יעל שחר, צלמת שהולכת עד הקצה, מציגה צילומים נשיים מתחת למים. יופיין של שתי הנשים המצולמות, בלט והודגש על רקע שקיפותם של המים הכחולים. ריצודי האור של קרני שמש ראשונות פילחו את המים וציירו על גופן כתמים וצורות. פורטפוליו

מאת אייל פרי

כשפגשתי לראשונה את יעל שחר, היא הייתה בעיצומה של עבודת תחקיר צילומית על תופעת מסיבות הטראנס. צילומים שנעשו באוסטרליה, הולנד והונגריה. בצילומים שראיתי היו איכויות שסקרנו אותי. הם נוצרו מזווית ועמדת ראייה של מעורבות אישית, צילום מטווח אפס. בשיחות רבות שניהלנו לאחר מכן, התברר לי שצילום בעבור יעל הוא בדיוק זה: הרחבה של תחושותיה, של הממד הרגשי של עולמה. באותן שיחות התגבש גם הקוד האתי של העבודה המשותפת שלנו שדגל בהתנסות אישית וצילום מבפנים, אינטימי, גלוי וכן.
בפאזה הבאה, בה כבר עבדנו יחד, התמקד הפרויקט בארץ, בדור הצעירים - המעגל הקרוב של יעל.
עם העמקת המחקר החברתי, נושאי העניין התרחבו ועסקו בתופעות אשר החברה מקטלגת כ "שולי החברה". סמים, מסיבות, הווי יומיומי וסצינת המועדונים. בהקשר הזה, יעל נסעה ליפן ותיעדה רקדניות במועדוני חשפנות. גם בגוף עבודה זה, הדגש העיקרי ניתן לממד האנושי, לחיים מאחורי הקלעים ולסיפורים האישיים המרכיבים את הפאזל האנושי של האנשים "בשולי החברה".
עם חזרתה של יעל לארץ, ליוויתי אותה כברת דרך בהתהוותו של סרט, הנמצא כעת בתהליך הפקה, העוסק בנשים החיות מחוץ למוסכמות והנורמות המקובלות. במהלך העבודה המשותפת על הסרט הכרתי באמצעותה דמויות ססגוניות ומיוחדות אשר השתלבו במהלך חייה. בכל הסיטואציות בלטה היכולת הנדירה של יעל להרגיש ולהיות אחת מהן, תוך כדי עבודת התיעוד השיטתית של עולמן - עולמה.
תערוכת רנסאנס נוצרה מתוך הקונטקסט הזה. כשיעל ואני התחלנו לברר לעצמנו את האפשרות לסדרה הזאת, הרעיון ניראה טבעי עקב נטייתה של יעל להיות חלק מכל התרחשות ולא צופה מן הצד. הנוחות שלה עם גופה ותפישת העולם הטוטאליות שלה, הפכו את השתתפותה בצילומים למובנת מאליה.
הרעיון המקורי לסדרה היה לצלם שתי נשים, חברות ילדות, אחת מהן בהריון, בסיטואציה שתבטא בצורה הטובה ביותר חופש, קלילות ונהנתנות. הבחירה בצילומים מתחת למים הייתה הבחירה הטבעית. ציפינו להוציא מסדרה זאת צילום אחד שיצורף לגוף העבודה העיקרי, אולם התוצאה הסופית הפתיעה אותנו. התצלומים כאילו קיבלו חיים משלהם... במקום שיהיו חלק מתפישה חברתית שהפרויקט החברתי שלנו דיבר עליו, התמונות ביקשו רק "להיות"... פשוט להיות. יופי שאינו מבקש להיות משהו אחר, אלא, היפה כשלעצמו.
ברגע של חסד. הגוף הנשי איבד את כובדו והחל לצוף ולרחף, לועג לכוח המשיכה.
במהלך הצילומים, יעל, נאמנה לתחושותיה, החלה לכוון את הצילומים לכיוון של ריקוד מתחת למים. הדיאלוג שלה עם חברתה הפך להיות משחק ללא מילים שכולו התמזגות עם תחושת ההרמוניה והשלווה המוכרת כל כך לצוללים באשר הם.
תערוכת רנסאנס מאפיינת טרנד בצילום עכשווי, המסיר מעליו את כובדה של המסורת הצילומית, אשר תיעלה, בכוח תהליכים חברתיים, היסטוריים את הצילום להיות קולו של המצפון האנושי והמכשיר המרכזי לשימור ותיעוד המציאות. טרנד זה מכיר ביופי כערך בפני עצמו ולא כאמצעי להגשמת מטרות או יעדים אחרים. יתרה מכך, ביסוד ההנחה שאמנות יכולה לעסוק ביפה כשלעצמו, ללא הלבשה של תכנים מוסריים, חברתיים עליו, קיימת הנחה שהיופי הוא סיבה מספקת וראוייה. תפישת עולם המאמינה שלשהות במחיצתו של "היפה" היא מטרה אנושית נעלה ורוחנית.
מכלול עבודתה של יעל שחר משקף יוצרת מיוחדת אשר מצליחה לאחוז את החיים בשני הקטבים: זה אשר החברה שמה עליו סימני שאלה מחד וזה המבטא את הקונצנזוס האנושי הרחב ביותר המוכר לי: הכמיהה ליופי.

לגלריית התמונות

להצטרפות לאלפי מנויי מגזין ים לחץ כאן
רק 26 ש"ח
לרכישת ביטוח צלילה לחץ כאן