ללא מכשירים, ללא לווינים, GPS, וכל שאר מיני המותרות של ימינו, היה ללא ספק שיא, ולאחר מימושו ירד מפלס האדרנלין בדם. אבי חיפש "אקשן" ונרשם, לתחרות יאכטות באניטיגואה. בתחרות הוא לא זכה, אבל לעומת זאת קיבל הצעה להשיט סירה גדולה (55 רגל), עם תיירים, לאוסטרליה. נותרה רק בעיה שולית אחת – מאיפה לוקחים סירה כזו?

מאחר ואין אנו עוסקים בזוטות נחסוך מכם את הסיפור איך מצא אבי סירה כמו שנדרש. מה עושים עם סירה כאשר עניין אוסטרליה יורד מהפרק? משיטים צוללים, כמובן. מנין יבואו הצוללים? אבי יצר קשר עם סוכנות צלילה מהגדולות בארה"ב, See&Sea, והם שלחו אותו לפלאו. לפלאו הגיע אבי עם אורלי, 47 דולר, וטוסטר חד סלילי אחד. זה לא מנע ממנו להפוך את ספינתו לספינת ה-live-aboard הראשונה והיחידה במקום. לאחר שנתיים ו-22,000 מייל מאז עזבו את שארם, הם עצרו, סוף סוף. לאחר עוד כשנתיים, ב-1988, מכרו את הסירה, והעבירו פיקוד לזוג ישראלים אחר, טובה ונבות, אשר מחזיקים במקום עד היום. תם ולא נשלם עוד פרק. מה עכשיו?

הלאה, לחלום הבא. אבי תמיד רצה לעסוק בצילום. כדאי, חשב אבי, לקחת כמה קורסים בצילום תת-ימי, ופנה לאחד מבתי הספר הטובים בעולם, Brooks Institute of Photography, בסנטה ברברה שבקליפורניה. הם לא התרשמו מההעזה, והשיבו כי ישמחו לקבלו כתלמיד מן המניין, ושיואיל להירשם לתוכנית הלימודים המלאה. רעיון שלא התיישב עם תוכניותיו של אבי, שכבר היה אז צלם עטור פרסים. ואולם, אגב העיסוק בצילום הבין כי אמני הצילום התת-ימי עובדים בתנאים קשים עד מפרכים, וחשב, שחבל שאין ספינת צילום ייעודית, מפנקת, חכמה ומותאמת לצרכי צילום. אלו נסיבות הולדתה של ה- Undersea Hunter, שהפכה לאוניית הצילום המבוקשת ביותר בעולם. משוכנע בגדולת הרעיון, הציג אותו ל -Howard Hall, מחשובי אמני הצילום התת-ימי. Hall, שזמן לא רב אחר כך עשה על סיפון אותה אוניה למעלה משנה של ימי צילום, ענה מיד בפסקנות חד משמעית, שהוא באופן אישי לעולם לא יוכל לעשות שימוש באוניה כזו...

לימים, התקבל המכתב הבא מאת ארנסט ברוקס, מייסד ה-Brooks, בית הספר שלא איפשר לו לקחת קורס בצילום תת-ימי בזו הלשון: "הנך מוזמן בכל עת ללמוד כל קורס שתרצה. בתמורה, נבקשך להדריך את הקורס בצילום תת-ימי..."

אגב, אבי זכה במלא מעט תחרויות צילום תת-ימי בינלאומיות, ותמונות שלו התפרסמו בעיתוני צלילה רבים (ולמרות שבכל המגזינים הוא מוצג כ"אמן, צלם וקפטן",  אבי מקפיד להציג את עצמו כצלם-חובב).

ה-Undersea Hunter, נולדה ושימשה בעשרים שנותיה הראשונות כספינת בסיס למחקרים ימיים. אבי הפך אותה בהמשך למה שהיא היום: ספינה שייעודה בראש וראשונה לספק את הנוחות של הציויליזציה לחוקרי פינות הפרא שעוד נותרו בעולם, כמו האי קוקוס. הספינה שימשה כבסיס האם להפקת פרוייקטים תת-ימיים, דוגמת שלושה סרטי IMAX, (ביניהם ה-Island of Sharks, שצילמו Howard &Michele Hall), סרטים ומחקרים  עבור גופים כמו Discovery, National Geographic, TDI/SDI, וקטפה כמעט כל סופרלטיב אפשרי מאנשי מקצוע מהשורה הראשונה בעולם: Dr. Sylvia Earle, שהכירה את הספינה עוד מגלגולה הקודם, Howard Hall, Stan Waterman, Mike deGruy , Rolf Moeltgen. מה שלא  מפריע לאבי לומר בצניעות שמטרתם הראשונית היא לספק חווית צלילה מדהימה גם למי שאתמול סיים את הקורס (ותאמינו לי, מניסיון אישי, זה הרבה יותר מסובך...).

16 שנה מנהל אבי את חייו בין האי קוקוס לישראל, כשבנוסף לפעילות ה"שגרתית" של ה-Undersea Hunter ואחותה Sea Hunter, הוא ממשיך לחלום למרחקים ארוכים, בפיתוח פרוייקטים ימיים שונים, שהמשותף לכולם הוא צילום ומחקר תת-ימי ופיתוח חווית הצלילה הספורטיבית. במקביל, ואולי דווקא בגלל, עושה אבי בהתמדה ובצניעות למען שמירת איכות הסביבה ובמיוחד פניני הטבע הפראיות שהאדם בחמדנותו הורס בקלות רבה כל כך: הוא  מרצה, מייעץ, מתעד, ומלהיב: למשל, התערוכה שתרם למוזיאון המדע בחיפה, שהפכה מתערוכה זמנית של מספר חודשים לתערוכת קבע. 

אבל, ללא ספק היהלום המזהיר בכתר של המלך, המדהים והנועז מכולם הוא הצוללת. כל כישוריו, מרצו וייחודו של האיש באים לידי ביטוי בהמצאה המופלאה הזו, שנראית כאילו קפצה ישירות מסרט מדע בדיוני מצד אחד, וכמו צעצוע מופלא מצד שני. בל תטעו: היא רק נראית פשוטה, אבל מדובר בכלי שיט שמורכב מהמערכות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר הידועות היום, בעל אמינות ובטיחות חריגים ביחס לכל כלי בר השוואה (מובן שהיא עומדת בקריטריונים המחמירים ביותר של ה-ABS (מכון התקנים הימי של ארה"ב). לא שיש כל כך למה להשוות. הצוללת (Deep Sea  שמה), תוכננה ועוצבה בידי קבוצת מהנדסים נועזים ומקוריים, על פי קונספט של אבי, שהביא לשם את ניסיונו כקצין חובל, עם דרישותיו הבלתי מתפשרות כחוקר וצלם תת-ימי. מטרתה המוצהרת להגיע למקום שטרם הגיע האדם, לתעד ולחקור. זה שהחוויה אפשרית לכל אחד,  שאפשר לחוש את הראשוניות וההעזה שבמסע למקום שבני אנוש ספורים היו בו, אם בכלל, בלי שום ניסיון קודם, בלי רישיון מסוג כלשהו, פשוט כמו לצפות בסרט, רק מעצים את ההישג הטכנולוגי.

מדובר בכלי הרכב, אם אפשר לקרוא לו כך, המקסים והמלבב ביותר שראיתי בים, ביבשה ובאוויר. 6 מ' אורכו, 3 מטר גובהו.  מכיל שני נוסעים מלווים  בנהג-משיט, היושבים להם בנחת, (ללא כל ציוד עליהם, בלחץ של אטמוספרה אחת...) בתוך בועה שקופה, במעמקים של 450 מ'. אין זכר לרעש מנועים, אין שמץ אי נוחות. הכלי יציב יותר ממה שאני מסוגלת להחזיק את המצלמה שלי מעל פני הים, ונתון בפיקוח רצוף של אוניית האם. הצוללת מצויידת מבחוץ במצלמת ווידאו, ואמצעי תאורה מרשימים. מבפנים אפשר לצלם במכשירים האישיים שהבאנו מהבית, מעלה, מטה וכמעט בכל כיוון, משום שהחופה עשויה חומר פלסטי ההופך במים לבלתי נראה, פשוטו כמשמעו, ומאפשר זווית ראייה של '360. כדי להיכנס אליה לא צריך להירטב  אפילו: חופתה נפתחת לשני חצאי כדור והנוסעים פשוט עוברים אליה מתוך אונית האם. בשעת מנוחה, שוכנת לה הצוללת לבטח על מתקן מיוחד לה, על סיפון אוניית האם, שיכולה לקחת אותה לכל מקום על פני הגלובוס.

ההישגים הטכנולוגיים של הכלי המופלא הזה מדהימים שבעתיים לאור ההעזה הבלתי נתפשת כמעט של מרכיביה. המוטו של יוצריה, בתחומי הקונספט כפי שאבי הציג להם, הוא במילה אחת: פשטות. למשל, דרוש היה אומץ בלתי רגיל ואינטואיציה טכנולוגית נדירה, בכדי לאמץ את ההמלצה של צוות מהנדסים צרפתים, אשר במקום מדחפי הצוללת הידועים, שהינם כבדים ומסובכים במידה שהם יקרים, התקינו מנועים פשוטים בהרבה,  שאמינותם הוכחה במאות שעות של עבודה ללא תקלות.  בניגוד לכלים אחרים ברי השוואה, ה-Deep Sea יכולה לצלול  3-4 פעמים ביום, לשהות כ-6 שעות מתחת למים, ועוד נשאר לה מלאי אוויר וחשמל חירום ל-72 שעות.

מה רואים? דברים שלא רואים מכאן. ככל שמעמיקים, בכל מאה מטר רואים יצורים אחרים, ורבים רבים מסוגי החיים המצולמים באמצעותה הנם מינים חדשים או כמעט בלתי מוכרים הנשלחים למדענים לשם זיהוי, מיון והגדרה ראשוניים. החזון הנוכחי של אבי:להקיף את העולם עם הצוללת, כדי לזהות ולמפות את  החיים בעומקים של 300-400 מ', אשר הינם ברובם בלתי ידועים היום. עד היום, למשל, נתגלו באמצעות הצוללת (לברר איזה תמונות של הזנים החדשים יש/אפשר להכניס)

אנחנו שואלים את אבי אם לקוחות מגלים התעניינות, ואיך הוא משווק את היהלום הזה לכלל הציבור. בשלב זה מדובר בתקופת ההתמחות ומיפוי האתרים המיועדים למחקר ותיור. ואולם, בסופו של דבר, בעניין מעורב משקיע, ויש להניח שכמו אצל כל משקיע, יש עוד שיקולים מלבד הדגים. אבי עונה בקריצה קלפפרית טיפוסית: לא יודע. עוד לא פרסמתי. אשתי צללה, והרבה חברים. זה כל כך כף שלא בא לי להניח לאחרים לצלול בה...